מסע קצר, מסע ארוך
פרויקט מסע החיים הוא לאחד את כל סוגי המסעות שאנו חווים, הקצרים והארוכים, ולהפוך אותם לדבר הטוב ביותר, לאנשים המשודרגים שאנחנו רוצים להיות.
יש מסעות קצרים, ויש מסעות ארוכים.
רובנו נעים על ציר חיים מחולק של זמן אמיתי וזמן של בין הזמן. זמן אמיתי הוא המפגש עם הרופא בחדר שלו, בין הזמן הוא חדר ההמתנה. זמן אמיתי הוא כשאנחנו קמים בבוקר והולכים לעבודה, בין הזמן כיושבים בבית ללא תעסוקה. זמן אמיתי הוא כשאנחנו בתוך זוגיות וחיי משפחה. בין הזמן הוא רווקים או רווקות שעדיין מחפשים את החצי השני שלהם.
הרבי מליובאוויטש זיע"א אומר – אין דבר כזה זמן אמיתי או לא אמיתי. יש רק מסעות ארוכים ומסעות קצרים. כשבני ישראל צעדו במדבר הם חנו בארבעים מקומות, בחלקם למשך יום ובחלקם אפילו שנה. בכל מקום בו התמקמו הם היו צריכים להקים את המשכן בכל פעם מחדש.
כאן מתרחשת נקודת המפנה. כל מקום בו אנו חונים חשוב מאוד, ולא משנה אם זה לזמן קצר או לזמן ארוך. ההשגחה הקדושה שמלווה אותנו עושה לנו אתנחתא בנקודת חיים מסוימת, כדי שנבדוק, נתבונן ונתחבר.
בכל חלק של העולם ובכל חלק של החיים יש ניצוצות קדושים. התורה מלמדת שכאשר אלוקים ברא את העולם הוא פיזר מסביב ליקום ניצוצות, והתפקיד שלנו הוא לאסוף ולהעלות אותם למקומם. עכשיו אתם מבינים למה הכל יקר וחשוב ואין דבר כזה 'סתם' או 'טעות'.
אני זוכרת שקראתי ספר שמעניק עצות איך להימנע ממחלות ולהפוך את הגוף לחוויית המשתמש של הנשמה הכי טוב שיש. אחד הדברים שהמחבר כתב הוא: "האוכל משפיע על הגוף שלכם שלוש פעמים ביום, כל יום. תעשו שהוא יעבוד בשבילכם!"
בדיוק כפי שאהוכל משפיע על הגוף, המחשבות שלנו משפיעות על הנשמה שלנו. ואנחנו לא חושבים רק שלוש פעמים ביום, אלא כל היום כולו הן נמצאות שם.
עכשיו השאלה היא – האם נאכיל את הנשמות שלנו ברעלים, בטעמים מלאכותיים כמו "אני כבר לא יכול/ה לחכות שזה ייגמר כבר!" או "למה אני?", "אין לי כוח להתמודד עם זה יותר!" והנפוץ מכולם: "איזה בזבוז זמן!"
או שנזין את המחשבות שלנו עם "מה אני יכול/ה ללמוד מהמצב הזה?", "אני כל כך אסיר/ת תודה שיצאתי מחוזק/ת מהניסיון הזה", "זה כואב, אבל מהמקום הזה אני יכול/ה רק לצמוח!"?
יש רק מסעות ארוכים ומסעות קצרים, ולרוב הקצרים – אלה שנקראים בין הזמן, שם אנחנו נהיים. שם אנו הופכים לאנשים המשודרגים והמשופרים. הם ההזדמנויות האדירות וקרש הקפיצה לצמיחה המיוחלת.
מאמרים נוספים בנושא:
תארו לכם את הסיטואציה הבאה. אני יושבת בחדר ההמתנה של הרופא וכולי מלאה בחרדות, מתחים ועצבים, מחכה לפגישה החשובה הזו כמו למשיח, סופרת כל דקה שעוברת. מן הסתם, לפני כן, קמתי מוקדם בבוקר, התלבשתי, לקחתי את הילדים לבית הספר, שמתי עין כל הזמן על השעון שמחוגיו כל הזמן רק התקדמו (זה הכיוון היחיד שלהם…) כי אני ממש לא טובה עם להגיע בזמן, מה שהגביר את החרדות והחשש שמא אגיע באיחור. מיהרתי עם התפילה או שלא התפללתי אותה בכלל ובקושי הצלחתי לסיים את הקפה של הבוקר. יכול להיות שגם נסעתי במעגלים בחניה עד שמצאתי מקום להחנות את הרכב. אה, גם שכחתי להטעין את הטלפון… בסוף, רצתי כמו מטורפת לחדר ההמתנה.
ואז, התיישבתי. וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי. ומה, כל הפחדים והחרדות, הלחץ והמהירות הזו הכל היה לשווא?
או שלא?
כי בהחלט יכול להיות שזמן ההמתנה הזה נתפר בשבילי בדיוק מופלא על ידי ההשגחה הפרטית. אולי זה הדבר שאני בדיוק צריכה. זה הזמן שמהלב בוקעת התפילה הכי אמיתית ומלאת עוצמה. בלי הרגעים האלה, בלי כל השלבים האלה היא לא הייתה יוצאת ממני.
יש ניצוצות בחדר ההמתנה, והם יכולים להיות התפילות או השיחה עם פקידת הקבלה. הפקידה האחרונה שיצא לי לשוחח איתה בדיוק איבדה את דודה שלה, לא על אף אחד. אחרי הצהריים היא הלכה ללוויה שלה. העצב היה כל כך גדול ומודגש על פניה. הדודה הזו גידלה אותה והיא הייתה ממש הרוסה מזה. באותה שיחה יצרנו קשר והעלינו ניצוצות.
יש זיקוקים גם כשאין זיקוקים. אין אור מסנוור. 'פגשתי את האישה הזו והייתה לנו שיחה מדהימה – זה היה מושלם להיות שם'. לפעמים הניצוץ הוא הניצוץ של הסבלנות כשאנו מכניעים את עצמנו כדי להמשיך להיות ולחוות גם בסיטואציה לא נעימה. לפעמים הניצוץ הוא תודה בשביל כל אלה שמצליחים, ששומעים אבחון חיובי מהרופא, שזוכים במשהו שלי אין. 'בורא עולם, למה אתה רוצה שאהיה כאן?'… דווקא במקום הזה, לא פעמם, אנחנו כבר מדליקים את הניצוץ.
במסעות הארוכים שלנו אנו מרגישים בטוחים בעצמנו. אנחנו יודעים אילו הישגים יש בידינו. במסעות הקצרים יש חוסר וודאות, אין לנו איזן. זה מרגיש כאילו העולם מתקדם בעוד אנו תקועים בחדר ההמתנה וזה לבד יכול לגרום לפאניקה. המחשבות המרעילות מיד נכנסות, 'מתי המסע האמיתי יתחיל?'
לפעמים המסע הקצר יכול להיות הארוך. כשבן אדם חולה, או כשאדם יקר לנו חולה, זה מרגיש כאילו שמו את החיים בהמתנה. מתי זה יהיה נורמאלי? מתי נעבור את שלב הבדידות של הרווקות שחונקת את הנפש? כמה זמן עוד נוכל להחזיק עם המצב הכלכלי בבית?
כל הבלגאן של אירועי החיים שאנו חווים, מסעות קצרים או ארוכים, הוא דרך אחת המובילה ליעד…
הכאב התמידי והבועט מרגיש כשזה חייב להיות לטווח הקצר. אחרי הכל, האם החיים לא אמורים להיות בוקר, צהריים וערב? האם אנחנו לא אמורים ללכת לעבודה ולחזור הביתה, לאכול ארוחת ערב ולהיות נורמאליים? ואפילו אם אנחנו אלופים באולימפיאדת המבחנים הזו, האם זה לא אמור להיגמר כך שנוכל להיות שוב נורמאליים?
הייתי שם, אני מכירה את זה מקרוב. זאת ההרגשה של "תנו לי לרדת מהרכבת הזאת!"
מתי בין הזמן הזה יסתיים והזמן האמיתי יתחיל?
מילותיו של הרבי מליובאוויטש לוחשות את התשובה באוזניים שלנו: "הכל אמת. יש רק מסעות קצרים ומסעות ארוכים".
ואין לכלל הזה יוצאים מן הכלל. אנחנו אוספי הניצוצות, ציידי האוצרות, נותני החיים, אנשי הצמיחה. הכאב והעונג, ההמתנה והעשייה – הכל נמצא בתנועה, הכל מצמיח אותנו. ואנחנו אף פעם לא לבד. יש אבא מיוחד שנמצא לצידנו והוא חלק מהמסע.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור