מעיין החכמה – פרשת השבוע בהר בחוקותי
פרשת השבוע בהר בחוקותי - מה ענין שמיטה אצל הר סיני? שאלה זו מקשה רש"י בתחילת פרשת בהר. וממשיך ושואל: "והלא כל המצוות נאמרו מסיני. אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני...
פרשת בהר – בחוקותי
פרשת בהר
מה ענין שמיטה אצל הר סיני?
שאלה זו מקשה רש"י בתחילת פרשת בהר. וממשיך ושואל: "והלא כל המצוות נאמרו מסיני. אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהן מסיני".
נוסיף אנו ונשאל: בעקבות סמיכות קריאת פרשה זו לחג השבועות, האם ישנו קשר בין שמיטה למעמד הר סיני שאנו מציינים בחג הבא עלינו לטובה?
על כך עונה רש"י (מתוך דברי ה"כתב סופר" בשם אביו ה"חתם סופר"): ממצוות השמיטה מוכח בעליל שהתורה ניתנה מסיני, דהיינו מן השמים! ולא משה מעצמו אמרה. כי איך יוכל אדם קרוץ מחומר להבטיח הבטחת "ועשת את התבואה לשלוש השנים"? הרי אין זה כדרך הטבע! אנו צריכים לומר שהתורה היא מן השמים.
על דברים אלה מוסיף מחבר "נחלת אליעזר" ואומר שאף על פי שאין אנו מפקפקים בהיות התורה מן השמים, מכל מקום חסרה לנו התחושה להרגיש בכל עת את גודל איכותה. חסרון זה מהווה סיבה לקושי שבו אנו נתקלים מדי פעם בבואנו לעבוד את הקב"ה, שכן מידת הנכונות של האדם לוותר על נטיותיו הטבעיות ועל הימשכותו אחר החומר והתאוות ולהתמסר לעבודה ה', תלויה במידה רבה בעומק ההכרה בייחודה של התורה ובגודל מעלתה. לפיכך מהווה הידיעה שהתורה והמצוות הם מן השמים, הקדמה חשובה ובסיס איתן לקבלת עול תורה בחיי היום-יום, כי הגדלת ערך המתנה היקרה שקיבלנו הינה ערובה להתעוררות החשק לדבוק בה ולקיימה. זהו עניין שמיטה אצל הר סיני, כי ברכת "ועשת את התבואה לשלוש השנים" מעידה כאלף עדים על היותה מן השמים. וידיעה זו מחשלת את האדם ומעוררת אותו ליחד לבבו לעבודת הבורא.
בעקבות רעיון זה, אנו יכולים לראות בקריאת פרשת בהר, הכנה לקראת יום מתן תורתנו, כי ההתבוננות בגודל עוצם ייחודה של התורה, הינה הכנה חשובה ומועילה לקראת יום זה.
הפוך בה והפוך בה דכולה בה
בפרקי אבות (ה, כב) נאמר: "בן בג בג אומר: הפוך בה והפוך בה דכולה בה…שאין לך מידה טובה הימנה". דברי בן בג בג הם בבחינת מועט המכיל את המרובה, שכן ניתנו לכך כמה פירושים שונים. בספר "שביב אור – שבחה של תורה" מאת הגר"ש וקסלר זצ"ל, מצאנו כמה פירושים מעניינים לכך:
רש"י ובעל התוספות מפרשים "הפוך בה והפוך בה", כהוראה לחזרה ושינון. אולם בעוד שהתוספות יום-טוב מכוון דבריו לעצם החזרה, שהיא חשובה לכשעצמה, מדברי רש"י משתמע שהכוונה לחזרה המביאה להעמקת ההבנה. וזה לשון רש"י: "סלסלה ותרוממך", שבכל שעה תמצא בה חידושים וטעמים. חכמים (במסכת ראש השנה כו:) התקשו בביאור הפסוק "סלסלה ותרוממך" (משלי ד), שנאמר על התורה. עד ששמעו את שפחת רבי אומרת לאחד שהיה מהפך בשערותיו: עד מתי אתה מסלסל בשערך? – מכאן למדו שסלסול הינו היפוך. נמצא אם כן שלפי רש"י אומר בן בג בג שככל שיהפוך אדם בדברי תורה, יגלה בהם חידושים וטעמים.
משמעות "הפוך בה" לפי זה, הוא בירור וליבון העניינים בלימוד התורה, כי תורתנו הקדושה היא חוכמתו של הבורא יתברך, וכדי להשיג את הניתן להשגה בחוכמה עילאה זו, יש לעמול בליבון הדברים ובירורם. חז"ל המשילו את לימוד התורה ליניקה, אשר נאמר עליה: "שכל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו טעם", ככל שמרבים להפך ולעיין בדברים מוצאים בהם חידושים וטעמים כי לעומק התורה אין שיעור ותכלית!
פירוש נוסף הוא של "מדרש שמואל" על פרקי אבות (תוספת על דברי רש"י), לדבריו העילה ל"הפוך בה והפוך בה דכולה בה", היא רוחבה האין סופי של התורה. כל שאר החוכמות המצויות בעולם מוגבלות הן, הואיל ולכל דבר ארצי וגשמי יש גבול ומידה. אבל תורה ה' שונה היא, מיוחדת ומובדלת מכל שאר החוכמות. מכין שהיא חוכמת ה', אן לה קץ ואין לה גבול, שהרי התורה היא כל שמותיו של הקב"ה, כפי שאמרו חז"ל: מנין לברכת התורה לפניה מן התורה? שנאמר: כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלוקינו" (ברכות כא.) כלומר, כשאנו רוצים ללמוד את התורה שהיא "שם ה'", אזי יש לתת גודל וכבוד ולברך לאלוקינו.
כאשר מדובר על שמותיו של הקב"ה, הכוונה היא להנהגותיו. שהרי בעצמותו יתברך אין לנו כל השגה, כמו שנאמר: "כי לא יראני האדם וחי" (שמות לג), כל השגתנו בשמו של הקב"ה היא בהנהגותיו, כלומר כיצד הן מתקבלות אצלנו. אומר "מדרש שמואל": כשם שאין גבול לעצמותו יתברך, כך גם אין גבול להנהגותיו. אמור מעתה שהואיל והתורה היא שמותיו של הקב"ה, אין גם גבול למה שהתורה מכילה. אומנם אותיותיה ספורות, אך עומק ענייניה ושפע הדברים שאפשר לראות וללמוד בה, אין להם שיעור! ועל כל ידיעה שבתורה, נאמר שבעים פנים לתורה, ומובא עוד בספרים שלכל אחד משורשי התורה – פשט, דרש, רמז וסוד – ישנם שבעים פנים!.
לאור זה יש לפרש את כוונת התנא, בן בג בג, באומרו: "הפוך בה והפוך בה, דכולה בה" – אל תחשוב בעת שהנך לומד תורה שהגעת לסופה. אלא "הפוך בה והפוך בה", כי אין גבול ושיעור להיקפה. מדוע? "דכולה בה", ומכיון שהיא שמותיו של הקב"ה, והוא יתברך ותורתו אחד הם, אם כן כשם שהקב"ה אין לו גבול, כך תורתו היא ללא גבול. הכל נמצא בה. רק כשאדם יזכה ל"הפוך בה והפוך בה", הוא בעצם יזכה להידבק בתורה שהיא דביקות בקב"ה, כי כאשר יהיה הלומד דבק בבוראו, יפתחו לו מן השמים את מעיינות החוכמה.
מקור החוכמות
רש"י פירש "דכולה בה" – שכל מה שתרצה תמצא בה. יתכן שכלול בדבריו שגם חוכמות העולם אפשר למצוא בתורה. כמו ששנינו בגמרא: שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן…גדול שבכולם יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולם רבן יוחנן בן זכאי. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה, גמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן, דבר גדול – מעשה מרכבה, דבר קטן – הויות דאביי ורבא, וכל זאת לקיים מה שנאמר: "להנחיל אוהבי יש, ואוצרותיהם אמלא" (סוכה כח.).
רבן יוחנן בן זכאי שהיה כאמור הקטן בתלמידי הלל, אצר בתוכו אוצר אדיר של ידיעות בעניינים רבים ומגוונים. ואנו עומדים ותמהים מאין שאב את כל זה? הרי אין להעלות על הדעת, שלמד לימודים חיצוניים. התשובה לתמיהה ניתנה כבר בגמרא: "להנחיל אוהבי יש, ואוצרותיהם אמלא", כיון שהגה בתורה כל ימיו היתה התורה המעיין שממנו דלה את כל החוכמות והידיעות שהיו לו! כל זה משום "דכולה בה", הכל נמצא בה, ואין לך דבר שאינו נרמז בתורה.
פרשת בחוקותי
אם בחוקותי תלכו
הבעיות החברתיות-כלכליות ועוד בעיות רבות איתן כל אחד מאיתנו מנסה להתמודד עדיין לא נפתרו, וגם משום שהפיתרו עדיין לא נראה לעין. אולם אנו יודעים שישנו פתרון אחד לבעיות אלו: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם…ונתתי גשמיכם בעיתם… ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם. ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד…" – כל זמן שמנסים לפתור את הבעיות כהתקנת ברז בקיר ללא חיבור אל הצינור המוביל מהבאר (שהיא באר מעיין החיים, התורה) – קשה לפתור את הבעיות.
מפרש רש"י את דברי חז"ל: "אם בחוקותי תלכו – יכול זה קיום המצוות? כשהוא אומר ואת מצוותי תשמרו, הרי קיום המצוות אמור. הא מה אני מקיים אם בחוקותי תלכו? שתהיו עמלים בתורה". רבים מקשים, היכן נרמז בפסוק שמדובר בעמל התורה? ויש מתרצים: ממה שנאמר "תלכו" ולא "תלמדו", יש לדייק שמדובר בעמלה של תורה הניכר במה שעוסקים בתורה ללא היסח הדעת כל העת, גם בשעת הליכה.
על כך סיפר הרב מבריסק זצ"ל, שכאשר למד בצעירותו עם אביו הגר"ח מבריסק זצ"ל, שהיתה תקופה שבאמצע הלימוד היה אביו שולחו לכל מיני שליחויות. כאשר הדבר חזר פעמים רבות, התלונן בפני אביו, ואמר לו: "אבא, אני רוצה ללמוד". נזף בו אביו ואמר לו: "בכוונה תחילה אני שולח אותך, כדי לחנך אותך ללמוד גם בשעת טירדה". ועל כך נאמר "תלכו – שתהיו עמלים בתורה".
העמל והגיעה הם המפתח להבנה. אדם עמל בהבנת דברי התורה, ולפתע נפתחים בפניו שערי אורה והוא "מוצא" את הביאור כאילו באקראי בעלמא. רבים סבורים שההצלחה מובטחת בעיקר לבעלי הכשרונות. אך יש כאן טעות כפולה:
א. התלמיד הכישרוני לא ישקיע מאמץ ולא יעמול, הוא אומנם יגיע בנקל להישגים, אך במשך הזמן ייחלשו ידיעותיו ועומק הבנתו, בהשוואה לתלמידים בינוניים שעמלו ויגעו.
ב. גם התלמיד החלש והבינוני, יכול להצליח על ידי עמל ויגיעה.
עמל התורה
אנו מתבשרים שהתורה מבטיחה למתעסקים בדבר עמלה שכר אדיר, ומועידה להם יעודים גדולים ושפע ברכות. ועל עסק התורה נאמר: "כל העוסק בתורה לשמה, כאיל העמיד פלטרין של מעלה ושל מטה" (סנהדרין צט:), דברים אלו נאמרו בעקבות הפסוק: "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג). עוד נאמר: "אדם לעמל יוולד" (איוב ה). ובעניין היעודים הברכות והשפע נאמר: "אם בחוקותי תלכו" – שתהיו עמלים בתורה, על ידי כך יזכו העמלים בכל ההבטחות הגדולות, הכוללות את כל ההנהגה והברכות, כגון: פרנסה, שלום, שלווה, בריאות, עד "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים" – שזהו הטוב הגדול ביותר בעולם, בהיות כבוד שמים גלוי לעין כל, והכל יראו אז כי הקב"ה הוא אדוננו.
יסוד ותקווה לכל יחיד
במשלי (ב) נאמר: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה' ודעת אלוקים תמצא". שינויי הלשון שבפסוק זה אומרים דרשני. ה"חפץ חיים" כותב בספרו "שם עולם" – בקשה אצל הכסף, חיפוש לגבי מטמונים. כמו כן בינה כשמדובר ביראת ה', ומציאה אצל דעת אלוקים.
צא וראה, אומר הוא, מה בין ביקוש כסף לבין חיפוש מטמונים? יוצא אדם מביתו אל השוק, בתקווה למצוא סחורה שיוכל לסחור בה ולהרוויח מעט כסף למחייתו. כאשר הוא משוטט בשוק אנה ואנה ונוכח לדעת כי באותו יום אינו מוצא דבר שיוכל להתפרנס ממנו, הוא שב לביתו כשבליבו מפעת התקווה אולי מחר… ולמחרת הוא מנסה שוב את מזלו.
שונים הם פני הדברים באשר למחפשי המטמונים. נתאר לעצמנו סיפור כזה:
איש עשיר השוכב על ערש דווי ובעת צוותו את בניו הוא אומר להם: בני היקרים, כאשר פרצה מלחמה בארצנו לפני שנים רבות, יראתי מפני השודדים העלולים לבוז את כל נכסינו. על כן הטמנתי תחת ההר שמצפון לעירנו, את כל הוני. לכו נא לשם אחרי פטירתי, תוציאו את המטמון מן האדמה וחלקוהו ביניכם בשווה. מיד לאחר הפטירה הלכו הבנים לאותו ההר. במשך שעות ארוכות חיפשו את המטמון אך לא מצאוהו.
האם גם הם ישובו לביתם, כאותו אדם שביקש להרוויח כסף ולא מצא? בודאי שלא! הם יתייגעו ויעמלו עד אשר ימצאו את מטמונם. באמת, מדוע לא? מה ההבדל בין האיש ההוא לבין היורשים האלה?
ההבדל נעוץ בעובדה שהם יודעים בבירור שישנו בצלע ההר מטמון עבורם, ולכן לא ינוחו ולא ישקטו עד שימצאוהו. לעומתם המבקש לעסוק בסחורה, אין מי שהבטיח לו שאכן צפוייה לו באותו יום עיסקה שיוכל להתפרנס ממנה, על כן הוא ישוב לביתו לאחר כמה שעות של חיפוש, בתקווה שלמחרת יצליח בדרכיו.
כן הדבר בעניינו. חז"ל אומרים שהמלאך שואל את הקב"ה בשעת יצירת הולד: טיפה זו מה יהא עליה, חכם או טיפש, גיבור או חלש, עשיר או עני? (נדה טז:). ואילו צדיק או רשע אינו שואל, לפי ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". נמצא שיראת שמים אינה ניתנת לאדם, אלא עליו לבקש אחריה – ללמוד בספרים המעוררים אותו ליראת שמים. וכשם שמתנהג האדם בבקשת הכסף, שאם אין לו כסף בעצמו כדי לסחור הוא לווה מאחרים, אף כאן אם אינו יודע לעורר את עצמו ילך אצל ה"עשירים" ביראה ויושפע מהם. ואם יראה שהקשר עם בעלי היראה אינו נושא פרי, אל יתייאש, אלא ילך אצלם שוב ושוב וסוף ההשפעה לבוא. כך צריכה להיות ההנהגה באשר לבקשת היראה – "תחפשנה ככסף".
שונים הם פני הדברים באשר ללימוד התורה, ידוע שלכל איש ישראל יש חלק בתורה! וכבר כתב הגר"א זצ"ל על דברי חז"ל "יגעת ולא מצאת, אל תאמין", שהוא כעין מציאת דבר שנמצא כבר בעולם, אלא שיש לחפשו ולמצאו. לפי שלכל אחד ניתן חלק בתורה בעת מעמד הר סיני, ולפיכך אנו מבקשים מהקב"ה "ותן חלקנו בתורתך". וכל המתייגע בתורה מוצא בה את חלקו. החלק המיועד לכל אחד בתורה בוא בבחינת מטמון שהטמין הקב"ה עבורו, וכנגד זה נאמר – "וכמטמונים תחפשנה".
הפסוק מסיים: "אז תבין יראת ה'" כנגד "תבקשנה ככסף". כלומר, ליראת שמים באים על ידי בקשה והתבוננות. לשון מציאה לא נאמר כאן, לפי שהיראה אינה דבר שהיה כאן מראש. והמשך הפסוק: "ודעת אלוקים תמצא" הוא כנגד "וכמטמונים תחפשנה", כלומר: העמל המביא את האדם לידיעת חלקו בתורה.
כשם שמחפשי המטמון עמלים בחריצות ואינם מסתפקים במציאת חלק ממנו, ואפילו לא בחלק גדול, אלא רוצים את כולו. אדם שיתרפה ממלאכה זו ויאמר שדי לא במה שמצא, ייחשב לשוטה המאבד את ההזדמנות הניתנת לו, כך הוא גם בתורה: על האדם לנצל את כל הזמן שעומד לרשותו כדי שיוכל למצוא את המטמון שהטמין הקב"ה עבורו.
שיא ההנאה
נביא את דבריו הנעלים והמרוממים, של מרן בעל ה"חזון איש" באיגרותיו. איש אשר לן בעמלה של תורה כל ימיו ויגע בה עד כלות כוחותיו, כדי לעודד להמריץ ולזרז את לומדיה.
"ועיקר סגולת התורה להביא את האדם לרוממות עילאה ולהכיר חובתו בעולמו, באה על ידי עמלה של תורה. וככל שהאדם מוסיף ביגיעתו, מנתק בזה חבלי היצר, וממאס בתענוגי ההבלים, ונפשו משתוקקת לרגשי קודש ועונג החוכמה, ומתק טהרת הלב…אבל העמל הזה הוא עמל התורה, אשר כל סגולות לימוד התורה נאמר על עמלה. ואומנם אחר העמל נפתח שער אורה אשר השכל מתענג ללא קץ…יש בחינות רבות בחשקי האדם ותאוותיו, כי דברים ערבים מרגשים את גוף האדם וצבא אבריו להנאה מדומה ומשמחים במידה מסויימת את נפשו, אבל הנאה זו, אין בכוחה להתחרות עם העונג האציל של עמל החוכמה, אשר נשמת האדם מתרוממת מעל המיית העולם עד שמי השמים ונהנים מזיו החוכמה העליונה, וזו הטובה הגדולה והיתרה שניתנה לאדם תחת השמש!".
"ואם את משפטי תגעל נפשכם" (ליקו"מ ח"א, יד)
דע, שהאמונה מחזיקה תמיד במלכות ובהנהגה, שלא יקח אותה זר שאין ראוי לה. ודע שעיקר המלכות שורשה בחוכמה, כדי לדעת איך להנהיג ולמלוך. לכן יש לכל מלך חכמים ויועצים – כי בזה תיכון מלכותו ותתקיים מדינתו. וזה בחינת (דברים לג): "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם" – כלומר ע"י ראשי העם, שהם המוחין והחוכמה, שעל ידם תיכון בחינת המלכות, ועל ידי אהבת החכמים תיכון המלכות. וכשבא למלך איזה שנאה על החכמים, ידוע הוא שמן השמים יורידוהו ממלכותו, כי אין קיום לעולם בלא חוכמה, בחינת (משלי כט): "מלך במשפט יעמיד ארץ", והמשפט הוא בחינת חכמים, כמו שנאמר (ויקרא כו): "ואם את משפטי תגעל נפשכם" – ודרשו על כך: זה השונא את החכמים.
מכאן מובן: זה שאין לו אמונה בשלימות, כשבא לקחת לעצמו את המלכות וההנהגה, והוא אינו ראוי לכך, אזי האמונה שסביב ההנהגה, שהמחזיק בהנהגה שלא ראוי לכך, יגרום ללוקח המלכות שאינו ראוי לכך ליפול לשנאת חכמים, כדי שלא תתקיים בידו המלכות והמנהיגות. כי עיקר המלכות תלוי במשפט, אלא אם כן המחזיק במלכות מתגבר באפיקרוסות ומינות, עד שמפריד את האמונה מההנהגה (מבחינת המלכות) – אזי יכול להיות שתתקיים המלכות בידו, כי אין מי שיפיל אותו לשנאת חכמים, כי הפריד הוא את האמונה מהמלכות.
"והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם-ברית" (ליקו"מ ח"א, כ)
הכוחות הרוחניים הנבראים מאותיות התורה שאדם מחדש, הם מלאכים ממש, והם מקבלים כוח מאדום כדי להעניש את הרשעים. ככל שנמשך ריבוי חידוש ולימוד התורה, כך מתרבים המלאכים וכוחם. וכן ליהפך, שלפעמים הקדושה כל כך מועטת, עד שהמלאכים הנבראים מחידושי תורה אלה, הם מיעוטי כוח, שאין בידם כוח להעניש את הרשעים בחרבא וקטלא, אלא רק להביא מורא בלבבם של הרשעים. יש פעמים שגם את הכוח הזה אין להם עקב מיעוט הקדושה, עד שאין לנו בעצמנו הכוח להעניש את הרשעים, אלא בדיניהם, כמו שנאמר (חבקוק א): "רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעוקל" – כי הרשע מסבב את הצדיק, ואין לנו את הכוח לדחותו, אלא במשפטיהם, לדון אותו בדיניהם ולקבל מהם כוח לרדוף אותו. לפעמים דבר זה הוא סיבה מאת הקב"ה, שעל ידי כוח משפטם יוצא משפט של קדושה שנפל בין הקליפות, כי הצדיק מוציאו מבין הקליפות ואז יוצא המשפט מעיקולו ונתיישר.
ויש גם פעמים שלכוחות הרוחניים הללו, שהם המלאכים, אין אפילו את הכוח לזה, אלא רק להשתיק את הרשעים, שלא לדבר סרה ושלא יכנסו דבריהם באוזני המון העם – כי הכל לפי מיעוט הקדושה.
כתוב: "וישלח משה מלאכים אל מלך אדום" – כלומר, המלאכים הנ"ל, המתהווים ממאמרות טהורות של ישראל, ואומרים הם (למלך אדום): "אתה ידעת את התלאה אשר מצאתנו, וירדו אבותינו מצרים" – אתה ידעת דווקא, כי כל העונשים על ידו, ובפרט גלות מצרים שהיתה על פגם הברית, וכידוע על פגם הברית באה החרב, כמו שנאמר בפרשתנו (ויקרא כו): "והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית" – כי פגם הברית הוא פגם הדעת.
ועוד אמרו: "אעברה נא בארצך" – שרצו ללכת בא"י דרך כוחות אדום, כדי לקבל ממנו כוח להעניש את הרשעים בחרבא וקטלא, כדי שיוכלו ללכת בדרך המלך, מלכו של עולם, ולא בשביל תענוגי העולם הזה.
"לא נלך בשדה וכרם ולא נשתה מי באר" – שהם בחינת תענוגי העולם הזה, אין זה רצוננו, אלא "בדרך המלך נלך" – כדי שלא ימנעו אותנו הרשעים מללכת מדרכו של מלכך העולם. אמר להם (מלך אדום): "לא תעבור בי, פן בחרב אצא לקראתך" – כי לא יכלו לעבור מחמת מיעוט כוח הקדושה.
"וזכרתי את בריתי יעקב" (ליקו"מ ח"א, לז)
יש שתי בחינות לצדקה: צדקה בחו"ל וצדקה בארץ ישראל, וצדקת א"י היא גדולה מצדקת חו"ל.
יש שתי בחינות לתורה: התורה היוצאת מהבל שיש בו חטא, ותורה היוצאת מהבל שאין בו חטא.
כשאדם רוצה שיתגלו על ידו האבות בעולם כדי לדחות את הדין והחושך, השיכחה והסיכלות מן העולם, כלומר להגן – צריך שיהיה כהבל שאין בו חטא, ועל ידי צדקה של א"י יכולל עצמו באויר של א"י, שהוא בחינת הבל הקדוש שאין בו חטא, ולכן נאמר (ויקרא כו): "וזכרתי את בריתי יעקב" – כלומר מתי יתגלו האבות בעולם? על ידי אוירה של ארץ ישראל ועל ידי הבל שאין בו חטא, שהוא בחינת הבל פיהם של תינוקות, כי ניתברכו התינוקות כמו שנאמר (בראשית מח): "הוא יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי" – על ידי התינוקות נתגלים האבות כדי להגן, ועל ידי צדקה של א"י יכללו באוירה של א"י שהוא האויר הקדוש, הבל שאין בו חטא – שזה 'זכרתי את בריתי יעקב' (שהוא אחד משלושת האבות).
"ונתתי שלום בארץ וחרב לא תעבור בארצכם" (ליקו"מ ח"א, מד)
מדוע מוחאים כף אל כף בשעת התפילה?
אמרו חז"ל (בראשית רבה פ"א): למה התחילה התורה מבראשית? כדי שהעכו"ם לא יאמרו לנו: גזלנים אתם שכבשתם ארצות העמים. על כן – כוח מעשיו הגיד לעמו – שכל העולמות הם מעשי ידיו של הקב"ה, ולמי שהקב"ה רוצה הוא נותן, כי בידו הכל. וכל הדברים נקראים כוח מעשיו – כנגד כ"ח אתוון בראשית שהם כנגד כ"ח פרקים שיש בידיים.
ידוע הדבר – שהאויר בארץ ישראל קדוש והאויר בחו"ל טמא, וכשמוחאים כף אל כף בשעת התפילה, נתעוררים כ"ח מעשי בראשית שהם כוח מעשיו, ונמצא שביד הקב"ה לתת לנו נחלת גויים, כי הכל שייך לבורא עולם, ובזה יש כוח בידינו לטהר אויר ארצות העמים, כי חוזרות ארצות העמים תחת ממשלתו של הקב"ה, ואז נטהר אויר המקום שאיש הישראלי מתפלל בו, ושואב הוא אויר קדוש כמו בא"י ונתגרש האויר הטמא.
כשמוחאים כפיים נשמע קול, וקול זה הוא אויר קדוש מכ"ח מעשי בראשית שהם כ"ח הפרקים שבידיים, לכן ניתן לראות גם בחוש שאנשים הבאים למדינה ואינם רגילים לאויר המדינה ונחלשים.
כך הדבר הוא גם בתפילה – לפעמים אדם עומד במקום שהצדיק התפלל, ולמרות זאת, קשה לו מאוד להתפלל שם, כי הוא לא מורגל לאויר המקום. על כן צריך האדם לראות שיתפלל תפילתו באויר של א"י, שזה תיקון המחשבות הזרות שבתפילה, ועל ידי מחיאת כף הדיבורים נאמרים כעל אדמת קודש ונתבטל ההרג והאבדון מן העולם. לכן נאמר (ויקרא כו): "ונתתי שלום בארץ וחרב לא תעבור בארצכם".
"ואף גם זאת בארץ אוייבהם" (ליקו"מ ח"א, נה)
דע, כדי לראות במפלתם של הרשעים, אי אפשר אלא על ידי בחינת ארץ ישראל, כמו שנאמר (תהלים קי): "שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך" – כי ימין זה בחינת ארץ ישראל, בחינת בנימין (בן ימין) שנולד בארץ ישראל.
ולהמשיך קדושת א"י, אף על פי שאנו בגלות שהיא תחת יד הסיטרא-אחרא, אפשר על ידי התנוצצות אור זכות אבות, בחינת (ויקרא כו): "ואף גם זאת בארץ אוייבהם…וזכרתי את בריתי יעקב…והארץ אזכור" – כי כשמתנוצץ אור זכות אבות, אזי מתגלה קדושת א"י, ולא די שהאדם ניצול מהרשע אלא גם רואה ברשע את מה שהרשע רצה לראות בו, כי הרשעים ממשיכים על שונאיהם רע-עין, והאדם ניצול מרוע זה על ידי לימוד זכות שלימד על הרשע, כי גם הקב"ה מלמד זכות על הרשע, בשביל להציל את הצדיק מעינו הרעה של הרשע.
"ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם" (ליקו"מ ח"א, ע)
ידוע הוא שלמשכן יש כוח המושך להמשיך אלוקות למקום שבו הוא היה עומד, וכל מי שהיה מתקרב אל המשכן היה רץ ביותר מחמת הכוח המושך, בחינת (שיר השירים א): "משכני אחריך נרוצה".
מובא במדרש (שמות פ' לא) – שהמשכן הוא מלשון מָשכון, שהוא משכון לישראל שתשרה השכינה אצלם אפילו אם יחטאו, חלילה, כמו שכתוב (ויקרא כו): "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם". נמצא שעל יד המשכן השכינה שורה בישראל, כי משכן הוא מלשון מָשְׁכֵני, שיש לו בחינת כוח המושך, להמשיך אלוקות למקום שבו היה העומד.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור