מרירות מדבקת

פתאום זה קרה.

הייתה הארה. הבנה.

היא קמה מבכי ממושך של תסכול וכאב, הביטה במראה: עיניה נפוחות מאוד, אדומות, פיה מעוות מעלבון, כל כולה סתורה ומבולבלת.

זה ככה כבר הרבה זמן.

היא מביטה בחייה והם נראים לה רעים ומרים: בעלה לא מתחשב  וחסר חן. ילדיה חסרי חינוך וכבוד אליה. חמותה? על זה אינה מסוגלת אפילו לחשוב עוד.

היא מביטה בבית שאותו טיפחה למעלה מעשר שנים והוא נראה לה עלוב מאוד, חסר ברק. ללא השראה, ללא קסם. גם המצעים החדשים שקנתה אינם מועילים. גם עציץ הגרניום שנשקף מהמרפסת לא מוסיף הרבה.

מאמרים נוספים בנושא:

תסמונת "אם רק הייתי…"

תשמעו, זה לא הסוס שרציתי

לפני שמתלוננים

הבית חסר תקנה! משדר את המסכנות ואת העליבות של חייה.

חייה מבוזבזים והיא כולה נפשה מרוטה מאכזבות ואין בה כוח לתקן, להשקיע, לשמוח.

אבל יום אחד תהתה בינה לבין עצמה: למה ומתי כל זה התחיל?

היא ניגשה לכיור, שטפה את פניה ונשמה עמוקות.

ועוד פעם.

ואז היא הביטה לעצמה עמוק בעיניים: מה קורה איתך? לאן את נעלמת? ולמה את לא מצליחה לראות את הטוב שבחייך?

התיישבה על הכיסא נזכרת ומשחזרת. זה תמיד אותו סיפור.

ואת הסיפור הזה סיפרה לי יום אחד בשיחת טלפון טעונה בכאב ודמע:

היא חוזרת מהמפגש היקר לה עם חברתה הטובה ופתאום הכל רע. הכל מאוס. משחזרת את השיחות שלהן. את הצרות, הבעיות של חברתה. את הטרוניות, את הביקורות, את התלונות של חברתה. את המרירות בזויות פיה.

והיא נסחפה וסיפרה גם היא על הקשיים, על הבעיות על החיים הבלתי נסבלים.

כך ישבו שתיהן מקטרות ומבקרות, מתלוננות ומשמיצות. חשות שהן מבינות זו את זו היטב. שמחות בהבנה הזו.

וכשהן מרוקנות מכל תקווה ושמחה, הן נפרדות כל אחת לסבלותיה. מחוזקות בתחושת הקורבן שלהן. מרירות כפליים!

"יקרה" אמרתי לה, "זה מדבק! המרירות מדבקת. הביקורתיות, התלונות ללא סוף, חוסר השמחה – זה מדבק. צריך לשים לב ולהישאר מרוחקים. להציב גבול בינך לבינה. את יכולה להקשיב לתלונותיה של חברתך ולנסות להאיר לה. לחזק ולהעיר בעדינות, באמפטיה. את יכולה להיות לה אוזן קשבת ומכוונת. אך היזהרי לא להיסחף. את חייבת להתנתק מן האווירה הזאת ולהיות צד שומע בלבד בלא להיות מעורבת. בלא להכניס את הרע לחייך שלך…"

אולי גם זה יעניין אתכם:

זה בוחן פתע!

תספרו את הברכות

יום מלא צבעים

מי הכי מסכן?

אף אחד לא אשם, זה אני השם

היא הסתכלה עלי.

"ואם אינך יכולה" ניצלתי את הרגע, "נתקי קשר. ממילא אינך מועילה לה. והיא בוודאי שמזיקה לך".

עכשיו, בביתה, הביטה סביבה בבית היקר שלה, בנעלי הבית הצבעוניות של הילדים המתגוללים ליד הספה, בטרקטור הצהוב של ילדה הקטן הפוך לצד הכיסא. בכוס השוקו המרוקנת, טיפות קטנות של ילדות מנצנצות סביב הכוס.

חום של אהבה הציף אותה.

היא קמה לפנות ולסדר.

קמה להכין ארוחה טעימה לילדיה היקרים שעוד מעט יחזרו הביתה לאמא שמחכה להם. לריחות המרק המתבשל. לריח השניצל שמיטגן לו. למשחקיהם, לנעלי הבית המתוקות שלהם.

לאהבה.

* * *

אתם מוזמנים לכתוב לציפורה בראבי – תעצומות הנפש – כי הכל זה הנפש  – בכתובת teilot1@walla.com או לבקר באתר גם ציפור מצאה בית – רפואת הרמב"ם.