ניגון כל נדרי
מי היה המחבר של מנגינה פלאית שובה לבבות זו? באיזו תקופה הוא חי, ובאילו נסיבות הוא חיבר אותה, עד שהפכה לניגון הפותח של היום הקדוש? כל נדרי, כל מה שרציתם לדעת.
גם אם ברור לכל כי תפילת כל נדרי קשורה קשר הדוק עם תקופת האנוסים בספרד והיא חוברה על רקע החיים הכפולים של האנוסים, שיכלו לקיים את דתם ואת חגי ישראל רק בסתר סתרים, מבלי שייוודע שמץ כלשהו על יהדותם לכל אלה שחיו בסביבתם, ועל אחת כמה וכמה לשלטונות הכנסייה, שהעלו על מוקד האוטו-דה-פה כל מי שהיה חשוד בקיום מצוות הדת היהודית בסתר, לא ידוע כלל מי היה מחבר הניגון של תפילה מרוממה זו הנאמרת בחרדת קודש בליל יום הכיפורים בכל תפוצות ישראל. אך דבר אחד ברור, כי המנגינה של כל נדרי חוברה בסמוך מאוד, ואולי בעת ובעונה אחת עם חיבור התפילה עצמה והיא קשורה עם תקופת האינקוויזיציה האיומה בספרד.
הנה אחד הסיפורים המקובלים על יצירת המופת של מנגינת כל נדרי:
בימי איזבלה, מלכת ספרד, כיהן כשר האוצר בממשלתה, יהודי בשם דה-סילבה. בתוקף גזירת האינקוויזיציה הוא נאלץ להתנצר יחד עם משפחתו, כדי שיוכל להישאר בארץ לאחר גירוש היהודים משם.
אולם הוא נשאר בסתר יהודי נאמן, וכמו אנוסים רבים אחרים שמרו בהיחבא על קיום מצוות ה' ולא פסחו על אף חג יהודי כדי לחוג אותו בצוותא במקום ששום זר לא ידע על קיומו.
פעמיים בשנה, פסח בליל הסדר ויום כיפור בתפילת מעריב, היו האנוסים מספרד מתקבצים במרתפים נסתרים כדי להתפלל ביחד ביום הקדוש ולחוג ביחד את ליל הסדר.
האינקוויזיציה ידעה על קיומם של מקומות מסתור בהם נערכות תפילות על ידי האנוסים, אבל לא יכלה לאתר את המקומות האלה, שהיו מוגנים היטב ונשמרים על ידי שומרים מיוחדים מקרב האנוסים, בעת עריכת טקסי התפילות וחגיגת חג הפסח.
אולם לשלטונות האינקוויזיציה היו מרגלים רבים, אשר חקרו ודרשו בכל פינות הארץ כדי למצוא את עקבות האנוסים. מנגנון החושך של האינקוויזיציה היה כה מסועף, שלרשותו היתה רשת מנהרות מתחת לאדמה, דרכן אפשר היה להגיע אפילו לחדרי השינה של האנשים החשודים.
האנוסים נאלצו כמובן להתנהג באורח חייהם הגלוי כנוצרים גמורים. הם נשאו צלב על החזה כמנהג הנוצרים, ונשבעו בו. לפיכך, בטרם ניגשו האנוסים להתפלל – היה הכרח להחזירם ליהדות, כדי שמותר יהיה לצרף אותם למניין. הוציאו אפוא את ספרי התורה, הושיבו בית דין של שלושה והתירו להם להתפלל. במעמד זה אמרו האנוסים את התפילה, שנתקבלה ברבת הימים בתפוצות ישראל.
על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה אנו מתירין להתפלל עם העבריינים!
רק לאחר כך אמרו כל נדרי, אשר כוונתה, כי כל השבועות שנשבעו במשך השנה בנקיטת הצלב – בטלות ומבוטלות. בשעת תפילה זו שפכו האנוסים הרבה דמעות והתייפחו מרות, הצטערו צער רב שעליהם לחיות כנוצרים ואסור להם לבוא בקהל ישראל, בטרם בית דין יהודי יכניסם בחזרה תחת כנפי היהדות.
במעמד זה הם חזרו בתשובה שלמה והתפללו לה' בלב שבור ורצוץ שימחל להם על עוונותיהם מחמת היותם אנוסים. אחרי התפילה הם נתנו שבח והודיה לאלוקים השומר עליהם כל השנה לבל יפלו לידיים האכזריות של האינקוויזיציה המחרידה.
אפשר לכן לתאר באיזו רעדה ופחד אנוסים אלה ערכו את טקסי התפילות היהודיות ביום הכיפורים.
פעם – ביום כיפור של שנת רנ"ח – התכנסו האנוסים כמדי שנה בשנה בתוך המרתף הנסתר, בהתאם למסורת ששמרו עליה מאוד. בין האנוסים שנתקבצו יחדיו באותו ליל יום כיפור היו שרים, גנרלים ואנשי מדע מפורסמים שמילאו תפקידים גבוהים בשלטון הספרדי ונחשבו כנוצרים אמיתיים.
לפתע כאשר כל הנאספים עמדו בתפילת שמונה-עשרה, התפרצו לתוך המרתף, דרך מנהרה נסתרת, מספר רב של שליחי האינקוויזיציה, בתלבושת לבנה ומסכות על פניהם, בידיהם החזיקו נרות כפי מנהג האינקוויזיציה, ופשטו על כל יציאות המקום, כדי למנוע בריחה של הנוכחים דרך הפתחים.
קהל הנאספים כה נדהם, שכולם קפאו על מקומם מבלי להוציא הגה מפיהם. כולם הבינו כי סופם הגיע ולא יזכו לשום רגש של רחמים מן הכנסייה האכזרית. עד מהרה כבלו אנשי האינקוויזיציה את האנוסים שנתפסו "בקלקלתם" והובילו אותם למרתפים החשוכים, אכולי הטחב, שדממת מוות שלטה בהם. על האנוסים עברו ימים של עינויים וייסורים קשים.
בין האנוסים האסורים היה גם שר האוצר של ספרד, הנזכר, דה-סילבה.
אחרי יום כיפור, כאשר ישבה המלכה איזבלה בארמונה, היא שמעה רעש ברחוב, וכשנגשה לחלון לברר את פשר הדבר, אחזה בה חלחלה כשראתה את שר האוצר הנאמן שלה מובל על ידי שוטרי האינקוויזיציה אסור באזיקים. היה ברור לה כבר, כי האינקוויזיציה, שהיא בעצמה מסרה לה את הסמכויות הרחבות לשפוט את האנוסים שנתפסו בקיום מצוות התורה בכוח חומר הדין, שמה את ידה הכבדה על המיניסטר שלה שיהדותו הקודמת היתה ידועה לה. הוא מובל עכשיו, כך שיערה, למוקד האוטו-דה-פה.
כידוע שלטה האינקוויזיציה הנוצרית בספרד שלטון טוטאלי, ושום גורם אזרחי לא היה רשאי להתערב במעשיה.
אולם המלכה רצתה בכל מחיר להציל את חייו של המיניסטר המסור שלה. היא לא חסה, אפוא, על כבודה ופנתה לבישוף וביקשה ממנו שיתערב לטובת השר שלה שלא יוצא להורג.
בדרך כלל לא התערבה הכמורה במעשי האינקוויזיציה, שהיתה רשות עצמאית לגמרי. אולם בהתחשב ברצון המלכה, כתב הבישוף איגרת מיוחדת לראש האינקוויזיציה ודרש ממנו לחון את השר היהודי, חביבה של המלכה.
איגרת הבישוף הגיעה אל ראש האינקוויזיטורים סמוך מאוד לביצוע גזר הדין נגד השר, הוא כבר הועלה על המוקד וטקס שריפתו – יחד עם אנוסים "כופרים" אחרים עמד להתחיל בעוד זמן קצר.
כדי לא להשיב את פני המלכה ריקם ציווה ראש התליינים להתיר את כבליו של השר דה-סילבה והודיע לו, כי לפי בקשת המלכה הוא יקבל חנינה, אם ישבע עכשיו בצלב, כי יהיה מעתה נוצרי אדוק ולא יחלל יותר את האמונה הנוצרית…
אולם לתדהמת כל הנוכחים הודיע השר בתשובה פסקנית כי אין בדעתו לחזור לנצרות וכי רצונו למות כיהודי.
המלכה, שהגיעה באופן מיוחד אל מקום עריכת האוטו-דה-פה כדי להציל את השר שלה, ניסתה לשכנע את דה-סילבה שימלא את דרישת האינקוויזיטור, ישבע לצלב והוא יוחזר למקום כהונתו והכל ייסלח לו. אולם לתדהמתה הגדולה – הוא סירב להיענות גם לבקשתה באומרו: "לא, מלכתי היקרה! אבותיי מתו על קידוש השם וגם אני מוכן למות מות קדושים ואשאר באמונתי עד שתצא נשמתי", ובחששו שמא יישבר נוכח שידוליה של המלכה הוא רץ אל המוקד וקרא בקול רם "שמע ישראל", וקפץ לתוך הלהבות.
בין רגע ליחכו לשונות האש את גופו הקדוש ונשמתו עלתה השמימה בקדושה ובטהרה.
המשורר והמנגן המפורסם בימים ההם, דה-קסטילה (גם הוא מהאנוסים) חזה במאורע טראגי זה והנציחו לאחר זמן בשירתו שחיבר ללא מילים, כבת-לוויה לתפילת כל נדרי.
את הקומפוזיציה הוא חילק לשני חלקים. החלק הראשון מתחיל בעת שהאינקוויזיציה מתפרצת לתוך המרתף, אוסרת את כל הנאספים, העומדים בתפילת שמונה-עשרה. בחלק השני של הקומפוזיציה הוא מתאר כיצד המלכה מבשרת לדה-סילבה את בשורת החנינה, בהיותה בטוחה כי חייו ניתנו לו במתנה. אך היא נרעשת לשמע הסירוב המוחלט שלו להישבע לצלם וקורא בקול גדול "שמע ישראל", וקופץ לתוך הלהבות.
יצירה מוסיקלית נפלאה זו התפשטה עד מהרה בכל תפוצות ישראל והפכה לחלק של אמירת "כל נדרי" בליל יום הכיפורים, לזכר אנוסי ספרד.
הניגון מתחיל בתפילה חרישית, אחר כך באימת-פתאום, כששלוחי האינקוויזיציה תופסים את האנוסים, אוסרים אותם באזיקים ומובילים אותם למרתפים החשוכים של הכנסייה.
בחלק השני של המנגינה, הקול הופך חזק יותר, בוטח יותר. אין יותר מקום לספקות. דה-סילבה חוזר בלב שלם ליהדות ומוסר את חייו על קידוש השם כשקריאת "שמע ישראל" על שפתיו.
הצירוף של תפילת כל נדרי עם המנגינה המבטאת את חרדת העם היהודי ביום הדין הקדוש והנורא והמשמעות העמוקה של תשובה אף לגבי ה"עבריינים", העניק למעמד קדוש זה סמליות רבה לגורל העם היהודי בגולה וכל מה שעבר עליו באלפיים שנות נדודיו.
לכן, גם הרחוקים ביותר מהיהדות, שאינם מבקרים בכל השנה בבית הכנסת, מרגישים חובה לבוא לתפילת כל נדרי, להרגיש במעמד נרגש זה את אחדותה של האומה והקשר האמיץ בין יהודי ליהודי, ובין היהודי לקונו.
אכן, גדולה היא תפילת כל נדרי ומנגינתה הנפלאה לעורר תשובה בלב המתפללים ולהרגיש את רוממות ההתייחדות עם ריבון העולמים. אין שום כוח בעולם לפגוע במסורת עתיקה מרגשת זו!
(מתוך "עת לחשוב" גליון מס' 2)
י"א תשרי התשע"ב
10/09/2011
איך יתכן המנהג להתיר להפלל עם העבריינים מובא בספר טור אורח חיים סימן תרי"ט. הספר חובר מאה שנה בערך לפני האנקויזיציה. אז איך יתכן? עצם אמירת כל נדרי מובא עוד מדברי רבי סעדיה גאון
י"א תשרי התשע"ב
10/09/2011
המנהג להתיר להפלל עם העבריינים מובא בספר טור אורח חיים סימן תרי"ט. הספר חובר מאה שנה בערך לפני האנקויזיציה. אז איך יתכן? עצם אמירת כל נדרי מובא עוד מדברי רבי סעדיה גאון
ד' תשרי התשס"ט
10/03/2008
תנסי לחפש אצל נועם הפקות יש להם בד”כ את כל סוגי המנגינות האלה – 02-5374144 בהצלחה רבה !!!