ניסוי האמבטיה
ארכימדס לא היה היחיד שגילה תגליות באמבטיה, גם שרון רוטר עשתה ניסוי מיוחד במינו באמבטיה של ביתה וגילתה כמה דברים מדהימים שישרו לה כמה הדורים עם עצמה!
כל אמא ואישה מכירה את ההרגשה הזו שהיא מתאפקת לשירותים, הרי הצרכים שלנו תמיד באים בסוף.
וזה גם אשמתנו, כמובן, כי אנחנו רוצות להספיק להכין ארוחת ערב, לתלות כביסה, לעזור בשיעורים, ועוד הרבה דברים, אך את הצרכים הבסיסיים שלנו משאירות לסוף. כולם יתקלחו, יאכלו ויקבלו את רצונם לפנייך. אפילו שתצטרכי לשלם מחיר יקר, ואפילו שאת מודעת ויודעת, עדיין, את שמה את עצמך תמיד בסוף.
בכל פעם שאני נכנסת לחדר האמבטיה בבית שלנו, אני מתמלאת תסכול. נייר טואלט זרוק על הרצפה, מברשות שיער וגומיות בכל מקום, בגדים, גרביים ונעליים, קרמים למיניהם וכמובן מגבות רטובות. לא משנה כמה אעיר, אבקש ואתחנן – אף אחד לא מואיל בטובו להחזיר את הדברים למקום.
בשלב מסוים, כששמתי לב שאני נרתעת מלהיכנס, מצאתי את עצמי מארגנת ומסדרת את מה שאפשר רק כדי שאוכל להניח רגל.
וזהו, החלטתי שדי! נמאס לי.
מאמרים נוספים בנושא:
מה עושה לכם את זה – הספל או הקפה?
חשבתי מה ניתן לעשות ואז הדיאלוג הפנימי נפתח: "שרון, אם זה כל כך מתסכל אותך לסדר פה, אז פשוט תפסיקי לאלתר". "אבל" עניתי לעצמי "זה נורא מבאס אותי כשמבולגן פה. זה חדרון קטן וחשוב שהוא יהיה הגייני ונעים". "זה בכל מקרה מתסכל" עניתי לעצמי, "בין אם את מסדרת ובין אם לא. אז אולי תעשי ניסוי ותניחי לזה כמה ימים. הרי את האפשרות השנייה כבר ניסית. אז מה אכפת לך להימנע? אולי משהו ישתנה? אולי למישהו יהיה אכפת והוא יסדר במקומך? ואולי גם תראי שהשד לא כל כך נורא…". שכנעתי את עצמי והחלטתי ששבוע ימים אני לא נוגעת. ידעתי שיהיה לי קשה עם זה אבל הקצבתי זמן – משבת עד שישי.
זה לא היה קל, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה.
ביום השלישי לניסוי כבר לא ראו את אריחי הרצפה, אבל מילא זה, תנסו לא להרים בגדים, מגבות רטובות, או מברשות שיניים שהתפזרו לכל עבר כי הפעוט החליט לשחק עם המכל שלהן. מצאתי את עצמי מושיטה את היד ועוצרת את עצמי. פעם אחת אפילו ביקשתי מהבת שלי להרים את נייר הטואלט כדי שלא יירטב. "למה את כל כך קשוחה עם עצמך?" שאלתי את עצמי, "מותר לך לגעת אם זה דבר האבד" פסקתי לעצמי הלכות, "או אם זה ממש מפריע לפעולה שאת מתכוונת לעשות" (כמו מברשות שיער מפוזרות על שפת האמבטיה ומונעות את האפשרות להתקלח).
כל הזמן חזרתי והרגעתי את עצמי שזה רק ניסוי, שאני מורגלת באיפוק, שזה זמני וחיכיתי לראות האם יקום צדיק או צדיקה בסדום ויזעק את זעקתי.
כשסוף סוף הגיע יום שישי התנפלתי על האמבטיה. כל כך שמחתי לגלות שוב את אריחי הקרמיקה התכלכלים, להריח את ריח האקונומיקה ולמצוא את נייר הטואלט על המתקן שלו.
אם זה עבד לארכימדס אז גם לי זה יצליח! הקצבתי זמן, זה לא היה הקל אבל מסקנות הניסוי היו מדהימות!…
"אבל הניסוי שלך נכשל" הצטערתי ביני לבין עצמי כששוב הדיאלוג הפנימי פונה לקדמת הבמה. "לאו דווקא" השבתי בסבלנות, "הרי הניסוי היה בשבילך, ואפילו שהכרזת עליו בקול – לאף אחד אחר זה לא הפריע. אף אחד לא שם לב למאבק הפנימי שלך, ואף אחד לא הצטער שמבולגן". "אז מה לעשות עכשיו?" התבלבלתי. "עכשיו נותר לך רק להחליט – האם את מעדיפה להשאיר את הבלגאן שלא תרגישי קורבן, או שאת מעדיפה לסדר למענך הבלעדית". הרהרתי והרהרתי בדבר – מה מעציב אותי ומה משמח, מה מתסכל ולמה, איפה אני מרגישה שאני עושה למענם ואיפה למעני.
הסוף היה ידוע מראש, הרי אין סיכוי שאחיה בבית שחדר האמבטיה בו לא עושה לי טוב. ואם רק לי הוא לא עושה טוב, אז למעני ובשבילי אסדר ואנקה.
אז נכון שחזרתי לנקודת המוצא אבל כבר לא מתוך תסכול, כי התמלאתי בחדוות הבחירה שהובילה להודיה – לפחות עד לפעם הבאה…
* * *
שרון רוטר, מוסיקאית יוצרת זמרת וכותבת, מקדמת נשים יוצרות. רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור