עץ התפוחים והעיירה הבוערת

בין כך ובין כך, "העיירה
בוערת"! אבל לא רק היום ולא
מאתמול. זה כבר מספר דורות
שהעיירה היהודית בוערת!

בישיבה לבעלי תשובה ערכו פעם סעודת סיום מסכת, מסיבת שמחה לגמרה של תורה, והזמינו אליה גם את האבות שברובם היו עדיין חילונים. בתום המסיבה קם אחד האבות, ובהתרגשות ביקש את רשות הדיבור:

"אספר לכם משל", פתח ואמר, "אותו שמעתי לפני שנים רבות מחבר 'כופר' כמוני. זהו משל על עץ תפוחים ששורשיו הכריזו מרד… מדוע התפוחים נהנים להם בשמש החמה ואילו אנו – שקועים כאן עמוק באדמה הקרה?? אף אנו רוצים להיות למעלה, להתחמם בשמש הנעימה. השורשים לא נחו ולא שקטו עד שבשמים ניאותו לבקשתם והעץ התהפך – השורשים בחמה והתפוחים באדמה…

לימים, כמובן וכרגיל, נרקבו התפוחים. הגרעינים הפכו לזרעים ועץ תפוחים חדש צץ וצמח מתוך האדמה. והפעם, כמובן בסדר הרגיל – השורשים למטה והתפוחים למעלה…

בשבתי אתכם כאן הערב, הבנתי לראשונה את משמעות המשל – אני וחבריי חשבנו לשנות סדרי בראשית… חתכנו את הפיאות והורדנו את הכיפות ואמרנו כחילונים נחיה ככל העמים…

הערב ראיתי כאן את השורשים האמיתיים שלנו ונוכחתי להכיר בטעות הגדולה. הריני מודה על האמת – התורה היא עץ חיים למחזיקים בה והיא צומחת ישר… פקודי ה' ישרים משמחי לב… מה אומר לכם ומה אדבר… אין מילים בפי… אני רק מודה לה' שזכיתי להיות כאן אתכם… סיום המסכת שלכם – הוא תחילת המסכת שלי… גם אני כמוכם – חוזר בתשובה…"

עד כאן המעשה שהייתי לו עד שמיעה.

אולם באותם זמנים הייתי גם עד-ראיה להודעות מסוג אחר, מהסוג ההפוך, מודעות גדולות שפורסמו בעיתונות תחת הכותרת "העיירה בוערת"! זעקו שוד ושבר על… הבנים שחזרו בתשובה. לא התקררה דעתם של האבות "השבורים" עד שהקימו להם תנועה של "הורים שכולים"…

ממש עולם הפוך ראיתי והתעוררתי לענות להם תשובה מעל דפי "המודיע" – להודיע ולהודיע שאכן כן…

העיירה באמת בוערת!

בימים טרופים ומטורפים אלה, כאשר הורים "שכולים" זועקים מעל דפי העיתונות כי "העיירה בוערת" כיוון שבנם חזר בתשובה… בימים כאלה קשה לשתוק. אי אפשר להישאר אדיש. צריך לקום ולומר – העיירה הזאת היא גם שלנו… והאש בודאי שלנו.

ובכן, ראשית כל יש להודות לריבונו של עולם המקיץ נרדמים מתרדמתם – אפילו אם הם מתעוררים על צד שמאל ומיד מוחים ומקללים ורוצים לשבור את השעון המעורר… עדיין אינם מבינים שהם בעצם נאחזים בציפורניים בקירות המתמוטטים של אשליית החילוניות, טחו עיניהם מלראות את הטיח המתפורר וכמובן שקשה להם לראות את חלום חייהם נשבר לנגד עיניהם, בפרט שהמציאות אף היא כבר פשטה את הרגל.

את דגל יום העצמאות ונס הציונות הם מניפים בכל הזדמנות כמו תינוק המחזיק במקל, למרות שכבר מזמן מצץ את הסוכרייה. הם מדברים על ציונות בנאומים ובכינוסים ובמגביות מכאן ועד ניו יורק, ואנו עושים למענה במסתרים. כנגד פטישי הפלסטיק ברחובות – נשמעת בכל יום הלמות הלבבות, במסתרים תבכה נפשי ולמען ציון לא אחשה. אפשר לציין יום אחד בשנה, להניף דגל ולשיר המנון "ולפאתי מזרח קדימה עין לציון צופיה"… ואפשר לעמוד שלוש פעמים בכל יום ויום מול המזרח, בשקט ובהכנעה לפני בורא העולם, ובלב פנימה – להרגיש כמו יונה הומייה, ולהתפלל שבמהרה בימינו יתקיים בנו "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".

בין כך ובין כך, "העיירה בוערת"! אבל לא רק היום ולא מאתמול. זה כבר מספר דורות שהעיירה היהודית בוערת.

גם כותב שורות אלה קרוב אל הבערה, אפילו שנולד וגדל בארץ ישראל – רחוק מן העיירה. רחוק ותמיד קרוב…

מימי הילדות בחיפה צף ועולה זיכרון מן הבית: תמונתו של סבא הי"ד שנהרג בשואה ולידה, בארון הזכוכית, ספר עבה בכריכה חומה עליו כתוב באותיות מוזהבות – "תלמוד בבלי, מסכת ברכות". זכות ראשונים יש לו, לסבא, על תרגום התלמוד לעברית. מסכתות אחרות שהיו מוכנות לדפוס עלו על המוקד ונשרפו בעיירה הבוערת… מכל מה שהיה – נשאר למשפחה רק כרך הגמרא. רק הוא נותר לפליטה.

לפעמים, מאוחר בלילה, אני פותח את "מסכת ברכות" עם תרגומו ופירושיו ולומד עמו "חברותא". אולי עמדה לי זכותו וזכות אבותיי כאשר בחסדי ה' יתברך נפקחו עיניי לראות את דרך האמת ובחרתי בחיים.

בין כך ובין כך, "העיירה בוערת"! לא מאתמול ולא משלשום.

גם סבא של אמא היה הוגה בתורה וחודר צפונותיה וכך, בעמל של שנים בגלות ובמרחקים, עלה בידו לספור אותיות ומילים ולהשלים בכתב ידו "מפתח למסורה" – אוסף ענק של סימני הדקדוק, מניין מדויק של כל התיבות המלאות והחסרות עם מראי המקומות בחמישה חומשי תורה. במשך השנים כבר הצהיבו הדפים, אך כתב ידו נשאר ברור כאילו הודפס, ובסוף מכתב-הלוואי הוא כותב: "קשה עלי פרידתך, ספרי יקר! קום והתהלך בארץ ופרצת ימה וכו'".

זהו זה. עוד אוד מוצל מאש. שריד אילם מן העיירה הבוערת.

כל מה שנשאר לי מסבותיי הם גווילי אש שניצלו מן המוקד, אותיות פורחות שנחתו על ליבי. זה מה שקיבלתי אני מן העיירה הבוערת.

ואנו… אנו החוזרים הביתה מכל המרחקים, השבים אל חיק התורה… המניחים תפילין לראשונה בגיל שלושים ואחד ומול הכותל, גועים בבכייה ורועדים בכל הגוף כאשר הנשמה קוראת-קורעת בקול הלב: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". אנחנו אחד. אנחנו שארית הפליטה – "כי מירושלים תצא שארית הפליטה מהר ציון…"

אם מישהו שם בחוץ מצלצל בפעמוני אזעקה מכל סיבה שהיא וצועק – "הצילו! העיירה בוערת" הרי קודם כל, זה צריך לעודד ולחזק את כל מי שנמצא כאן בפנים. בבחינת כאן תיבת נח – שם "המבול". כאן אוהל אברהם – שם עולם של הבל ורעות-רוח.

כל מי שנמצא שם ולא כאן יש לו הרבה סיבות להיות נבוך ומבולבל ונפחד וסופו שהוא עומד מול הראש עם גבו אל הקיר המתמוטט והוא צועק וזועק – "הצילו! העיירה בוערת!"… "הלוא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע"! מובן שהם פוחדים. כמובן שצועקים. מי יודע, אולי מתוך שלא לשמה יבואו לשמע…

מכל מקום, זכותנו בכל יום וחובתנו בכל רגע להגביר ולהלהיב את אש האמונה בליבו של כל יהודי באשר הוא. "אש תמיד תוקד על המזבח ולא תכבה". שהרי, כל ישראל חברים… ערבים זה לזה ומעורבים זה בזה, עד עולם! לאור זאת ברור ציווי רבינו – "תחזיקו עצמכם ביחד", להאיר זה לזה אור יקרות ולחדש זה לזה נקודות טובות.

כי אין לך אדם שאין לו שעה ובסופו של דבר, בחסדי ה', אפילו העקשן והמרדן יתעורר בוקר אחד ובמקום לקלל את מי שהעיר אותו – יברך את מי שנתן לו חיים.

"מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך"!