פסח: הספירה לאחור

הספירה לאחור לערב פסח החלה, ואפקט הלחץ שמתלווה אליה דופק לי ברקות.

אני קצת בהלם מעצמי, כי לא משנה כמה הכנה נפשית אני עושה בניסיון לא לנפח, לא להרגיש חמוצה ומוחמצת, להירגע ולא להתרחב, עדיין, אני מגיעה לאותו מצב נפשי בו אני מרגישה על סף שיגעון.

נדמה לי שאני כבר לא ילדה בעולם התשובה, שעברתי כברת דרך (ובהחלט לא מעט פסחים) ואני מבינה שאבק זה לא חמץ ושהמילה "הזדמנות" היא לא חלק מההגדה של פסח, ועדיין, נופלת באותם בורות כל פעם מחדש.

לא פעם אני תוהה אם זה בכלל בידיים שלי, או בגלל שבזמן המקביל לנו לפני יותר משלושת אלפים שנים היינו כל נשות ישראל בכזה לחץ לצאת מהר ממצרים, בפחד איום מהמצרים, מהשינוי, מהלא ידוע – שנחרץ גורלנו מימים ימימה להרגיש כך עד שנזכה לפרוץ את מעגל הקסמים הזה, אולי בבוא המשיח.

ואולי זה תמיד ככה? זאת אומרת, שלפני אירוע גדול ומכונן הגוף והנפש נכנסים לחוסר איזון או התרגשות יתירה כהכנה לבומבה שהולכת להגיע, אפילו אם היא סופר חיובית וטובה.

לפני שבת אפשר גם להרגיש את הלחץ הזה, אבל הוא כאין וכאפס לעומת מה שמרגישים לפני פסח. אני תוהה אם הגברים מרגישים אותו הדבר כמונו הנשים? ואולי אם הייתי נולדת בבית מרוקאי הייתי סובלת פחות?…

מאמרים נוספים בנושא:

לתת לעצמי

חמישה ילדים זה…

יש מקום רק לאהבה

פירות האמונה

פרחים יקרים

חתיכות של סבון

הצלחתי לא לקלקל

ככה אהבה אותנו אמא

שיגעון הפסח, אפשר גם אחרת!

אמא'לה הוא בא – חמישה טיפים לפסח!

לאן נעלמה הקלילות?

מי מפחד מעבודה קשה?

אני לא מרי פופינס

זה אפילו לא העניין של הניקיון שמטריף אותי, זה פשוט משהו מבפנים שגורם לי להגיע בבת אחת לרמת עצבים מרבית, ממש מאפס למאה, כשהקורבנות העיקריים הם הילדים שלי.

עכשיו אתם בטח חושבים "איזה מסכנים הילדים לפני פסח", אבל הרשו לי לא להסכים, במיוחד משום שמכסת רגשות האשמה שלי כבר עלתה על גדותיה לפני כמה שנים ואין שום מקום בקופסה לעוד מהם (הם מנסים להידחף אבל קופצים מיד החוצה). הילדים שלנו אף פעם לא מסכנים. הם לעולם מפונקים מדי, חסרי הכרת הטוב ורוצים הכל כאן ועכשיו.

אני מנסה לא להשוות אותם לילדים של לפני מאה שנה שהיו חלק בלתי נפרד מפרנסת והחזקת הבית, וששיתוף פעולה מלא מצידם לא היווה שאלה כלל. הפסיכולוגיה קצת הרסה לנו את החינוך מאז (וגם קצת עזרה להבנת נפש האדם). העניין הוא, שעכשיו אין ממש איזון והמאבק שלי מול הילדים שייקחו חלק גומר אותי מבפנים.

אז אני צועקת עליהם, לא מעט, ואחר כך אוכלת את עצמי ששוב נפלתי בכעס ואז מגיעה האכזבה הכללית והאישית והעצבות. וככה חוזר חלילה במין מעגל פלאים שבו אני מכלה את כוחותיי במאבקים פנימיים, עד שלא נותר בי הכוח לנקות את החוץ.

את מחוגי הזמן אי אפשר לעצור. התהליכים קורים אבל אני מקווה שלפחות יש לזה תועלת ושזה חלק מתהליך של ניקיון פנימי…

לכל חג יש את העניין שלו: חנוכה עוסק באור מול חושך, ראש השנה בתשובה אישית וכללית. ופסח… הו פסח, זה חג שעוסק בעבודת מידות. לכן כולנו נמצאים בחרדות גדולות ממנו כל השנה, במיוחד לפני שהוא מגיע, כשהשבוע האחרון הוא שיא השיאים של לכלוך ובלגאן שיוצאים מהארונות החוצה להיות גלויים לפנינו (כי לפנייך הם כבר גלויים, רק שאנחנו לא תמיד רואים בחסרוננו).

התמודדות עם כל הבוץ שלנו, שלפעמים נדמה שאולי אי אפשר יהיה לנקות אותו לעולם, שהריח שלו מבלבל את החושים, ושאם כבר מצליחים לנקות אז עדיין לא הגענו לכל הפינות – יכולה להוות מצע לתסכול וייאוש. אבל רבי נחמן מברסלב אמר לא להחמיר או להקפיד, והעיקר לא ליפול לעצבות.

אז מכאן אני מאחלת לעצמי ולכולנו שנזכה לנקות באמת מבפנים ולא להיבהל מהעבודה הרבה שלפנינו, ולדעת שתודה לא-ל עדיין יש עוד מה לנקות, אחרת מה יישאר לנו לעשות פה בעולם?

והעיקר, שנגיע כמו תמיד מוכנים ככל שנוכל לפסח ושהוא יהיה הכי שמח וכשר לכל עם ישראל.

* * *

שרון רוטר, מוסיקאית יוצרת זמרת וכותבת, מקדמת נשים יוצרות. רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com