ציונות יאפית

זה היה בסיומו של אחר צהריים יפה. השמים היו בהירים בלי שום ענן באופק. המים שיקפו את האור הכחול שהיה ברקע, כשהם מתקרבים אל קו החוף. האופק נראה מרחוק, במקום בו השמים נפגשים עם הים. באמצע כל זה עמד כדור צהוב בוהק, שוקע בקצב שלו מאחורי הים התיכון. השמש התכוננה לעזוב את היום.

אשתי ואני ציינו שש שנים לכבוד אירוע מסוים עם בקבוק יין לבן חצי יבש, נהנים מערב פנוי על הטיילת בנתניה. לאורך הטיילת ישנם הרבה ספסלים עם הפנים לים. היו שם לפחות עוד 30 זוגות חוץ משולה וממני, שנהנו מההצגה השמימית המיוחדת של אותו ערב.

המבט על השמש השוקעת דומה לחיים עוצרים בצד לרגע ומאטים את הקצב המטורף שלהם. דברים זזים לאט, אבל בטוח. והכי מעניין, שאלוקים יצר את כל אלה. הוא יכול לקחת את הזמן שלו. כדור השמש הלוהט הופך לחצי עיגול, בהמשך לסהר. בסופו של דבר, נשארת ממנו נקודה קטנה באופק, מעל המים, עוד כמה דקות לפני שגם היא נעלמת. השעון הנצחי שלכם מאט. הכל לאט, קבוע ורגוע. המוח מתחיל להירגע.

את היין סיימנו בדיוק כשהווילון של היום כבר ירד.

"אני לא יכול לחכות עד למפגש הבא. אבקש העלאה במשכורת. אנחנו לא יכולים לקנות אוהלים, כלים יפים יותר לשבת וארון בגדים גדול יותר לילדים…" מלמלתי משהו לעבר שולה.

מאמרים נוספים בנושא:

רק בישראל

ישראל שלי, לא עוד פיסת נדל"ן

אתם ישראלים, נכון?

למה ישראל?

על הניסים

אין עוד עם כזה!

פלוגת האמונה

מה מעסיק אנשים?

"אל תצפה ליותר מדי, יקירי. אם זה לא יקרה, אז מה? חזור ללינדה.קום, רכוש עוד מיומנויות ואז תמצא עבודה טובה יותר ומכניסה יותר. תשקיע זמן, תצבור ניסיון טוב ואמיתי!" היא אמרה בביטחון.

ככה זה כל שבוע. אנחנו מתפרנסים בכבוד ודי טוב, אבל תמיד יש את ההזדמנות המרגשת הזו איפשהו שמחכה לך.

אנחנו עוברים דרך כיכר העצמאות וסוקרים את החנויות באזור. אני רוצה כובע חדש לקיץ, ושולה רוצה בכל ליבה את השמלה היפה שהיא ראתה באחת החנויות לכבוד שבת.

אנחנו קונים גלידה. אני מזמין את קומבינת החלווה-תמר-בננה, ושולה את מיקס התות-רימונים-ופירות היער. הם זורקים את כל הפירות פנימה, מוסיפים קצת גלידה, מערבבים את הכל ומגישים לנו.

לא, אי אפשר לשבת. הלילה הזה כל כך יפה שאי אפשר להעביר אותו במקום אחד. אנחנו הולכים סמוך לכיכר ומנשנשים את הפינוק שזה עתה קנינו. תוך כדי ההליכה אי אפשר היה להתעלם מהמוסיקה שבקעה מהרמקולים שהיו באזור. הייתה זו להקת "אבבא". רציתי לרקוד קצת, אבל אשתי אמרה שהיא לא מוכנה ששום דבר יפריע לנו בזמן אכילת הגלידה השבועית שלנו.

לילה קסום…

"את יודעת, שולה, על פי הרמב"ם, המצווה הזו של לגור ליד הים בנתניה היא כמו קיום כל המצוות שבתורה (מצוות עשה, מצוה ד של הרמב"ם)", אמרתי.

היא חייכה, בידה אחזה את הכפית הקטנה של הגלידה.

"לחיי הרמב"ם!"

לאט אבל בטוח, אנחנו חוזרים. משלמים שטר של מאה שקל לבייביסיטר, בחורה מיומנת שהוכיחה את עצמה בטיפול בילדים.

עכשיו הגיע הזמן למשקה של השינה: ריענון וחיזוק השפה העברית (עלינו לפני כמה שנים מארצות הברית). "סרוגים" זו הסדרה שאנחנו אוהבים לצפות בה לצורך העניין, היא המקבילה של "חברים" האמריקאית, רק שב"סרוגים" עוקבים אחרי חייהם של חמישה רווקים מירושלים. אנחנו מכניסים את הדי.וי.די, צופים בסצנה עם תרגום באנגלית, משננים את מה ששמענו בהתאם למה שקראנו, ושוב צופים בקטע אבל בלי תרגום.

וזה עובד.

וחוץ מלומר כל הזמן "תודה רבה", למדנו עוד כמה מילים שיקיות כמו "אחלה", "מעולה" ו"סבבה".

אז זהו, את ישראל היום אנחנו לא אוהבים רק בגלל סיבות פוליטיות, דתיות או אידיאולוגיה אישית. אנחנו אוהבים אותה ואוהבים להיות כאן מכיוון שאף פעם לא היינו מאושרים ושמחים כל כך, ואנחנו גם יודעים שלא נרגיש את זה בשום מקום אחר בעולם!