פרשת השבוע ויחי – צימאון ותשוקה
פרשת השבוע ויחי - ים גדול ורחב ידיים נראה כמשתרע על מרחבי אין סוף גם עומקו. בתוכנו מתרוצצים דגים הבולעים בשקיקה כל העת מעט מן הים... למה זה קורה?
צמאון ותשוקה
ים גדול ורחב ידיים, נראה כמשתרע על מרחבי אין סוף גם עומקו – מי ישורונו, שכן עמוק עמוק הוא. בתוכנו מתרוצצים אנה ואנה דגים הבולעים בשקיקה כל העת טיפין טיפין מן הים. מובטחים הם במאגרי המים העומדים לרשותם, בבחינת "ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד". אף על פי כן ראו איזה פלא! חכמינו ז"ל מעידים בדבריהם על הפסוק: "וידגו לרוב בקרב הארץ" (בראשית מח), כי ברדת הגשם של פני הים עולים הדגים לקראת טיפותיו ובולעים אותן בשקיקה, "כמי שלא טעמו מים מימיהון" (בראשית רבה צז ג). יש להם שפע רב, ובכל זאת צמאים הם לכל טיפה היורדת אליהם משמים.
מסיים המדרש ואומר: "כך הן ישראל – גדלין במים, בתורה; כיון שהן שומעים דבר חדש מן התורה, הן מקבלין אותו בצמאון כמי שלא שמעו דברי תורה מימיהון". אין זה המקום היחיד שבו משמשים הדגים ותכונותיהם משל לאדם וליחסו אל התורה. בנוסף לפסוק "וידגו לרוב", נאמר בנביא (חבקוק א): "ותעשה אדם כדגי הים". ובמאמרי חז"ל מצאנו בכמה מקומות, היבטים שונים של השוואה בין אדם לדגים.
"והוי שותה בצמא את דבריהם"
"בתלמוד" – זה הקניין הראשון מתוך מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם. ופירש "מדרש שמואל" -"בהיותו לומד לעולם, כי איזהו חכם – הלומד מכל אדם. ולעולם הוא מחשיב את עצמו חסר, וחושק לעולם ללמוד יותר. זה ישיג מעלת התורה לפי שלעולם הוא צמא למים. למדנו מדבריו שהצמאון הוא המפתח להשגת מעלות התורה. הצמא מהווה ביטוי לתחושת ההעדר, שבעטיה באה ההשתוקקות להשיג את הדבר המרווה. על כן חייב האדם להכיר עד כמה עדיין חסר לו בידיעת התורה, וללמוד בכל עת ומכל אדם. זהו חכם אמיתי, ולא יאה התואר: "תלמיד חכם".
אומר הגר"ח מוואלז'ין, על פי דברי התנא: "והוי שותה בצמא את דבריהם" (אבות פ"א, ד), לא נאמר "שותה כצמא", כי כל דמיון אינו שיוויון ממש, כמו שנאמר "היתה כאלמנה" (איכה א), ודייקו חז"ל: "ולא כאלמנה ממש". לפיכך אמר "בצמא", שיהיה שותה כמים מלוחים אשר ככל ששותים מהם נעשים צמאים יותר. כך גם התורה, כל מה שילמד יותר, יתאווה לו עוד לדעת תורת אלוקיו, לכן אמר התנא "בצמא" – שותה ועדיין צמא.
ועוד נאמר: שתיית מים ולא שאר משקים. למה? כי נמשלה התורה למים, ועליה אמר הכתוב: "הוי כל צמא, לכו למים" (ישיעהו נח). ובמה שונה שתיית מים משאר משקים? לפי שעל מים אמרו: "השותה מים לצמאו" (ברכות מד.), כי בדרך כלל אין שותים מים אלא כאשר צמאים. אי לזאת מלמדנו התנא שהלימוד מתוך צמאון והשתוקקות, הוא תנאי עיקרי בעצם לימוד התורה.
המצוות ניתנו – "לטוב לנו כל הימים"
קו דק מפריד בין נופש ומנוחה לבין פריקת עול והוללות. בעולם הרחב, רבים אינם מבחינם בקו מפריד זה, וימי חופשה הם בעיניהם ימים של יציאה מן מסגרת, המגיעה עד כדי פריקת עול. בברכתו לבניו המשיל יעקב אבינו חלק מהשבטים לבעלי-חיים. את יהודה כינה "גור אריה", את נפתלי "אילה שלוחה", לדן אמר "יהי דן נחש" וכן הלאה. אמנם יש לתמוה: מדוע כינה בשם "חמור גרם" את יששכר אשר שבטו הוא שבט לומדי התורה, הרי חמור הוא בעל חיים בזוי?
בעבר הלא-רחוק, היו הסוס והחמור משמשים את האדם כבהמות עבודה. בכל כפר היו נראים החמורים והסוסים היוצאים עם שחר לשדה, כל אחד לתפקידו ולעבודתו. כאשר היו הבהמות שבות לכפר אחר יום עבודה מפרך, היו בעליהם נותנים להם לפוש מעמל היום. אולם סיגנון המנוחה של שני בעלי חיים אלה, היה שונה בתכלית. את הסוס היו צריכים לשחרר מהרתמות ומהמוסרות שהיו קשורות לגופו, ואז היה קופץ ומשתולל בצהלה. את החמור לעומתו, אפשר היה להשאיר רתום לעול כשכל המשא עדיין עליו, די היה לו לעמוד בפינה שקטה, וזו היתה מנוחתו.
מכאן מבינים אנו, שאם ימי חופשה מבטאים שבירת מסגרות הגובלת בפריקת עול, הרי זו חופשה מסוג החופש של הסוס. בן תורה אמיתי יודע לשמור על מסגרת נאותה גם בימים של חופשה. הנופש שלו הוא עם העול, כסוג מנוחתו של החמור. רעיון זה נרמז בזה שדוקא ליששכר, ששבטו הוא שבט לומדי התורה, נאמר: "יששכר חמור גרם". המסגרות המדוברות הן ההקפדה על זמני התפילות, וההקפדה על דקדוק במצוות בקלה כבחמורה. וכמובן שיש לשמור ולהקפיד על קביעות עיתים לתורה.
חופשה שהיא פריקת עול, כחופשת הסוס, מלווה במעשים של פריקת עול מופגנת. אולם אין זו דרכה של תורה, המנחה את האדם בכל עת ובכל שעה כיצד עליו לנהוג. אמנם ימי נופש מיועדים להחלפת כח על ידי ריבוי שינה ומנוחה, אכילה נאותה ואף טיול, אך כל זה תוך כדי שמירת הצורה והמסגרת המתחייבת מכח דיני התורה והנהגותיה. רעיון זה יש להרחיב לכל ימות השנה ולא רק לימי החופש. על כל יהודי לדעת שהתורה חייבת להיות נר לרגלו – בכל עת, בכל מקום ובכל מצב.
ועל דברים אלו אפשר לאמר: הלא הדברים מפחידים ומרתיעים – וכי יכול אדם לחיות תחת עול תרי"ג מצוות באותה חומרה ורצינות בכל עת ברציפות? התשובה לכך היא – שלפחד מפני העול אין לו מקום!!! הדקדוק בחיי תורה ומצוות הוא זה המביא את האדם אל שלימות הנפש, אל הסיפוק ואל האושר כי: האושר והסיפוק קשורים קשר הדוק עם הנשמה, והיא מוצאת את סיפוקה אך ורק בשמירה על קלה כבחמורה. עלינו להבין שבכל מצב, הן של חופשה והן של עשייה, תפקידנו הוא להשביע את רצון הנשמה כי הנשמה רוחנית, וככל שאדם יחיה על פי התורה, כך יבואו כל תשוקותיו ורצונותיו הפנימיים על סיפוקם, ובכך יזכה לאושר האמיתי, על כן אין לאדם לחשוש לקבל על עצמו עול תורה שירתיע ויפחיד אותו. דוקא חיי תורה מביאים לאדם אושר, סיפוק ושמחה. וידע שכבלי המצוות הינם כבלי אהבה המנחים את האדם בדרכו אל האושר האמיתי.
"ויחי יעקב בארץ מצרים" – מהי חיותו של יעקב אבינו?
חיותו של יעקב אבינו בעולמו של הבורא היה למען שנים עשר השבטים. כאשר מכולם אהב במיוחד את יוסף בנו יקירו כי הוא היה יסודו של עולם. אשר זה יצר אצל יעקב את שלמות השמחה המהווה את רוח הקודש. כי שמחתו היתה שמחת הבורא אשר משפיע לאדם השמח בו יתברך שפע ברכה והצלחה. עד שתשרה עליו רוח קודשו כי ממנו ינבע פרסום האלוקות בכל מעשיו, עד אשר יהיה בחינת: "מגלגלין זכות על ידי זכאי".
כל אדם יכול לזכות להיות מזכה את הרבים במידה והוא לא יהיה נשבר מכאביו הבאים אליו מרוב אהבתו של בורא העולם, ככתוב: מי שהקב"ה אוהב, מדכאו ביסורים כדי לקרבו אליו. אם כן אהבת הבורא ליעקב אבינו היתה אדירה לפי שכל ימיו היה בצער ונמצא בצער. כאשר הצער הגדול ביותר היה איבודו של יוסף שהיה קשור אל אביו, ואביו אליו בקשר נפש בנפש, דם בדם, וחיים בחיים. כשנעלם יוסף מנופו של יעקב אבינו, מאז חייו לא היו חיים ואולי כדי שישיג את כאב צער השכינה על בניה.
לכן כתוב: ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. כאשר בגימטריה המילה ויחי שווה לסך 34. מספר שנים אלה מלמד שאלו היו חייו היפים והמהנים של יעקב אבינו. שבע עשרה שנה ראשונות אשר היה יוסף יחד עם אביו עד שנעלם מעיניו. ועוד שבע עשרה שנה אשר חיו שוב יחדיו בתענוגי מעדני עולם בבית מלכותו של יוסף. וזאת היתה המטרה של הפירוד בין יעקב ויוסף. על מנת שיוסף הצדיק יהיה בבחינת צדיק הדור המשפיע לכל כסיבה אדירה למשוך את בני ישראל למצרים. ללמדנו, שהבורא מסבב הכל לטובת האדם. כי מאיתו יתברך לא תצא הרעה הנובעת מן האדם עצמו, בהולכו אחרי ההבל של עצת יצרו מחוסר סבלנות ואמונה.
"ויקרבו ימי ישראל למות" – דרכו של אדם
את נטיותיו של האדם מאז ראה והרגיש בהתעוררות יצרו מנעוריו, ניתן להבין על פי הכתוב בתורה: "וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום". אם כן במידה והאדם עושה רק טוב כל היום, ידע שכל טובו נובע מרחמיו המרובים של הבורא יתברך הטוב והמטיב אשר רק הוא מחזיר נשמות לפגרים מתים.
מעשיו של האדם ניכרים בשעת שנתו שיכולה להיות מתוקה, נעימה ורגועה. במידה והתנהגותו במשך היום היתה סבלנית ושקטה בלי לחץ בלי מלחמות איש עם רעהו ובלי דאגות, על ידי כך דמו שבנפשו היה רגוע ושקט, אבל עם עייפות חיובית המצריכה את הלילה שנועד למנוחת הגוף הקרוץ מן העפר. אולם יש אדם שהלילה בשבילו הוא סיוט בשל מעשיו ותעלוליו במשך היום. מתוך מידותיו שלא יודע, או שלא רוצה להעביר את מידותיו לאפיקים הנכונים לעבודת הבורא, על זאת הוא כל היום מתהלך בגאווה וביסוד הכעס, הקנאה ולשון הרע המביאים לעצבנות על כל דבר, דברים אלה גורמים לו במהלך הלילה להפרעות במנוחתו, כי כל הנובע מכך גורם להרתיח את דמו.
מתוך כך אפשר לצייר, להבין ולהשיג אפילו במעט את מושגי העידון של התענוגים הקיימים בגן עדן. לעומת הגיהנום אשר אותו האדם בורא במו ידיו המתבטא ביסורי נפשו, מכיון שהוא לא עומד ומשתדל בנסיונותיו הנשלחים ברחמי הבורא לאדם בימי חייו כדי להטיבו באחריתו.
על כן יש אדם הישן טוב בלילה, בזמן החושך מתוך בטחונו ותענוגו הנפשי בבורא עולם. ויש אדם שלא ישן טוב בראותו היטב את החושך הקיים במציאות הלילה בשל תענוגותיו הנובעים ממידותיו אשר קלקל אותם במשך כל היום. כך שהיום והלילה יהיו אצלו בחינת החושך הרע והמפחיד שרודף אותו. ויבין הוא שכל צרותיו ונגעיו נובעים ממנו, מדרכו הלא נכונה.
כתוב: "ויסב חזקיה פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'" – מדוע ויסב פניו אל הקיר? ללמדנו שהתפלל תפילה היוצאת באמת מקירות הלב ישירות לבוראו ללא צורך בקריאה מספר. לפיכך האדם צריך לבוא לבוראו ולדבר איתו ולספר לו את כל כאביו, יסוריו, צרותיו, מלחמותיו, רצונותיו ובקשותיו. אל כל אלה מתאווה הבורא יתברך לשמוע מהאדם המוכיח את הכנעתו בפותחו את ליבו בלי שום הסתרה. כי הכל גלוי וידוע לפני הקב"ה. בתפילה זו מקריב האדם את עצמו לבוראו, שבודאי יזריח עליו את אור נשמתו שתביא לאדם את השמחה ממנה נפתחים שערי רפואות ושערי ישועות והצלחות.
"ויברך את יוסף ויאמר האלוקים אשר התהלכו.." – מברך ומשפיע
כתוב: טוב עין הוא יבורך, אל תקרא יבורך אלא יברך. מי הוא טוב עין? זה האדם שאין בו צרות עין הנובעת מרשעות קנאתו של אדם שכואב את הצלחת חברו. מכיון שאינו יכול לראות בטובת כל אדם אחר אשר יפריע לרגיעות מוחו המצטמצם מרוב קנאתו דאגתו מחשבתו המשלימים את דמיונותיו כדי לדעת מה מתבשל אצל חברו. ורק כשלונותיו וחסרונותיו של חברו יחזירו אותו למנוחה קצרה שתביא לו שלווה רישעית. ה האדם שעליו כתוב ספר תהילים: "לולי ה' שהיה לנו בקם עלינו אדם אזי חיים בלעונו" – ללמדנו עד כמה הוא מסוכן האדם בשעה שהוא לא קשור למחשבה הנכונה. כמו החיה אשר היא מסוכנת בשעהשהיא לא קשורה על ידי בעליה. אם כן כמה גדולים הם רחמי הבורא הטוב המצילים את האנשים הטובים מן האנשים ההורסים את כל הטוב הקיים בעולם בשל רשעותם בבחינת אנשי סדום ועמורה.
כאלה אנשים קיימים בכל דור ודור. אולם למרות רשעות זו, הבורא משגיח תמיד! למרות שהיה צריך לבחור ללכת תמיד בדרך של אהבה, מתוך בחירה חופשית, בחינת: "ואהבת לרעך כמוך". כדי שיזכה האדם להיות קשור בעסק בינו לבין הקדושה הנלמדת מתוך התורה הקדושה, וזו המתנה הגדולה שניתנה לאדם. להורות לו את הדרך להגיע למטרת תכליתו וקיומו מתוך שמחתו בשמחת קיום הכלל.
אדם שלא מסוגל להיות טוב עם עצמו ועם הזולת הופך לצר-עין. הצלחת הזולת הופכת אותו לצר עין המעורר את המידות לצד היצר הרע במלחמות על חבריו ועל מכריו. עד שיסוריו יעוררו אותו מכוח רעתו. כי אין דרך אחרת לעצור ולהעמיד את האדם במקומו בפרט מן היסורים המכאיבים את הנפש עד עומקה. כדי שידע האדם שכל המחשבות החולפות במוחו לעשות רע לאחרים, הוא למעשה עושה את הרע לעצמו. ומגיע למצב שיסוריו יחנכו אותו לחיות בפחד הסכנה מלחשוב לעשות רע. ומתוך כך יתחלפו אצלו היוצרות ואז מפיו תצאנה בשמחה הברכות לאחרים.
"בן פורת יוסף בן פורת עלי עין" (ליקו"מ ח"א, ז)
דע שעל ידי מצוות ציצית האדם ניצול מעצת הנחש ומנישואים של רשע, שהם בחינת תאוות ניאוף. כי הציצית שומרת מתאווה זו, כמו שכתוב: "ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם", ושמלה היא ציצית. "ואת ערוות אביהם לא ראו" – כי הציצית שומרת מעריין.
חם – הוא היצר הרע המחמם את גוף האדם לעבירה, ונקרא ארור הוא, "ארור כנען", כמו שנאמר על הנחש: "ארור אתה מכל הבהמה".
הציצית שומרת מעצת הנחש ומזוהמת הנחש, וזה בחינת: "בן פורת עלי עין" – וזכה לכך מכיון שנשמר מזיווג של הסיטרא אחרא ועמד בניסיון אשת פוטיפר, ולכן זכה לזיווג של קדושה.
פורת – זהו לשון זיווג, מלשון פרו ורבו.
ודע שעיקר תאוות הניאוף בא מהעיניים, וציצית – היא בחינת עיניים, היא שמירה מעצת הנחש. על כן, ברגע שאדם נשמר עם ציצית ושומר על עיניו יכול לקבל עצות מהצדיק שהוא כולו זרע אמת.
ויאסוף יעקב רגליו אל המטה" (ליקו"מ ח"א, ט)
דע שיש שנים עשר שבטים כנגד שנים עשר מזלות, ולכל שבט יש נוסחא מיוחדת ושער מיוחד להכניס דרכו את תפילתם.
"ויאסוף יעקב רגליו אל המטה" – רגליו – זה בחינת תפילה, כמו שכתוב: "צדק לפניו יהלך" (תהלים פה), והכוונה היא: שהיה אוסף את התפילות ומעלה אותה כל אחת לשורשה. יעקב שהוא כלול בכל שנים עשר השבטים, היה יודע כל שבט ושבט בשורשו, והיה בידו הכוח לתת חלקי עולם ליוסף, כמו שכתוב: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך" (בראשית מח), כי על ידי תפילתו היה משפיע חיות לכל שלושה חלקי עולם שהם: עולם השפל, עולם הכוכבים ועולם המלאכים. ולכן צריך כל אדם לקשר תפילתו לצדיק הדור, כי הצדיק יודע לכוין ולהעלות את התפילה אל השער אליו היא שייכת.
"נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר" (ליקו"מ ח"א, מז)
בני ישראל מקבלים את השפע דרך ארץ ישראל, ושפע ארץ ישראל הוא הארת הפנים של יעקב, הארת התפילין ולכן נאמר: "הנותן אמרי שפר" – כי שפר זה בחינת פאר, ופאר הוא בחינת תפילין הנותנים לאדם אותיות הארה שיש בהם, ותפילין נקראים גם חיים. לכן נאמר: "נפתלי אילה שלוחה" – כי נפתלי הוא אותיות תפילין.
כשאנו אוכלים שפע אמת שמגיע דרך ארץ ישראל ואחר כך מהללים ומשבחים את הבורא על ידי זה נעשה כוח, בחינת שמים וארץ חדשים, כי השמים החדשים נעשים על ידי הארת פני יעקב, שהוא תיקון ואמת, כמו שכתוב: תתן אמת ליעקב", שהוא בחינת תפילין, כי יעקב הוא תפארת כלליות הגוונים.
"ויפוזו זורעי ידיו מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל" (ליקו"מ ח"א, נז)
להקים את האמונה הנפולה אפשר לעשות על ידי בחינת יעקב אבינו, היינו על ידי הנדר שאדם נודר (נדר שאומר ומקיים מיד). על ידי הנדר יקים בחזרה אמונתו וישוב לאמונת חכמים, כי כשאין לו אמונת חכמים זה בחינת הסתלקות החכמים, והתיקון לכך הוא על ידי הנדר שנודר ומעלה אמונתו, ועל ידי הנדר עולה האדם לשורש שהחכמים מושרשים שם אל פליאות החכמה, ואז זוכה לדעת ולהכיר את מעלות החכמים, ובדרך זו האדם שב לאמונתו ומאמין בהם.
יעקב אבינו הוא בחינת נדר, והוא ראש כל הנודרים, כמו שכתוב: "וידר יעקב נדר", ולכן נאמר: מידי אביר יעקב" – כי כשרוצה לתקן אמונתו ולתקן המלאך הנקרא אביר, צריך להשתמש בנדר שהוא בחינת יעקב אבינו, כי: "משם רועה אבן ישראל" – כי על ידי הנדר מתקנים את האמונה שנקראת רועֶה, בחינת: "ורעֶה אמונה".
"עד כי יבוא שילה" (ליקו"מ ח"א, קיח)
צדיק הדור הוא בחינת משה רבנו, שהוא בחינת משיח. ולכן כתוב: "עד כי יבוא שילה", היינו משיח, ו-שילה בגימטריא = משה, לכן קראו התנאים אחד לשני משה. כי כשמחדשים דבר בתורה, דברי חידוש אלו הם בחינת משה-משיח, כי חידושי תורה הם בעצמם בחינת משיח, כי שם רוחו של משיח מרחפת.
אמרו חז"ל: משיח סובל עבור כל ישראל "והוא מחולל מפשעינו", כך הדבר לגבי צדיק הדור שגם הוא סובל יסורים בשביל כלל ישראל, כדי להקל מעליהם כי הוא בחינת משה-משיח.
"ומחוקק מבין רגליו" (ליקו"מ ח"ב, ד)
כשהחסד מתעכב אצל הקב"ה ואין משפיעו עלינו, אז הגמול יהי בחינת: "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", היינו כפי העשייה והעסקים שעושה האדם, כך ישלם לו הבורא. אולם כשהחסד לא מתעכב והבורא משפיע עלינו חסדו, אז לא היינו צריכים לעשות כלום, אך אי אפשר לקבל את רוב החסד ואת הטוב מבלי לעשות כלי וצינור לקבלתו, כי דבר זה היה מוביל להתבטל במציאות. לכן על האדם להכין כלי לקבלת החסד, וכלי זה נעשה על ידי היראה, וזה בחינת: "מחוקק מבין רגליו" – כי רגל היא בחינת יראה בחינת סוף, כמו שכתוב: "סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא".
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור