צעירים לנצח

"אסור להיות זקן!" – הוא אחד מתמרורי האזהרה וכללי הזהב של רבי נחמן מברסלב לכל לומדי דבריו.
 
היצר הרע מושווה (בגמרא) ל"מלך זקן וכסיל". הפרשנות על השוואה זו מצביעה על כך שתפקידו של היצר הרע לגרום לאדם להרגיש מעופש ועבש, לא יצירתי, יצור שלא מסוגל להתמודד עם אתגרים בחייו או לנצל אפשרויות והזדמנויות חדשות שעומדות בדרכו. זה מה שמוביל לדיכאון ואדם מדוכא, כידוע, ירגיש "זקן" ולא משנה בן כמה הוא באמת.
 
גיליתי שהרעיון הזה הוא משהו עמוק מאוד מכיוון שאני מאמינה שהוא מקפל בתוכו את מה שרובנו – יהודים ושאינם יהודים, דתיים ושאינם דתיים – סובלים בתקופה זו של העולם: תחושה של חוסר מטרה בחיים, תחושה של הלם מניסיונות החיים, חוסר קשר, חוסר צמיחה רוחנית.
 
אחרי שאלוקים ברא את העולם, התורה מציינת שבורא עולם לא הוריד את הגשם משום שלא היה אף אדם שיעבוד את האדמה, ואף אדם שיזהה ויבין את מטרת הגשם (שמביא שפע, פרנסה ומזון לעולם). ברגע שאדם הראשון הבין כמה חשוב הגשם, ועל פי רש"י הוא התפלל עליו, זה מה שגרם לעצים, הפרחים, הפירות והירקות לצמוח. ברגע שהתפילה והבריאה נפגשו, הקשר בין אדם ובורא עולם התחבר והתהדק בעזרתה.
 
אנו רואים, שכבר מתחילת הבריאה המושגים – תפילה וצמיחה, קשורים זה בזה. זאת מצווה לכל יהודי לצמוח ברוחניות שלו, להתחדש. אנו רואים איך מצוות ההתחדשות מתקיימת בנו עם הלבנה, למשל, שבמהלך החודש מתמעטת ומצטמצמת אך מתגלה במלוא הדרה וגודלה ביום מסוים בחודש. כך אנו, עם ישראל, מחדשים את הקשר שלנו עם בורא עולם, לא משנה כמה מצומצמים ומרוחקים אנו מרגישים לפעמים מהמקור, אנו עובדים על חידוש הקשר הזה תמיד.
 
בברכת "שמע" אנו אומרים שבורא עולם ברחמיו מחדש כל יום ויום את הבריאה. רבי נתן מברסלב אומר (ליקוטי הלכות) שהתחדשות תמידית זו היא מילה נרדפת למשכן, שם מתאחדים כל המעשים הטובים של עם ישראל. המשכן הוא בית התפילה, מקום התכנסות של יהודים שהיו רחוקים, שהניצוצות הקדושים שלהם נפלו בין הקליפות, בין כוחות הטומאה. לכן אנו מחויבים לראות את הנקודות הטובות שלנו, מכיוון שבורא עולם אוהב את הילדים שלו, את העם שלו. וכדי להרגיש את האהבה של השם אלינו אנו חייבים להתנסות באהבה-עצמית וקבלה-עצמית קודם כל.
 
ברגע שאנו מרגישים בטוחים בקשר עם בורא עולם ועם המתנות שהוא נתן לנו, נוכל לעבוד אותו עם השראה ובלי הצורך להשוות את עצמנו לאחרים, בלי למתוח לכל הכיוונים את האגו שלנו, בלי להרגיש רגשי נחיתות.
 
אני זוכרת שכאשר הייתי בת 20, לפני שהתחלתי את המסע הרוחני שלי, היו לי הרגשות תקופתיות כאלה, שאולי לא אצליח לעבור את גיל 30. לא ידעתי בדיוק להסביר למה הרגשתי כך, כי לא היה שום דבר מלחיץ ברמות מבהילות עד מוות בחיים שלי, שום אירוע חריג. אלא רק רגש כזה שקיים לו שם בתוכי שלא מצליח להבין איך החיים יהיו אחרי גיל 30, אם בכלל. בגיל 30, אין צורך לומר, התחלתי ללמוד תורה והמחשבות האיומות נעלמו. רק אחרי כמה שנים בהן קיבלתי השראה מהתורה, הבנתי שהמחשבות האלה היו קשורות. בשנות ה-20 – למרות הזהות היהודית החזקה שהייתה לי: הייתי בחברת יהודים, הגעתי לאירועי צדקה והתנדבות וכדומה – לא היה לי את הקשר השמימי. אלוקים לא היה בחיי. לא הייתה לי תורה. לא יכולתי לראות באופן כללי שום מטרה לקיום שלי. רציתי לדעת שיש יותר מזה, והמחשבה שאולי אין משהו כזה, אין מעבר, הפריעה לי מאוד. חיפשתי קיום אמיתי לחיים, לא רק לחיות אותם וזהו.
 
במשך השנים, מאז, שמתי לב לדבר אחד חשוב: שאני באמת לא מודאגת יותר מהגיל שלי. ולא, לא אומר לכם בת כמה אני… ככל שאני לומדת יותר את התורה אני רוצה להעמיק בה יותר בגלל שהיא אינסופית. ככל שאני עושה שינויים בחיי, לרוב קטנים בכל הקשור לעבודת השם שלי, כך אני רוצה לגדול עוד ועוד. ככל שאני מסתכלת על קשיים במבט בונה, קשיים שיניבו פירות מתוקים, כך אני מקווה יותר שזה יעזור לי להאמין שהכל אפשרי עם השם, כי השם עוזר. ככל שיש יותר השגחה פרטית בחיי, אני פחות מפחדת. וכשאני נתקלת בחולשות שלי, בהתנגדויות שלי, בכישלונות שלי, אני לומדת לא לוותר, להיות כנה עם המצב, כמו שהרב ברוידא אומר לא פעם בשיעוריו, ולבקש את עזרתו של השם.
 
המקורות המסתוריים אומרים שבהיבט מסוים הגוף גבוה יותר מהנשמה, בגלל שהוא נוצר לפניה והוא הכלי היחיד שיכול להכיל אותה לעבודת השם בעולם הזה. בכל אופן, הגוף בשלב מסוים חדל מלהתקיים ושב למקורו – לאדמה (באופן זמני), אולם הנשמה היא נצחית! ואם הנשמה נצחית אין לה גיל!
 
אם נפנים שהמקור לצעירות שלנו הוא באמת נשגב ועליון, נצחי וקשור לתפילה ולבורא עולם, אולי נגלה את אחת התגליות הכי מבוקשות בעולם: איך להיות צעירים לנצח!