רגע של סיום – פרשת וזאת הברכה
פרשת וזאת הברכה - אשריך ישראל - רגע של סיום, מעמד של פרידה, הם מהדברים המרגשים והמרשימים, אשר רשמם לא יפוג במהרה ולעיתים אף יחקק בנפש לעולם. וכאשר בסיומה של תורה אנו מדברים...
וזאת הברכה
אשריך ישראל
רגע של סיום, מעמד של פרידה, הם מהדברים המרגשים והמרשימים, אשר רשמם לא יפוג במהרה ולעיתים אף יחקק בנפש לעולם. וכאשר בסיומה של תורה אנו מדברים, הדברים נכונים בקל וחומר. דברי משה רבנו ע"ה בסוף ברכותיו לשבטים: "אשריך ישראל, מי כמוך, עם נושע בה'" – הם סיום דברי נבואת משה רבנו ופרידתו מצאן מרעיתו. דבריו במעמד נשגב זה, מהדהדים ומנסרים בחללו של עולם עד עצם היום הזה. דוגמא לפרידה כזו אנו מוצאים גם בדברי הנביא מלאכי החותמים את תקופת הנבואה. הנביא האחרון מסיים את דבריו אל עם ישראל במלים: "זכרו תורת משה עבדי…" – אני, הנבואה, נפרדת מכם, ובטרם אסתלק אני קוראת לכם: "זכרו תורת משה עבדי!", קיימו אותה על פרטיה ודקדוקיה והיא תשמור עליכם עד בוא היום הנכסף – "יום ה' הגדול והנורא".
אף כאן בסיומה של תורה, מוסר משה איש האלוקים לפני מותו, את צוואתו לעם: "אשריך ישראל". רש"י מוסיף: "לאחר שפרט להם את הברכות, אמר להם: מה לי לפרוט לכם? כלל דבר – הכל שלכם!". פרט וכלל יש כאן, אחרי הפרטים שבברכות בא הכלל הכולל את הכל. כל האושר והטוב שמור וצפון לעם נושע בה'. ועל כן: "אשריך ישראל". הפרטים שנפרטו בברכות אינם אלא משל העולם הזה, אליהם מתווסף עתה הכלל שהוא האור הגנוז לנו בעולם הבא.
כך מפרש רבינו בחיי את דברי הפסוק הזה, וזה לשונו: "פסוק זה הבטחה מפורשת לישראל בעניין עולם הבא. כי מפני שהזכיר בפסוק של למעלה ייעודי הגוף, והם ברכת הארץ ושפע השלווה והטובה, שהיא 'ארץ דגן ותירוש', ושמיו אשר למעלה יורידו הטל לברכה, ושישכנו שם ישראל לבטח וכו' – על כן הוצרך להוסיף ולבאר 'אשריך ישראל, מי כמוך'. יאמר: אל תחשוב שיהיה זה לכם תכלית הגמול ושכר המצוות. ועל כן תמצא טפחא במילת 'עם'. וביאורו: מי כמוך עם בעמים שיהיו לו יעודי הגוף ויעודי הנפש, ושיהיה לו הטובה והשלווה בארץ טובה ורחבה בעולם הזה, ושיהיה נושע בה' יתעלה לחיי העולם הבא. וכבר ידעת כי אין התשועה האמיתית, כי אם לעולם הבא…"
חובה להכיר
לדברים הנאמרים בעת פרידה יש בדרך כלל יחודיות, עוצמה ויכולת השפעה יוצאת מן הכלל – וכמה סיבות לדבר. המעמד עצמו וההתרגשות הנלוית אליו, יוצרים את הכלים לקליטת הדברים. נוסף על כך, זוהי שעת כושר משום שהדברים הנאמרים בה מהווים מזכרת לנפרדים, ועל כן הם מטביעים את רשמם על השומעים. ומעל הכל יש להניח שבעת כזאת נאמרים דברים בעלי איכות מיוחדת במינה. לפיכך אפשר לומר שככל שהאיש האומר את דברי הפרידה הינו גדול יותר, ובמיוחד כשמדובר במנהיג רם במעלה ביום פטירתו מן העולם, יהיו הדברים גדולים יותר ועשירים בתוכן, גם אם המילים תהיינה מעטות. ואכן, כאשר נתבונן בהכרזה המרוממת של "אשריך ישראל, מי כמוך, עם נושע בה'", לפי הביאור הנ"ל, נוכל למצוא בהם פתח לעידוד רב ולתנופה גדולה לעליה בעבודת הבורא. הואיל וכל תפקידנו בעולם הזה מתמצא ב"התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין", יעלו איכות העבודה וההשתוקקות לעסוק בה, ככל שנטיב להכיר את גודל אורו וזהרו של הטרקלין.
הגר"י לוינשטיין זצ"ל מספר על אחד מבני ישיבתו, שקבל בפניו על שאמונתו בענייני העולם הבא רחוקה מלהיות מושלמת, על אף שהתייגע וטרח הרבה בהשגתה. בעקבות דברי התלמיד, אמר הרב שיחה בהיכל הישיבה, ובה הצביע על טעותו של הבחור ועל הדרך לחיזוק האמונה והכרה בנושא זה.
הדרך להכרה – כוח הציור
מחבר "מסילת ישרים" פותח את ספרו ואומר: "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה, שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו…והנה מה שהורונו חז"ל שהאדם לא נברא אל להתענג על ה' ולהינות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול שבכל העידונים שיכולים להימצא, ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא". למדנו כאן שידיעה גרידא אינה מספיקה כדי לבנות עליה את עבודת ה' שלנו. אף על פי שהידיעה נרכשה ביגיעה רבה, יש צורך להוסיף אליה גם בירור ואימות. דהיינו, בדיקת כל הצדדים ובחינתם, ומיצוי האמת הנובעת מכך. אחרי הבירור השכלי יש לקרב את הדברים אל החוש, ולאמת אותם בלב. ללא עמל וטורח בהשגת הבירור והאימות, אין תקווה להשגת ההצלחה בדרכי העבודה. טעותו של הבחור מישיבתו של הגר"י לוינשטיין זצ"ל היתה, שחשב שדי בידיעה ללא אימות. אולם עלינו לדעת שגם האימות אינו סוף הדרך, אלא יש צורך להתייגע במשך כל החיים, כדי להכיר הכרה אמיתית בחיי העולם הבא.
בפרק זה, ב"מסילת ישרים", מובאות כמה ראיות מן התורה והנביאים, מדברי חז"ל ומדרך השכל, לכך שיש עולם הבא. אך בזה עדיין לא נשלמה העבודה, עד שיעמול האדם לצייר לעצמו את מהות העולם הבא ולהגיע להבנה מסויימת בגודל השכר המצפה לו שם. זוהי עבודה נפרדת ומיוחדת, ואפשר להשיגה על ידי השתמשות בכוח המחשבה והציור. בהמשך דבריו מביא הרמח"ל את דברי הפתאים ואומר: למה נייגע את עצמנו בעבודה להשיג עולם הבא, מוכנים אנו להסתפק גם בחלק קטן בעולם ההוא. טעותם של החושבים כך, נובעת מהעובדה שמעולם לא ציירו לעצמם את מהות עולם הבא. כי מי שמצייר עולם הבא מהו ורואה בעיני רוחו מקצת מזיו יופיו והדרו, לא יסתפק בנתח קטן בלבד, אלא ישאף בכל כוחו להשיג ככל שיוכל. לכן צריך האדם לפתח במחשבתו את כוח הציור, על מנת שיוכל לצייר מעין עולם הבא, ובדרך זו להגיע להכרה בעולם הבא.
ידו הרחבה של בורא-עולם
לשם צמצום הפער בין הוויתנו הגשמית לבין התפיסה וההכרה בעוצם גדלו של השכר הרוחני, עלינו לתת דעתנו לכך שנתינת הבורא היא ללא קץ וגבול. בברכת המזון אנו אומרים: "כי אם לידך המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה". כלומר, מתת ידו של הבורא יתברך, היא מלאה, פתוחה, קדושה ורחבה! כל זה אפילו בעולם הגשמי המצומצם, וקל וחומר שידו רחבה בעולם הנצח. שם בודאי גדולה נתינתו לאין שיעור.
נוכל להציץ מעט לעבר גודל נתינת הקב"ה בעולם הזה, ועל ידי זה נתקדם בציור האושר שבחיי העולם הבא. מדברי חז"ל ידוע לנו שישנם בעולם כ"ה אלף (25,000) סוגי צמחים שאינם דומים זה לזה. אומנם איננו מבינים מה הצורך במינים כה רבים, מכל מקום כיון שהקב"ה היטיב לעולם וברא בו צמחים, לפיכך נתינתו היא לאין שיעור. מדוע? כי ידו פתוחה מלאה ורחבה! (ואם ימשיך הקורא ויעמיק בגמרא (חולין סג:), ימצא דיבורים על ריבוי העופות, הדגים והחגבים ועל בעלי החיים שבאו לתיבת נח). כמו כן, יש להתבונן בברכת הבורא יתברך, שהיא ללא שיעור ותכלית. אצל יצחק אבינו נאמר: "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל", וכתב רש"י שם בשם המדרש: "שהיו אומרים: זבל פרדותיו של יצחק, ולא כספו וזהבו של אבימלך". דברים נוראים אלה מלמדים אותנו, שאם זבל הפרדות היה רב יותר מכל רכושו של אבימלך, על אחת כמה וכמה הפרדות עצמן!
דוגמא נוספת ומאלפת, אנו מוצאים בברכת הבורא יתברך ליעקב אבינו. המדרש אומר: "מאה ותרתי ריבואין ושתין אלפין (=מליון ועשרים וששה אלף!) עדרים היו ליעקב. שתין ריבואין (-שש מאות אלף!) כלבים היו שומרים על עדריו של יעקב". במקום אחר נמצא שכאשר היו יעקב ועשו במעי אימם, הסכימו בניהם שעשו יטול את העולם הזה ויעקב את העולם הבא. ובהמשך אומרים חז"ל: "כשבא יעקב מבית לבן, וראה לו עשו בנים ובנות עבדים ושפחות, אמר לו: יעקב אחי, והרי העולם הזה מגיע לי. נתן לו יעקב תשובה. באותה שעה הרהר עשו בדעתו: ומה עולם הזה שאינו חלקו נתן לו הקב"ה שכרו, עולם הבא שהוא חלקו על אחת כמה וכמה! וביקש עשו לבטל את החלוקה: רצונך ונעשה שותפות" (תנא דבי אליהו זוטא יט).
מלבד הראיה לשפע הרב שמכילה ברכת הבורא, יכולים אנו ללמוד מכאן שהתבוננות בנתינת הבורא הגדולה בעולם הזה, מסוגלת להביא אדם, אפילו רשע כעשו, להכרה בעוצם גודל נתינת ה' בעולם הבא.
משלם שכר טוב ליראיו
עתה יכולים אנו להתקדם ולעלות שלב נוסף, ולהתבונן בהנהגת הקב"ה במתן שכר בעולם הבא עבור המעשים הטובים. אף כאן נזדקק לדוגמאות משכר שינתן בעולם הזה, וללמוד ממנו בקל וחומר על השכר הצפוי לעתיד לבוא.
הגמרא במסכת סנהדרין (צו.) מספרת כיצד זכה נבוכדנאצר בשלטונו האדיר על העולם כולו: מסופר שם על מרודך בלאדן מלך בבל, שביקש לשגר מכתב לחזקיהו אחרי שנתרפא מחוליו. תפקיד כתיבת המכתב היה מוטל על נבוכדנאצר, שהיה באותה עת סופרו של המלך. אולם מכיון שבאותה שעה נעדר מהמקום, נכתב המכתב על ידי אדם אחר. כאשר יצא השליח לדרכו, נושא עימו את המכתב, הגיע נבוכדנאצר וביקש לדעת כיצד ניסחו את המכתב. כאשר שמע שהוא נפתח במילים: "שלמא למלכא חזקיה, שלם לקרתא דירושלים, שלם לאלקא רבא", העיר: קראתם לקב"ה "אלקא רבא", ועם זאת הזכרתם אותו אחרון, הייתכן?! אמרו לו: "קיינא דאיגרתא, איהו ליהוי פרוונקא". מיד קם ורץ ד' פסיעות, כדי להחזיר את המכתב. בשכר מעשה זה זכה למלוך על בבל ולמשול בכיפה על העולם כולו ואף על בעלי החיים. כמו כן זכה לעושר עצום, ועולם כולו לא מילא פיו שחוק מפחד אימתו. את כל זה קיבל אדם רשע כנבוכדנאצר, אשר חז"ל מעידים עליו בכמה מקומות שהיה מושחת ומנוול.
עוד מסופר, שכאשר ראה ירמיה הנביא שנבוכדנאצר הרשע הצליח לכבוש את ירושלים, ושאל: "מדוע דרך רשעים צלחה" (ירמיה יב) ועל זה השיבו לו: "כי את רגלים רצתה, ואיך תתחרה את הסוסים" (שם). וממשיכא הגמרא: "משל לאדם אחד שאמר יכול אני לרוץ שלוש פרסאות לפני הסוסים בין בצעי המים (כלומר בבוץ). נזדמן לו רגלי אחד, ורץ לפניו ג' מילין ונלאה. אמר לו: ומה לפני רגלי כך, לפני הסוסים על אחת כמה וכמה. ומה ג' מילין כך, ג' פרסאות על אחת כמה וכמה. ומה ביבשה כך, בין בצעי המים על אחת כמה וכמה. אף אתה, ומה בשכר ד' פסיעות ששילמתי לאותו רשע שרץ אחרי כבודי אתה תמה?! כשאני משלם שכר לאברהם יצחק ויעקב שרצו לפני כסוסים, על אחת כמה וכמה! – זהו הציור שצייר הקב"ה לנביא, על אודות השכר הצפוי לאבות על מעשיהם הטובים.
ונוכל להבין: אם נבוכנאצר הרשע קיבל בעולם הזה שכר כה עצום על מעשה זעיר כל כך, כמה שכר יגיע לכל יהודי ויהודי?! הלא בודאי מצפה לנו שכר לאין שיעור על כל דיבור של קדושה, כמו "אמן, יהא שמיה רבא" וכדומה. ומה מאוד יגדל השכר ויתעצם לפי מידת העמל, היגיעה וההתגברות – הכרוכים בכל מעשה מצווה. כאשר נצייר זאת בנפשנו ונחקוק את הדברים על לוח ליבנו, נזכה להתמלא בשמחה לאין תכלית, לאור ידיעת גודל האושר הצפוי לנו בעולם הבא. ואם שמחה עילאית זו עדיין אינה אופפת אותנו ואינה תופסת את כל חדרי ליבנו, אין זאת אלא משום שאיננו מודעים למה שמובטח לנו. אולם אם נעבוד כראוי לרכוש את ההרגשה הנעלה הזו, בודאי נישא רגלינו ונרוץ לכל דבר מצווה מתוך שמחה וחדווה. שום מכשול או מעצור לא יעצרו בדרכנו, ונקבל על עצמנו עול שמים כראוי. והוא אשר הורונו חז"ל: "הווי מחשב שכר מצווה כנגד הפסדה". ועל זה אומר לנו משה רבנו: "אשריך ישראל, מי כמוך, עם נושע בה'". אשריך, כי כלל הדבר – הכל שלכם!
"בכור שורו הדר לו" (ליקו"מ ח"א, א)
כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר, ולקשר עצמו אל החוכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר להתקרב להשם יתברך על ידי אותו הדבר, כי השכל הוא אור גדול, ומאיר לו בכל דרכיו, כמו שכתוב (קהלת ח): "חוכמת אדם תאיר פניו". וזה בחינת יעקב אבינו, כי יעקב זכה לבכורה, שהוא ראשית, שהוא בחינת חוכמה, ככתוב (תהלים קיא): "ראשית חוכמה". ויעקב שהוא בחינת השכל, וזכה לחן, ככתוב (בראשית לג): "כי חנני אלוקים", ולכן ברך את השבטים בחן, ככתוב (שם): "הילדים אשר חנן". ובנימין לא היה אז, ועל כן ברכו יוסף בחן, ככתוב (בראשית מג): "אלוקים יחנך בני", ודווקא יוסף היה יכול לברכו בחן, כי יוסף היה כלול יותר מבחינת יעקב, ככתוב (שם לז): "אלה תולדות יעקב יוסף", כי הוא היה עיקר תולדותיו, מכיון שיעקב ויוסף כאחד נחשבים, ולכן נאמר ביוסף (בפרשתנו, דברים לג): "בכור שורו הדר לו" – כי בכור הוא בחינת השכל. ושורו – לשון הסתכלות, כי צריך להסתכל בהשכל שיש בכל דבר. והדר לו – תרגם אונקלוס: זיו, לשון אור, כי השכל מאיר לו בכל דבר. אפילו במקום שהיה חושך ואפילה, מאיר לו השכל, אך רק כשזוכה להסתכל על השכל שיש שם בכל דבר, ועל ידי זה זוכה להתקרב להשם יתברך.
"שמע ה' קול יהודה" (ליקו"מ ח"א, ד)
עוונותיו של האדם נחקקים על עצמותיו, ככתוב (יחזקאל לב): "ותהי עוונותם חקוקה על עצמותם", וכל עבירה יש לה צירוף אותיות. וכשעבר אדם איזו עבירה, אזי נחקק צירוף רע על עצמותיו, ועל יד זה מכניס בחינת הדיבור של הלאו הזה שעבר בתוך הטומאה, כלומר שמכניס בחינת מלכות, שהוא בחינת דבר אחד לדור, בתוך העכו"ם ונותן להם ממשלה.
למשל, אם עבר על הדיבור ובונה צירוף רע, ונחקק הצירוף הזה על עצמותיו ונוקם בו, ככתוב (ירמיה ה): "עוונותיכם היטו אלה", וכתיב (תהלים לד): "תמותת רשע רעה". אולם על ידי וידוי דברים יוצאות מעצמותיו האותיות החקוקות עליהם, ונעשה מהם הדיבור של הוידוי, כי הדיבור יוצא מעצמותיו, ככתוב (שם לה): "כל עצמותי תאמרנה", ומחריב את הבנין והצירוף הרע, ובנה מהם מלכות שבקדושה. וזה שאמרו חז"ל (סוטה ז:): בשעה שהלכו ישראל במדבר, היו עצמותיו של יהודה מגולגלין עד שאמר משה (בפרשתנו: דברים לג): "ושמע ה' קול יהודה" – שביקש משה מהקב"ה, שיזכור ליהודה את הוידוי שהתוודה, וכך היה. וזה דווקא עצמותיו היו מגולגלין, על שם ותהיה עוונותם חקוקה על עצמותם, ועל ידי הוידוי דברים נתתקנו ועלו כל אחד למקומו. ויהודה זה בחינת מלכות. רמז לכך הוא, שבחינת המלכות נתתקנה על ידי וידוי דברים, וזה נעשה על ידי משה, שזכר את הוידוי, כי כך צריך להיות, שהוידוי יהיה לפני תלמיד חכם, וכל תלמיד חכם הוא בחינת משה, כמו שאמרו: "משה שפיר קאמרת", ובזה שזכר משה את הוידוי, נעשה כאילו התוודה יהודה עכשיו לפני משה, ועל ידי זה נתתקן בחינת המלכות, ונחרב הצירוף הרע שנחקק על עצמותיו.
"שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו" (ליקו"מ ח"א, לד)
כתוב (תהלים סט): "חרפה שברה את ליבי" – כלומר, שהחרפות והביזיונות שוברים את ליבו של האדם. והתיקון לכך הוא, על ידי שמקשר את ליבו להנקודה השייכת לליבו בעת הזאת, ועל ידי זה מתבטלת החרפה השורה על ליבו.
ויש כלל – שהממשלה ביד הצדיק לפעול פעולות כרצונו, כמו שדרשו חז"ל (מועד קטן טז:): "צדיק מושל". מי מושל בי? – צדיק. וזה בחינת (בראשית מב): "ויוסף הוא השליט". הוא שורש כלליות נשמות ישראל, והם הענפים שלו המקבלים ממנו. ועיקר הממשלה הוא, להאיר ולעורר ליבם לעבודת השם יתברך, ככתוב (בפרשתנו: דברים לג): "שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו" – היינו, להאיר הארת הצדיק בענפים, היינו בלב ישראל, לכן נאמר: "ואל עמו תביאנו".
"ויקבור אותו בַגַּי בארץ מואב מול בית פעור" (ליקו"מ ח"א, ד)
בכל פעם שאדם בא אצל תלמיד חכם ומתוודה לפניו ושופך את כל אשר בליבו, והתלמיד החכם הוא בחינת משה, שהוא בחינת אַין ככתוב: והחוכמה מאין תמצא, על יד זה האדם נכלל באין סוף, וזה בחינת: זרקא, דאיזריקת לאתר דאיתנטילת מתמן – כלומר, שהאדם זוכה להחזיר את המלכות לאין סוף, שהוא הרצון שבכל הרצונות. כי המלכות שהיא בחינת אותיות הדיבורים, כי בכל אות ואות מלובש בה רצון השם יתברך, והכל מקבלים חיותם מרצון האין סוף, ככתוב (מגילה לא.): בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה – כלומר את מלכותו, הרצונות. שם אתה מוצא ענוונתנו – כלומר, רצון האין סוף.
וזה בחינת התפשטות הגשמיות, כי כשרוצה להיכלל ברצון האין סוף, צריך לבטל את הישות שלו, וזה שכתוב בזוהר (יתרו פח:): שההסתלקות של משה רבנו בשבת בשעת מנחה, שאז התגלות רצון הרצונות, שהוא בחינת רצון אין סוף, שכל הרצונות מקבלים חיותם ממנו, וזה מחמת שביטל משה את כל ישותו, ככתוב (שמות טז): "ונחנו מה". וזה פירוש (דברים לד):
"ויקבור אותו בַגַּי" – זה בחינת אין.
ארץ מואב – ככתוב (ישעיה מ): "כל גיא ינשא בארץ מואב" – זה בחינת מלכות, שדוד בא ממואב, שנסתלק משה בתוך אין סוף, בתוך רצון שברצונות, שהוא בחינת רצון אין סוף המלובש ברצונות (תמונות ואותיות) שהם בחינת מלכות.
מול בית פעור – אמרו חז"ל: למה נקרא שמו פעור? על שם שפוער פיו. כי כשפוגמים במלכות, אזי יש לו כוח לפעור פיו בצירופים רעים. אבל משה, שתיקן את מידת המלכות, על ידי זה לא היה יכולת ביד פעור לפעור פיו. ולכן בהמשך הפסוק נאמר: "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" – שאפילו משה לא ידע, כי נתבטל לגבי האין סוף.וכל זה היה במותו, אבל בודאי גם בחייו היתה לו התפשטות הגשמיות, והיה מדבק את עצמו באור האין סוף (חז"ל).
"ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם" (ליקו"מ ח"א, יח)
דע, שהאמונה היא מחזקת תמיד במלכות ובהנהגה, שלא יקח אותה זה שאינו ראוי לה. ודע, שעיקר המלכות שורשה בחוכמה, כדי לדעת להנהיג ולמלוך. לכן יש לכל מלך חכמים ויועצים, כי בזה תיכון מלכותו ותתקיים מדינתו. וזה בחינת מה שנאמר בפרשתנו (דברים לג): "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם" – דהיינו, על ידי ראשי העם, שהם המוחין והחוכמה, על ידם תיכון בחינת המלכות. ועל ידי אהבת החכמים תיכון המלכות. וכשבא למלך איזה שנאה על החכמים, ידוע הוא, שמן השמים יורידו אותו ממלכותו, כי אין קיום לעולם בלא החוכמה, בחינת (משלי כט): "מלך במשפט יעמיד ארץ". והמשפט הוא בחינת חכמים.
"ויגרש מפניך אוייב ויאמר השמד" (ליקו"מ ח"א, כג)
דע, שעל ידי תיקון ברית-קודש, האדם ניצול מפנים של הסטרא אחרא. על ידי דם ברית, נתתקן דם נידה, תאוות ממון, ככתוב (זכריה ט): "גם בדם בריתך" – על ידי ברית –"שילחתי אסירך מבור". ובור הוא טחול, שהיא המרה השחורה, וזה בחינת: בעיצבון תאכלנה, כי ברית היא בחינת מלח הממתיק מרירות ועיצבון הפרנסה. וזה (במדבר יח): "ברית מלח עולם הוא", וכן (ויקרא ב): "אל תשבית מלח ברית אלוקיך" – אלוקיך דווקא, כי על ידי זה נתקשר באלוקות ונתפרש מעבודה זרה, כי על ידי תיקון הברית מאיר לעצמו אור פני מלך חיים, וזה מה שכתוב (כתובות סו:): מלח ממון חסר – כי על ידי מלח נתמעט אצלו תאוות ממון.
לכן נאמר (דברים לג): "ויגרש מפניך אוייב" – מפניך שבקדושה. "ויאמר השמד" – לשון שמד, לשון עבודה זרה, כלומר תאוות ממון. כי כל ישראל נקראים צדיקים על שם הברית, ובשביל זה, כשמגרש מפניהם שבקדושה את האוייב, הוא מפיל את האוייבים בפנים של הסטרא האחרא, היינו השמד.
נמצא, שכל צדיק וצדיק שהקב"ה רוצה לגרש את אוייביו, הוא מפיל את האוייב של הצדיק בתאוות ממון, כי הצדיק הוא ברית עולם. וזה האוייב של הצדיק, שחולק על הצדיק, אין לו מלח להמתיק מרירותו, כי מלח הוא חוסר ממון, כי עיקר תאוות הממון שנתמעט, אינו אלא על ידי ברית.
"ויהושע בן נון מלא רוח חוכמה" (ליקו"מ ח"א, נט)
נאמר בפרשתנו (דברים לד): "ויהושע בן נון מלא רוח חוכמה כי סמך משה ידיו עליו", והכוח הזה היה לו מבית ה', מכיון שמעיין החוכמה יוצא מבית ה'. כי בחוכמה יבנה בית (משלי כד). ושֵׁם – היינו שיזכה לשם טוב, שכל הנפשות יתאוו תאווה להיות נשרשים בשמו, כי השם הוא הנפש, בבחינת (בראשית ב): "נפש חיה הוא שמו", ולכן יתאוו להיו נשרשים בנפשו. והכוח הזה שהוא קיבל (רוח החוכמה כי סמך משה ידיו עליו) – יהיה כוח שבעזרתו הוא יעמיד תלמידים הגונים, וימשיך בהם רוח חוכמה שהיא מעיין החוכמה היוצא מבית ה'.
"מימינו אש דת למו" (ליקו"מ ח"א, סט)
אמרו חז"ל: הנושא אישה לשם ממון, הוין לה בנים שאינם מהוגנים (קידושין ע). כי כשנושא אותה לשם ממון ופונה אל הממון, הוא שוטה וכסיל, כי לב חכם לימינו, ולב כסיל לשמאלו (קהלת י).
החכם, כשהוא נושא אישה, הוא פונה לימינו, היינו לתורה, שהיא בחינת ימין, ככתוב (דברים לג): "מימינו אש דת למו" – כלומר, שנושא אישה בשביל התורה, כדי שילמד תורה בטהרה, כמו שאמרו חז"ל (מנחות קי): הלומד תורה בטהרה נושא אישה.
אבל כסיל לשמאלו, כשהוא נושא אישה בשביל הממון, שהוא בחינת שמאל, ככתוב (משלי ג): בשמאלו עושר וכבוד. ונמצא כשנושא את האישה לשם ממון הוא כסיל, ופוגם ואובד דעתו, ועל כן הוין לה בנים שאינם מהוגנים, מאחר שפגם בדעת, שמשם באים הבנים.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור