שיגעון של מסיבה

החופש הגדול בשיאו ואני ממש ממש משתדלת לא להשתגע יותר מהשיגעון הרגיל שלי. זה החלק בשנה בו להיות עצמאית ולעבוד מהבית הופך להיות עונש אמיתי. זה השלב בו אני מייחלת לעבוד במשרד ממוזג, בקובייה משלי ועם שלל מבוגרים אחרים שברחו מהבית בשמחה.

אבל בינתיים, אני צריכה להסתפק ב-24/7 עמוסים ברצונות, ריבים, תשומת לב, ליטופים וחיבוקים, הסעות, בישולים, קניות ובעיקר, אתגר האתגרים – לאן נלך עם כולם בחום הנורא הזה, שלא יעלה יותר מדי???

אין לי רגע שקט – הם קמים לפני והולכים לישון אחרי. אפילו את הקטע הזה אני כותבת כשכדורים עוברים לי מעל לראש ומוסיקה בוקעת בקולי קולות מהרמקולים (מקווה שהעורכת תוכל להתרכז יותר).

הילדים כל כך משועממים, וככל שהם גדלים הם זזים פחות – "אולי תצאי לחברה?" אני מציעה לערימת האיברים השרועים על הספה. זוג עיניים עייפות מביטות בי להרף עין וחוזרות לבהות באיזה מסך בלי למצמץ בכלל.

רק בערב הם מתעוררים, כמו החיות בספארי שישנות כל היום ובערב קמות לצוד. רק שבמקרה הזה הטרף שלהם הוא אני – "אמא, בואי נלך לשחיית לילה/ לסרט/ לאכול גלידה". ואני, שקמתי עם הפעוט הרבה לפניהם והתרוצצתי כל היום לסדר את כל הבלאגן שהשאירו אחריהם – רק רוצה להדליק את המזגן בחדר החשוך שלי ולהשתרע עד בלי די, ואם אפשר עם אטמי אוזניים.

אבל איך מתמודדים גם במשך היום? במיוחד עם חוסר הכרת הטוב וההערכה שלהם, המאבקים הבלתי פוסקים על כל בקשה הכי קטנה כמו "תרים את הנעליים שלך מאמצע הסלון?"… נכון, יש את הדרכות ההורים והשיטות הנפלאות, ובמיוחד את הפוסטים ברשתות החברתיות של כל אלו שנחלו ניצחון והילדים שלהם מתורבתים, מנומסים ובעיקר שותפים מלאים בבית ללא טרוניה, באהבה ובכבוד.

אצלי זה לא עובד, או עובד בחלקיקי חלקיקים ולרגעים.

מאמרים נוספים בנושא:

חופש גדול וקטן

חופשה עם מסגרת

מה זה חופש?

חופש, אמונה ומה שביניהם

לעשות או לא לעשות?

כבר לא ילדה

הוא שוב פה, החופש הגדול!

כולם בחופש

חופשה עם מסגרת

מסיימים בכיף

למה חופשה?

כשהאמונה צריכה דחיפה

אמא מקרטון

לפני שהילדים הגיעו

ילדים זה שמחה

תעשי לך הפסקת קפה

אז איך בכל זאת אפשר להתמודד? איך אפשר לכתוב עם כל הרעש הזה ברקע? התשובה מוכחת כאן שחור על גבי לבן – פשוט אפשר. זאת עבודת תודעה בדיוק כמו עם כל נושא אחר שדורש התמודדות.

אפשר לשים אטמי אוזניים מדומים (או במקרים קיצוניים גם אמיתיים) ולבודד את עצמנו מהעולם. כל העניין זה להצליח לקחת מרחק, כי אז אנחנו כבר לא מעורבבים והמבט נהיה רחב יותר. לסגור את המחשבות, פרשנות, את ברירות המחדל של קשת הרגשות שעולים בנו בלי שליטה. להיות יותר אדישים, מרוחקים, אולי אפילו לשחק אותה קצת טיפשים לפעמים – מה אכפת לנו איך זה נראה? העיקר, שנשמור על שפיות זמנית.

יש מצבים שבהם צריך לוותר על הפאסון, אפילו על עקרונות. זמנים קיצוניים דורשים אמצעים קיצוניים וזה הזמן להפעיל את כל הארטילריה (בינינו לבין עצמנו בלי להראות או לדבר על זה) בשביל לשמור על עצמנו ועל הסביבה שלנו.

כי תכל'ס, אין לנו באמת דרך לצאת עם ראש מורם מהחופש הזה. מה שלא נעשה יהיו לנו רגשות אשמה – שנתנו להם להיות יותר מדי בטלפון, או לחילופין מנענו מהם כל בידור אפשרי וגרמנו להם להשתעמם עד בלי די. שלקחנו אותם לאטרקציות והם נחשפו להתנהגויות לא נאותות, או שלא שכולם לקחו ורק אצלנו לא עשו כלום. שיצאנו לחופש, הוצאנו ימבה כסף וטיילנו בארץ ועדיין היו תלונות בלי סוף, או שלא יצאנו והתייבשנו בבית.

איך שלא יהיה, תמיד זה יהיה לא מספיק. למה? כי העולם הזה בשיגעון גדלות, החומר וההיצע עולה על גדותיו ואין סיכוי לצאת עם זה ראש בראש. אז אני מחליטה לוותר מלכתחילה על כל האצבעות המאשימות – מבפנים ומבחוץ – לעשות מה שאני יכולה והעיקר להישאר בשפיות. ואולי, אפילו בשמחה.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com