שמחה

 

העולם הזה הוא מלא כעס, מכאובות, יגון  ואנחה, וכל חיותנו וקיומנו הוא רק על ידי בחינת שבת, שהוא עלמא דאתי, ורק זה כל תכליתנו, כי בודאי לא ברא הקב"ה את האדם בחוכמה נפלאה ונוראה כזאת בשביל שיסבול עמל וכעס כזה בזה העולם, כי כוונת הבורא בודאי רק לטובה, וכל הבריאה היתה בשביל לגלות רחמנותו וטובו. אך עיקר בריאת האדם הוא רק בשביל התכלית, שהוא בחינת שבת, וזה כל הנחמה על כל הצרות והיגון שסובל האדם בזה העולם. על כן צריכים להתגבר מאוד בכל עת להמשיך שמחה על עצמו, והעיקר – על ידי שיסתכל על הסוף, שהוא תכלית עולם הבא, שאז יתהפך הכל לטובה, כי אפילו הפחות שבפחותים בישראל והגרוע שבגרועים – אין שיעור לכל נעימות הטוב הנפלא שיזכה אז, ועל ידי זה יוכל לשמח את עצמו גם עתה בכל מה שעובר עליו, עד שיזכה על ידי זה לצאת מגלותו ומהיכלי התמורות ויזכה לכל טוב.

 

 

סיפר רבי נתן זצ"ל: שמעתי מרבי נחמן זצ"ל שאמר שאם לא היה ממתין בבטחון לישועת הקב"ה, כבר היה איש נוסע ומטולטל כמו כל הנוסעים המטלטלים עצמם בשביל הפרנסה כנהוג עכשיו. והכוונה כי אמר זאת לעניין הנהגת הבית בפרנסה ומלבושים ושאר צרכי הבית, שעל פי רוב חסר לאדם הרבה. וצריך להמתין לישועת ה’ ולבלי לדחוק את השעה למלאות החיסרון תיכף ומיד, רק צריכים להמתין עד שירחם הבורא. ואמר על עצמו את העניין הנ"ל, שאם לא היה ממתין היה צריך ללוות לעצמו ולהיות בעל חוב עד שהיה חייב להטלטל בדרכים.

 

וצריך האדם להבין שלכל אדם חסר הרבה, אפילו לעשירים גדולים מכל שכן הפשוטים. וצריך להסתפק במיעוט ולהנהיג ביתו כפי השעה והזמן. ואם נדמה לו שצריך מלבוש לו או לאשתו או לילדיו, אף על פי שמוכרח לו אל ידחק את השעה ללוות ולהיות בעל חוב, אלא ימתין שתגיע העת. וטוב לסבול דוחק אפילו במזונות וכל שכן במלבושים ודירות ולא להיות בעל חוב. ומוטב שיהיה בעל חוב לבני ביתו במלבושים מאשר להיות בעל חוב לחנווני או לאחרים. וכן כתוב (תהילים קמה): "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם אוכלם בעיתו".

 

 

רק שיראו לקחת מהן מוסר ויזכו להתעוררות גדולה.