שער התורה פרק יא – כ מר חשון

 

ומצוה זו היא מהדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ככתוב בפרק א’ (פאה). ונוכל לראות את גודל עניינה גם כן ממאי דאמרינן (ממה שנאמר) בתענית (כב, ע"מ א): רבי ברוקא חוזאה הוי שכיח בשוקא דבי לפט (שם מקום), אתא אליהו ז"ל, איתחזא ליה, אמר ליה: מי איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי [פירוש, שיהא מזומן לחיי עולם הבא], אמר ליה ליכא, אדהכי והכי אתא ההוא גברא וכו’, אדהכי והכי אתו תרי אחרינא, אמר ליה הני נמי בני עלמא דאתי נינהו. אזל לגביהו, אמר להו מאי עובדיכו, אמרו ליה: אנשי בדיחי אנן (שמחים ומשמחים בני אדם] כי חזינן אנש דעציבא דעתיה מבדחינן ליה  [כי גם זו היא מצוה גדולה, להפיג לאדם מצערו ודאגותיו, ובכלל ואהבת לרעך כמוך הוא, ועשה בזה נחת רוח גדול להקב"ה. כמו מי שיש לו בן בעיר אחרת אשר הוא מלא דאגות וייסורין, בודאי האב משתוקק שימצא שם על כל פנים איזה איש שינחם אותו וידבר על ליבו לחזקו ולסעדו, שלא יחלה מרוב דאגותיו, ובנים אנחנו לה’ אלוקינו וכמו שמשלו חז"ל דבר זה גופא לעניין צדקה] אי נמי כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדי הדדי, טרחינן ועבדינן להו שלמא בהדי הדדי.

 

 

 

 

 

וזה לשון ספר הקנה: אל יוציא אדם דיבה, וראה והבן בני מה נעשה לצדיק שהחליף צדקתו בחסידות וגרר דבר אחר לשונו, וראה אדם אחד ויצא לתרבות רעה.  

 

והנה דיבה רעה הורגת שלושה: האומרו והמקבלו והנאמר עליו. ורז"ל אמרו, יוסף הצדיק הוציא דיבה רעה על אחיו, ונתגלגל בחסיד אחד ובא חזיר וגרר לשונו. וראה אדם אחד ואמר: הלשון שהוציא מרגילת תורה מפיו כך? זו תורה וזו שכרה? יצא לתרבות רעה, והנה הרג שלושה וכו’. עד כאן לשונו, עיין שם. ועיין בקידושין (לט): שזה האדם הוא אלישע אחר. (הח"ח שער הזכירה פ"ח).