תודה? זה מה שיעשה לנו טוב?!

לומר תודה, והכל יהיה טוב?!
לא מוכנים להסכים עם זה! מאמינים
בעבודות קשות. להיות לחוצים ומדוכאים,
לא לחייך, לא לשמוח – זה "נשמע"
הגיוני…

"וישמעו אל משה מאורך רוח ומעבודה קלה…"

דוד המלך ע"ה צועק לקדוש-ברוך-הוא: "אל תסתר פניך ממני!". מה כוונת דבריו – "אל תסתר פניך"? ידוע שה"פנים" של ה’ זאת הנהגת הרחמים והשפעת הטובות והחסדים, לכן ביקש דוד המלך ע"ה שלא יכלא הקב"ה את השפעת רחמיו וחסדיו, אלא יגלה פניו וירחם וישפיע לו שפע של טובה וברכה. ושאל על זה אחד האברכים: מדוע ביקש דוד בעקיפין שלא יסתיר ה’ את פניו, ובכך ימשך לו שפע ורחמים? היה לו לבקש על דרך החיוב, בצורה ישירה: ריבונו של עולם, רחם עלי ותשפיע לי טובות.

ותירץ, שבאמת, ה’ תמיד משפיע טובות ורחמים בלי הפסק של רגע, לכן לא צריכים לבקש שישפיע טובות, כי ממילא הוא משפיע אותן. אלא עיניו של האדם עצומות מלראות זאת, לכן הוא לא רואה את הטובות ולא מרגיש את רחמיו של ה’, ועל זה ביקש דוד המלך ע"ה: "אל תסתר פניך ממני" – שלא יסתיר ממנו את הרחמים הללו ויעזור לו לראות אותם.

זה גם מה שנאמר בפרשת וארא. פרשה זו מתחילה למעשה עם התשובה של הקב"ה על טענתו של משה, שהובאה בסוף הפרשה הקודמת: "למה הרעות לעם הזה?" מדוע שלחת אותי לפרעה, דבר שהכעיס אותו וגרם לו שיכביד את השעבוד? על זה אומר לו הקב"ה בפרשה הנוכחית: "וידבר אלוקים אל משה ויאמר לו אני ה’!" – "וידבר אלוקים" – זו בחינת הדין, כי שם אלוקים מרמז על הנהגת הדין כידוע. "אני ה’" – זו בחינת רחמים, כי שם הוויה הוא שם של הנהגת הרחמים. כלומר הקב"ה הודיע למשה – שה’ הוא האלוקים והכל אחד. כי באמת לאמתו, הכל הוא רחמיו של ה’. לכן צריך האדם להאמין ולהודות לה’ על הכל ולא להתלונן – למה הרעות. ועל ידי שיאמין ויודה תמיד, בין בטוב ובין במה שנראה רע, אז יזכה לראות ולהבין את הרחמים של ה’, וידע שהכל לטובה.

זה מה שכותב רבי נתן זי"ע בליקוטי הלכות (הלכות פריקה וטעינה ד), משפט נפלא שכל אדם צריך לשנן אותו ולחקוק אותו על לוח ליבו, וזה לשונו: כי באמת אם היו הכל שומעים לקול צדיקי אמת ללכת בדרך זה ולהאמין תמיד בה’ יתברך שהכל לטובה וליתן שבח והודיה תמיד לה’ יתברך, בין בטיבו בין בעקו כמו שכתוב: בה’ אהלל דבר באלוקים אהלל דבר, בודאי היו מתבטלים כל הצרות וכל הגלויות לגמרי וכבר הייתה גאולה שלמה!

והדבר מפליא – מדוע באמת לא שומעים בקול הצדיקים והולכים בדרך זו? הרי זו דרך קלה ונעימה ונפלאה ללכת בה, ובפרט שישנה הבטחה שאם נלך בדרך זו יתבטלו כל הצרות וכל הגלויות ותהיה גאולה שלמה! כל כך קל, אם כן מדוע לא שומעים בקול הצדיקים?

התשובה לכך מונחת בצורה מפורשת בפרשה זו: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה"! מפני מה לא שומעים לצדיקים? מקוצר רוח – שזהו חסרון אמונה. ומעבודה קשה – זו התוצאה של חסרון אמונה. לא מאמינים בצדיקים שבדבר קל כל כך, כמו להודות ולשבח את ה’, תבוא הגאולה. אלא חושבים שרק על ידי עבודות קשות תיתכן הגאולה, כגון: אילו היו אומרים הצדיקים כדי שתבוא הגאולה צריכים לא לאכול ולא לישן ולהתגלגל או לעשות כל מיני דברים קשים, היינו מקבלים את דבריהם. אבל לא רוצים להאמין שעל ידי דבר קל כל כך – על ידי ההודעה תבוא הגאולה.

רבי נחמן מברסלב (בליקוטי מוהר"ן ח"ב, תורה פו) כותב: "דע, שעל ידי שהעולם הם מקטני אמנה, על כן הם צריכים לתענית, דהיינו עבודות קשות. כי בודאי ידוע, שאפשר לעבוד השם יתברך בכל דבר, כי ‘אין הקדוש-ברוך-הוא בא בטרוניא עם בריותיו’ (עבודה-זרה ג), אך מה שצריכין לפעמים לעבודות קשות, הוא בבחינת מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה (סנהדרין עד:): ‘בשעת שמד אפילו אערקתא דמסאני (על רצועת מנעל) ייהרג ואל יעבר’ – נמצא שאף שבאמת אין ראוי שייהרג על זה, אך מחמת שהוא שעת שמד, והם מתגברים ורוצים דייקא להעבירו על דת ולהביאו לכפירות, חס ושלום, על כן הוא מוכרח למסר נפשו אפילו על דבר קל.

(פירוש: בזמנים כתיקונם, אם מישהו אומר ליהודי לנעול נעליים של גויים, ואם לא יעשה כן יהרוג אותו, צריך לשמוע בקולו ולנעול את הנעליים ולא ייהרג בשל כך, כי פיקוח נפש דוחה מצווה זו של "בחוקותיהם לא תלכו". ורק אם אומר לו שיעבוד עבודה זרה – על זה הוא צריך להיהרג ובלבד שלא יעבוד עבודה זרה, כי על עבודה זרה נאמר "ייהרג ולא יעבור". אבל בשעת שמד, כשהגויים שמו להם למטרה להעביר את ישראל על דתם, אינו כן, כי בשעת השמד, אפילו על דבר קטן כזה שדורשים, ייהרג האדם ולא יעבור. כי כשמבקשים ממנו לעשות זאת זה אך ורק במטרה להעבירו על דתו.)

והעבודה זרה והכפירות הם בבחינת (תהלים קל"ה): "אף אין יש רוח בהם" – שאין בהם שום רוח כלל. והקטני אמנה הם בבחינת "מקוצר רוח", שהוא כמו ממוצע, דהיינו שאין להם אמונה שלמה, שהיא בחינת מאריך רוחו, כמובא במקום אחר (בליקוטי א סימן קנה), ואף על פי כן אינם כופרים לגמרי, שאין להם שום רוח כלל, רק הם כמו ממוצע, ורוחם קצרה, בחינת "מקוצר רוח". וזהו (שמות ו): "מקוצר רוח ומעבודה קשה" – שמחמת שהם בבחינת "קוצר רוח", מחמת שהם קטני אמנה כנ"ל, על ידי זה צריכין לעבודות קשות ולתעניתים כנ"ל, כמו שבשעת השמד שהיא קלקול אמונה לגמרי, צריכין אפילו למסור נפשם ממש אפילו על דבר קל, כמו כן, כשיש קטנות ופגם באמונה, צריכין לעשות עבודות קשות כנ"ל. ויש כמה בחינות בקטני אמונה, כי יש אפילו צדיקים שהם קטני אמנה, כמו שדרשו רבותינו, זיכרונם לברכה (סוטה מח:) על פסוק: "כי מי בז ליום קטנות" – ‘מי גרם לצדיקים’ וכו’".

טעות זו חוזרת על עצמה בכל דור ודור, מכיוון שישראל נמצאים בקוצר רוח, כלומר בחוסר אמונה, לכן הם לא מאמינים שהגאולה כל כך פשוטה – שצריכים רק לומר תודה והודאה לה’. פשוט לא מוכנים לקבל את זה: רק לומר תודה, והכל יהיה טוב?! לא מוכנים להסכים עם זה! מאמינים בעבודות קשות. להיות לחוצים ומדוכאים, לא לחייך, לא לשמוח – זה "נשמע" הגיוני. אבל להודות ולהלל ולשבח, לרקוד, לשיר ולשמוח ועל ידי זה תבוא הגאולה?! זה לא הגיוני.

לכן זה דבר שרואים ממש עין בעין. לא משנה כמה שיעורים ודיבורים ישמע אדם על נושא זה – הוא לא מקבל את זה. כי הכל "מקוצר רוח"! מחסרון אמונה, שלא מאמינים בה’, שהוא כל כולו רחמים, וכל תכלית בריאת עולמו היא אך ורק כדי להיטיב עם ברואיו, שיהיה להם שפע וכל טוב ושמחה והצלחה. לכן הרבה אנשים הולכים שבורים מכל דבר שלא הולך כסדר, וכל שכן אם יש צרה אז חושבים שזהו זה! – הצרה היא צרה ואין שום מוצא, ואין כאן שום שכל ללמוד ושום כוונה של הבורא מלבד לעשות לנו צרות חס ושלום, וה’ ישמרנו מדעת משובשת כזאת. אלא בכל דבר בודאי יש כוונה לטובה ומסר נפלא, כי מהצרה תבוא רק ישועה הרבה יותר גדולה מהצרה שהביאה אותה, ועל זה נאמר: "עת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע" – הצרה עצמה היא שתביא את הישועה, והיא תהיה כל כך גדולה עד שהצרה תשכח לחלוטין.

אמונה ושכל זה מקבלים רק מהצדיקים האמיתיים שזוכים להשיג את השכל של שער החמישים, את השכל של הגאולה ושל העולם הבא, ומי שמאמין בצדיקים ושומע בקולם יכול גם הוא לזכות שיאיר בו השכל והדעת הנפלאים הללו, וללכת עם תודה והודאה באמת.

על זה אמרו חז"ל, שלעתיד לבוא יתבטלו כל הקרבנות מלבד קרבן תודה, מכיוון שיתגלה שער החמישים של הקדושה, שהוא הדעת הנפלאה שהכל לטובה, ואז יראו כולם עין בעין שלמעשה מאז ומתמיד צריך היה רק להודות ולהודות. כל הדברים שהאדם בכה עליהם, התלונן והצטער בגינם – על כולם הוא היה צריך רק להודות. וכמו שאחד התלמידים אמר על מה שאמר רבינו: יש עניין שמתהפך הכל לטובה – במקום לומר "לטובה", אפשר לומר "לתודה" – יש עניין שמתהפך הכל לתודה!

והלכה למעשה, צריכים כולנו להתחזק ולהאמין בדברי הצדיקים, להאמין בה’ יתברך שהכל לטובה, וליתן שבח והודיה לה’ על הכל! ללכת עם תודה והודאה, עם שירה וזמרה, ועל ידי זה יתבטלו כל הצרות וכל הגלויות ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן ואמן.