תלוי איך מסתכלים – פרשת השבוע ראה

העולם הזה, ניתן לומר עליו שהוא יפה וגם נאה. והדבר נכון, יש בעולמנו פינות חמד רבות, נאות ונחמדות. אך העולם הזה עלול להיות גם מסוכן. לכל יצור נברא אורבות סכנות שונות ומשונות, בכל פינה, ועל כל צעד. בגשמיות וקל וחומר ברוחניות. איך יינצל?
 
לשם כך נבראו לו לאדם, זוג עיניים. אולם למרבה הדאגה הן לא תמיד ממש רואות.
 
אנשים אינם רואים מאומה סביבם. מחפשים רחוק, באופק, לא רואים את מה שמתגלגל מתחת לרגליים כאן ועכשיו. מבקשים שמחה, אושר, הצלחה אי שם, ואינם מסוגלים לזהות את כל אלו כאן. וכל כך למה? משום שהם טרודים מדי.
 
ליקויי ראיה
 
כה טרוד האדם בשגרת יומו, דאגותיו, חששותיו ותוכניותיו, עד שאינו מסוגל לראות דבר. לא את הרווחים המצפים לו על כל צעד ושעל אם רק יאות להשקיע היכן שכדאי, ואף לא את הסכנות הרוחשות סביבו בכל רגע נתון. וזה מה שגורם לו להתנהג פעמים רבות כמו כסיל. הוא נכשל פעם אחר פעם באותה משוכה אך אינו מצליח להבחין במכשול, לזהות אותו מבעוד מועד ולחסוך נפילה נוספת. באותו אופן, הוא גם מחמיץ הזדמנויות פז בזו אחר זו. לא רואה, לא שומע. למה? כי הוא עסוק מדי.
 
הראייה שלנו ניזוקה בעקבות החורבן.
 
בחורבן בית המקדש, כפי שמלמד רבי נחמן מברסלב, נפגע 'כוח הראות', כמו שדרשו חז"ל "ושבו העבים אחר הגשם – זה מאור עיניים שהולך אחר הבכייה". כלומר, הבכי על החורבן גורם לחולשה בראיה. הכוונה כמובן ליכולת הראיה הרוחנית שלנו, או נכון יותר, היכולת להבין את שרואות העיניים. מי שעיניו רואות והוא לא מבין את פשר המראה – אינו רואה, כי אם בוהה. וזו אחת המכות הקשות יותר שהותיר אחריו החורבן. רואים, מסתכלים, בוהים, אבל לא מבינים מאומה. הטוב והרע, הכדאי והמסוכן, מהומה ובלבול שולט בכל. לכן, הנחמה המתאימה לעת הזאת היא לקבל מחדש את היכולת לראות.
 
לא לחינם נקטה התורה הקדושה בלשון מיוחדת ולא שגרתית – 'ראה'. ראיה צלולה היא בסיס לגאולת הנפש. הצעד הראשון בעולם התשובה מתחיל במבט צלול. "פן יראה בעיניו ובאוזניו ישמע ולבבו יבין ושב". ראשית כל – 'יראה בעיניו'. תפקח את עיניך ותתחיל לראות באור חדש לגמרי את העולם שסביבך. תתחיל להבין את המתחולל עימך, תכיר ותזכור מה הוביל אותך לטוב ומה הוריש לך רע. ואז גם תצליח לזהות היכן שוכן גן עדן והיכן הגהינום.
 
ראיה נכונה
 
פקיחת עיניים אמיתית וצלולה היא הנחמה היחידה שניתן להציע לנו. וזה גם הכלי החשוב ביותר לקראת ימי הרחמים והסליחות. חודש אלול הוא חודש של תשובה והתקרבות, בחודש הזה נסללת לפנינו דרך של תשובה, בואכה ימי ראש השנה, וחגי תשרי. כל יהודי שואף לתשובה אמיתית, לתיקון דרכיו ושיפור מעשיו. עבודה נעלה כמו זו ניתן לבצע רק בעיניים פקוחות ומפוקחות. אם לא תדע מה טוב ומה רע, אם העולם הזה ימשיך לתעתע ולערפל את ראייתך – איך תשוב, או נכון יותר, לאן?
 
ויש דבר נוסף שאנו אמורים להתחיל כעת לראות: את נוכחותו של בורא עולם.
 
היסוד לחיי תשובה הוא ההכרה התמידית שבורא עולם איתך ואצלך. יהודי חייב להיות מודע למציאות השם בכל מקום ובכל מצב. ברגע שנצליח לראות זאת בחוש, להבין ולחיות את האמת הזו תמיד, נצעד פנימה לגן עדן עלי אדמות.
 
זו גם אמורה להיות התשובה שלנו. להעביר מהעיניים את מחזות השווא והדמיון כאילו בורא עולם רחוק אי שם. לחדול ממחשבות של ייאוש ולהתחיל להאמין בתקווה. להסיר את החושך מהעיניים, לראות במבט צלול את עצמך ואת המתחולל עימך. את המתנה הזו מעניקה לנו התורה בפרשת השבוע. היא אומרת וגם מבשרת לכל המעוניין: 'ראה'! פקח עיניים וחדל לך ממראות השווא, ממחשבות של ריחוק, דמיון, קטנות הדעת וצרות המוחין. רק כך, כשתביט נכוחה קדימה, לקראת תקווה ומתוך אמונה תוכל לעלות כראוי על מסילת התשובה של חודש אלול. תזכה לפקוח עיניים ולזהות בעצמך את הטוב הנפלא, ולעומתו את הדרוש תיקון וזקוק לטיפול. תצליח לזהות ולהיזהר מפני פתחי הגהינום, ולהכיר את השבילים המובילים לגן עדן.