באמצע ההצגה
אם היו לאדם עיניים לראות, היה יודע שהכל בחשבון מדויק ובצדק וברחמים, בטח שלא היו לו שאלות וגם לא היה צועק כשהיה מגיע באמצע ההצגה.
זה היה לפני כמה שנים, ביום ל"ג בעומר, אסון נורא – תאונה קטלנית בדרך חזרה ממירון. עד שתיים וחצי לפנות בוקר הייתי בלוויות של ההרוגים היקרים – שני מבוגרים ושלושה ילדים. למחרת קמתי עם מועקה נוראית בלב מבלי שתהיה לי שליטה על זה. זה היה קשה והייתי צריך לעבוד חזק על עצמי כדי לצאת מחוזק מהצער הנורא הזה.
אני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול.
במהלך השנים ראיתי שבורא עולם מזכה אותי לומר לא מעט שיעורים על עניין התודה, ובעיקר בחודשים שקדמו לאותה תאונה. המוטו שליווה את השיעורים הללו והדהד לי חזק בלב היה: שכל מה שהשם עושה – לטובה הוא עושה, ואין רע בעולם, ואני לא מבין כלום ולא ידוע כלום, רק מאמין שהכל לטובה! זה הדהד לי חזק בלב. עם הזמן חזרה האמונה והשמחה והרגשתי שהחיות שלי מתחזקת.
ואז חשבתי לעצמי, מה יעשה אדם בלי המסרים הללו? איך אפשר לחיות? לתפקד? איך ממשיכים את החיים?. אני שומע המון סיפורים על אנשים שנשברו לגמרי כשפקדה אותם צרה או כשהתמודדו עם אתגר, אפילו לא נוראי כמו אותה תאונה. המחשבות על זה הובילו אותי למסקנה שצריך לדבר כל הזמן דיבורים על התודה והאמונה שהכל לטובה ואין רע בעולם! כי זאת האמת לאמיתה!
אבל מה לעשות שאנחנו רק בני אדם ובזמן הניסיון כואב לנו, ואי אפשר וגם אסור להתעלם או להדחיק את הרגשות. גם מי שמאמין שהכל לטובה כואב לו. זה באמת היה מצער וכואב. כן, גם לבכות צריך. וזהו. יש לאן לחזור, יש את אמונה, יש ממה לקבל את הכוח להמשיך, יש עם איך ומה להמשיך את החיים!
ב'שבעה' הלכתי לנחם את האלמנה הצעירה. מכירים את זה שאתם באים לנחם ויוצאים מנוחמים ומחוזקים? זה מה שקרה לי. האלמנה סיפרה לי שבעלה, "בחודשיו האחרונים, גילה אוצר גדול". שאלתי אותה מהו האוצר והיא אמרה לי "הספרים של הרב" – בגן השלום, בגן האמונה, בגן החכמה ושאר ספרי הגנים. בחודשי חייו האחרונים בעלה היה לומד בספרים, כותב בשולי הדפים הערות, מסמן ומותח קו מתחת לקטעים חשובים. בבית היו להם גם את הדיסקים העוסקים בנושא התודה וההודאה. ובכל יום הוא היה אומר לה ש"בבית שלנו צריך לומר רק תודה!"… ככה זה, אחרי חודשים כאלה של לימוד תודה, שמיעה והתחזקות בדיוק אז קרתה התאונה הנוראה.
"כבוד הרב, אני אומרת תודה על הכל", אמרה לי האלמנה. "בעלי הכין אותי, ראיתי שזו ממש הצוואה שלו – שאומר תודה על המצב הכי קשה. אני מודה לבורא עולם, מקבלת הכל באמונה. באמת, אני לא יודעת כלום, גם לא מבינה כלום. הקב"ה יודע מה הוא עושה והוא עושה רק טוב".
האמת, שזו האמת לאמיתה. כי האם הבכי והאבל הבלתי פוסקים עליו היו מחזירים אותו? אין סיכוי שדבר כזה יקרה. וכל שכן אישה שנותרה ללא בעל ואיבדה ילדים בתאונה, וברוך השם נשארה עם ילדים, עדיין, צריכה להתמודד עם היתומים שעכשיו שואלים על אבא ואחיהם שכבר לא יראו עד תחיית המתים, היא לא יכולה לאפשר לעצמה ליפול מהאמונה, היא לא יכולה למשוך את הצער הנורא הזה על עצמה יותר מדי.
מאמרים נוספים בנושא:
חדש! ספרו החדש שלה רב שלום ארוש – אמרתי תודה ונושעתי! 190 סיפורי השגחה מרגשים, מרתקים וסוחפים!
על פי האמונה אין צער, כי מה שהשם עושה זה טוב. אם אדם מצטער יותר מדי, משמע הדבר שהוא חושב ומרגיש שזה לא טוב. אבל זה לא כך. הטעות מתחילה במחשבה של האדם שישנו מושג של רע, וזה הרע הוא רואה וחוזה. לכן התירה התורה להצטער ולהתאבל כפי המידה, אבל אסרו חכמים על המשכת הצער יותר מן הראוי. נכון, אי אפשר לדרוש מהאדם לא להצטער כלל, כי בסופו של דבר אדם הוא בן אדם בשר ודם עם רגשות, אבל לכל הפחות עליו לעשות הכל כדי לא למשוך על עצמו את הצער יותר מן המידה.
באמצע ההצגה
איזה חוסר צדק, נכון? איך אפשר לא לבכות ולהתאבל ולהצטער כשמאבדים את בן הזוג והילדים בתאונה כל כך מחרידה?
יש טענות, מפנים אצבע מאשימה, למה הוא נהג כך ולא אחרת? מנסים לתת פרשנות למה שקרה. אבל זה קורה רק בגלל שבאים באמצע ההצגה, כשלא רואים את כל התמונה. ולמה הדבר דומה? לאחד שהלך לראות הצגה אך איחר מאוד. כשנכנס, ההצגה כבר הייתה קרובה לסיומה. הסצנה האחרונה על הבמה הייתה של אדם העומד על הבמה ולידו יושבת אישה כשהוא צועק עליה איומות. "מה הוא עושה? איזה אדם רע!!!" הוא פתאום צועק. אחד הצופים הסתובב אליו והיסה אותי. "ששששש. מה אתה צועק בכלל. אם היית רואה את כל ההצגה היית מבין למה הוא צועק…"
כך הוא האדם המוגבל בראייתו, לא רואה אלא חלקיק קטן מכל התמונה, מההצגה הגדולה. הוא לא יודע את כל הפרוטוקול של כל נשמה ונשמה – מה עברה, אילו חשבונות היא באה לסגור כאן. הוא גם לא יודע מהי הסיבה שיש לכל אדם תנאים כאלה ואחרים – למה לאחד יש חיסרון כזה ולשני יש תנאי חיים כאלה וכן הלאה.
אם היו לו, לאדם, עיניים לראות, היה יודע שהכל בחשבון מדויק ובצדק וברחמים ולא היו לו שום שאלות.
זה מה שאנחנו צריכים לעשות – להאמין שכל מה שקורה איתנו הוא לטובתנו, גם אם זה נראה לנו כביכול 'רע'. במקרים רבים ניתן לראות בבירור איך דבר שנראה כרע מתגלה כדבר הכי טוב. כמה פעמים הגענו מתנשפים אחרי ריצה מטורפת על הבוקר לתחנת האוטובוס והנהג בדיוק סגר את הדלת ונסע? אז יש את זה שישב על ספסל התחנה, נרגע מהריצה והמתין באהבה ובסבלנות לאוטובוס הבא. ויש את זה שצעק, שהמשיך לרדוף אחרי האוטובוס ובסוף חזר לתחנה, התיישב על הספסל וחיכה כשהוא עצבני לאוטובוס הבא. אחרי כמה זמן התגלה שהאוטובוס הזה היה מעורב בתאונה קטלנית… מסר זהה לשני האנשים, אחד קיבל אותו באהבה והשני קיבל אותו עם הזעם והכעס על הנהג החצוף שלא ניאות לבקשותיו לעצור ולהעלות אותו על האוטובוס המוביל… לתאונה. אך בסופו של דבר התודה לא איחרה לבוא. כן, גם זה שרטן וכעס. פתאום, הוא אפילו מצא את עצמו מברך את הנהג שלא פתח לא את הדלת…
בזמן הניסיון אין לאדם אפשרות לדעת מה יהיה אחר כך, כי הוא לא צופה ויודע עתידות, לכן הוא מתרגז על השיבושים בתוכניות שלו. אבל היושב בשמים אוהב את ילדיו, הוא יודע את כל העתידות ושומר על האדם תמיד, שכתוב: "שומר פתאים השם" (תהלים קט"ז, ו). וגם אם לא קרתה שום תאונה, יש סיבות נסתרות רבות השמורות לבורא עולם למה לא עלית לאוטובוס הזה. והאדם? הוא צריך להאמין שהכל לטובתו, לא להאשים את הנהג או את מי שעיכב אותו, ובטח לא להאשים את עצמו!
וזו רק דוגמה אחת. כי באמת, בכל המצבים שעוברים על כל אדם יש לבורא שיקולים וסיבות שונות מדוע להנהיג אותו כך או אחרת, שיקולים שבעת הניסיון הם בהכרח נסתרים מהאדם. אם יעמוד בניסיון באמונה – יוכל להבין ברוב הפעמים מהי הטובה שהייתה במה שעבר עליו, ויש מצבים שהדברים יישארו נסתרים ממנו עד לשלב מאוחר יותר בחייו או נסתרים עד אחרי מותו, או עד שיבוא משיח שיספר לכל אחד בדיוק מה עבר עליו ומה הייתה הטובה בזה.
הכלל הוא, שרק הקב"ה רואה ויודע בעומק את המסלול שכל אחד מאיתנו צריך לעבור בגשמיות וברוחניות, לכן הוא היחידי שיודע את הטובה שתצמח מכל דבר. ודעו, שבהכרח אנחנו לא יכולים לראות את הטובה בזמן הניסיון, אחרת לא היה זה ניסיון. לכן הדרך היחידה לעמוד בניסיון היא רק על ידי האמונה שהכל לטובה ועם התודה וההודאה – תוך כדי הניסיון ולאחריו! כן, גם על הדברים שנראים כ"לא טובים"!
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור