מצווה גדולה להיות בשמחה. תמיד.

אז מה רבנו התכוון מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד?

זה שיר שכולנו מכירים ויודעים היטב את הפזמון.

אבל למה רבנו התכוון.

רבנו אומר בתורה כד בליקוטי מוהר"ן תנינא:

"מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה שחרה בכל כחו."

אז קודם כל. שמחה זו מצווה. ולא סתם מצווה אלא מצווה גדולה!.

וזה לא רק להיות בשמחה אלא גם להרחיק את העצבות והמרה השחורה. בכל הכוח!!

"..וכל החולאת הבאין על האדם, כלם באין רק מקלקול השמחה."

וכל החולאים באים מקלקול השמחה. חולאי הגוף אם זה שפעת, צינון, כאב בשיניים, רגליים וכו. או חולאי הנפש. פגיעה, כאב, בדידות וכו.

"..כי יש עשרה מיני נגינה שהם בחינת שמחה, כמו שכתוב (תהלים צ"ב): "עלי עשור וכו' כי שמחתני ה' בפעלך" וכו'. ואלו יוד מיני נגינה באין בתוך עשרה מיני דפקין, והם מחיין אותן (עין תיקון סט דף קה)."

יש עשרה מיני נגינה שהם בחינת שמחה. ויש עשרה מיני דפיקין. אלו עשרה מוקדים בגוף בהם יש דופק. ועשרת מיני הנגינה הם מחיין את הדופק. יוצא מזה שהשמחה גורמת לזרימת הדם התקינה בגוף.

"..ועל כן כשיש קלקול ופגם בהשמחה, שהיא בחינת יוד מיני נגינה, על ידי זה באין חולאת מן היוד מיני דפקין, שנתקלקלין על ידי קלקול היוד מיני נגינה, שהם השמחה כנ"ל."

ואם יש קלקול בשמחה. קלקול בעשרת מיני הנגינה. בהכרח יש גם קלקול בעשרת מיני הדפיקין. ואז מתגלה חולי בגוף או בנפש.

"..כי כל מיני חולאת כלולים ביוד מיני דפקין, וכן כל מיני נגונים כלולים ביוד מיני נגינה. וכפי קלקול השמחה והנגון, כן בא חולאת כנ"ל. וגם חכמי הרופאים האריכו בזה, שכל החולאת – על ידי מרה שחרה ועצבות, והשמחה הוא רפואה גדולה."

וכל החולאים כלולים בעשרת מיני הדפיקין. אז אם אדם חולה במחלה כלשהיא שישאל את עצמו.

היכן פגמתי בשמחה?

היכן לא שמחתי מספיק?

היכן הייתי עצוב?

"ולעתיד תתגדל השמחה מאד, ועל כן אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ירושלמי סכה פרק לולב וערבה ובמדרש רבה שמיני פרשה יא): 'עתיד הקדוש ברוך  הוא להיות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבוא', דהינו שיעשה מחול לצדיקים, והוא יתברך יהיה ראש חולה, כי שכינה למעלה מראשותיו של חולה, כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה (נדרים מ), שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי". כי אין להחולה שום חיות, רק השכינה מחיה אותו. ולעתיד על ידי השמחה יתתקן כל החולאת כנ"ל, ואז יהיה השם יתברך ראש חולה, דהינו ראש המחול כנ"ל, כי השמחה היא בחינת תקון החולה כנ"ל. ובשביל זה נקראין השמחה והרקודין חווה כנ"ל, כי הם תקון החולאת כנ"ל:"

לעתיד. שנזכה במהרה בימינו. תגדל השמחה מאוד. שעתיד הקב"ה להיות ראש חולה לצדיקים. כי רק השכינה מחייה את החולה. ולעתיד כשיתגלה שם השם בעולם, תהיה שמחה גדולה. אמונה גדולה. ולכן לא יהיו חולאים.

"והכלל, שצריך להתגבר מאד בכל הכחות, להיות אך שמח תמיד."

יש כלל רבנו אומר. להיות בשמחה תמיד. ולהתגבר בכל הכוחות להיות תמיד שמח. ולא סתם רבנו אומר להתגבר בכל הכוח. כי היצר הרע עובד קשה מולנו כדי שנפול לעצבות ולמרה שחורה.

 "כי טבע האדם – למשך עצמו למרה שחרה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא יסורים, על כן צריך להכריח את עצמו בכח גדול להיות בשמחה תמיד ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל, ואפלו במלי דשטותא."

טבענו הוא להכנס לעצבות. קשה לי? מר לי? זה טבעי ליפול לסוגי העצבויות השונות: עצלות, חוסר חשק, בכיינות ועוד.

ולכן צריך כוח גדול כדי להוציא את עצמי משם ולשמח את עצמי בבדיחות, במילים מצחיקות, בריקוד, בשיר. כל אחד ודרכו.

 "..אף שגם לב נשבר הוא טוב מאד, עם כל זה הוא רק באיזו שעה, וראוי לקבע לו איזה שעה ביום לשבר לבו ולפרש שיחתו לפניו יתברך, כמובא אצלנו, אבל כל היום כלו צריך להיות בשמחה. כי מלב נשבר בקל יכולין לבוא למרה שחרה, יותר מאשר יכולין לכשל על ידי שמחה, חס ושלום, לבוא לאיזה הוללות, חס ושלום, כי זה קרוב יותר לבוא מלב נשבר למרה שחרה. על כן צריך שיהיה בשמחה תמיד, רק בשעה מיחדת יהיה לו לב נשבר:"

רבנו אומר שבוודאי זה טוב לב נשבר. כלומר להרגיש כאב, פגיעה, צער. צריך את זה. אבל. לקבוע שעה ביום בכדי להרגיש לב נשבר. ושאר הזמן היינו 23 השעות הנותרות. להיות בשמחה. מלב נשבר אפשר לבוא בקלות לעצבות. מה הכוונה? לב נשבר זה כאב עם אמונה. נכון כואב לי עכשיו אבל זה זמני וזה טוב לי כי מזה אצמח ויגיע טוב. אבל מרה שחורה זה כשלא טוב לי רע לי וזהו. זה ישאר לעולם. וזהו חבל דק שאפשר בקלות לעבור. לכן צריך לייחד ללב נשבר רק שעה ביום. ובשאר לשמוח.

וגם אם נבוא להוללות וליצנות מהשמחה זה עדיף מאשר להגיע למרה שחורה ועצבות.

על כן.

מצווה גדולה. להיות בשמחה תמיד. שנזכה.