החיים שלך או הכסף
בפעם הבאה שתרגישו שעושים לכם דווקא ושאתם מפסידים משהו, תזכרו שזו יכולה להיות העסקה הכי טובה בעיר בשבילכם, כי זה או הכסף או החיים שלכם!
מכירים את ההרגשה הזו שזיכרונות מהמרתף של המוח צפים?
זה לא קורה סתם. יש רגעים מסוימים שהקב"ה פשוט שולף אותם, כמו בגד מהארון, כדי לאפשר לכם להתבונן על מה שקרה שם ולהתחזק באמונה או בנקודה מסוימת.
זה מה שקרה לי עם הזיכרון הישן והמלא אבק שעלה לתודעה לא מזמן והביא איתו עוד תובנה.
זה היה בבוקרו של קיץ ירושלמי, ואני הרגשתי שאני עומדת להתמוטט. בעלי ואני נגררנו מחנות לחנות וקנינו ספרים, מחברות וכלי כתיבה לשתי הבנות הקטנות. היינו רעבים ועייפים והיינו צריכים מחסה מהשמש הלוהטת.
כמה דקות אחרי שהבנו שזה מה שאנחנו צריכים לעשות, עמדנו מחוץ למסעדה חלבית וקראנו את מה שהתפריט שלה הציע. הכל נראה טעים (כנראה ככה זה כשרעבים…) ואני כבר הייתי עם רגל אחת בפנים. אבל לא בעלי. "תראי את המחירים!" הוא אמר לי, "אני לא מתכוון לשלם את הסכום הזה על ספגטי. אפשר לאכול את זה בבית!"
"זאת לא הנקודה" התווכחתי. "זה מאוד נחמד לפעמים לצאת ולאכול בחוץ, במסעדה טובה ולא יקרה כל כך".
אלה היו הימים בהם בעלי ואני יצאנו לטייל וקנינו על הדרך מנה פלאפל. אבל בעלי היה נחוש בדעתו באותו יום, ואחרי דקה נוספת של ויכוח הרמתי ידיים אך בתוכי מלאה כעס.
מאמרים נוספים בנושא:
המשכנו דקה נוספת למקום הבא, לא רחוק מהמסעדה, והזמנו פיצה. ישבתי על הכיסא והרגשתי איך הרחמים העצמיים מתפשטים בתוכי כמו מים מבעבעים בלי שליטה. כל מה שקנינו עכשיו עלה הרבה מאוד כסף, וכמו תמיד, אין לנו את הכסף לפנק קצת את עצמנו… ידעתי גם שבעלי צודק, אבל הרגשתי כואבת ומלאת… כן, רחמים עצמיים. 'למה אלוקים כל כך מקשה עלינו? כמה זמן עוד נצטרך להילחם על כל שקל?…' שנינו עובדים קשה, אבל עם משפחה ברוכת ילדים אף אחד לא אמר שזה יהיה קל…
את משולש הפיצה שלי אכלתי עם הרגשת 'הקדושה המעונה'. עשר דקות ישבנו שם ואז יצאנו החוצה, מבית הפעמון שברחוב קינג ג'ורג' שבירושלים.
שניות ספורות אחרי שיצאנו שמעתי קול רעש אדיר, משהו מפחיד שכמותו לא שמעתי מימיי. זה היה נשמע כאילו בניין קרס. עוד כמה שניות של שקט מפחיד ואז צרחות אימים של אנשים שהתחילו לרוץ לכל מיני כיוונים. מסעדת סבארו, המקום בו רציתי לאכול וכמעט רבתי עם בעלי בגלל זה, התפוצצה על ידי מחבל מתאבד.
איש אחד יצא החוצה כשהוא מתנדנד, על ראשו כובע לבן וסינר לגופו. ולא, זה לא היה ספגטי שנמרח על גופ. הוא בקושי הצליח לדבר, הסתכל עלינו במבט כואב והתמוטט. אמבולנסים, משטרה והרבה מאוד חיילים הגיעו לשטח, אנשים בכו והיה קשה מאוד לצאת משם.
לקח לנו כמה שעות טובות להגיע לבית שלנו שבגוש עציון. התנועה הייתה מטורפת. אני זוכרת שחיבקתי חזק את הילדות שלי ולא הפסקתי להודות לבורא עולם.
בפעם הבאה שתרגישו שעושים לכם דווקא, שאתם מפסידים משהו, תזכרו שזו אולי יכולה להיות העסקה הכי טובה בעיר בשבילכם. עסקה של פעם בחיים! אם היה לנו יותר כסף בארנק באותו יום היינו יושבים במסעדת סבארו ואוכלים, ומי יודע מה היה קורה לנו.
אני כעסתי על אלוקים שלא אפשר לי ליהנות מארוחת צהריים, אבל הוא דווקא דאג שאמשיך להישאר בסביבה ואשאר גם לארוחת ערב…
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור