הקרב הטוב

שיר הנושא של 'רוקי 4' התנגן לי
בראש. זהו. קפצתי לתוך הזירה,
הפשלתי שרוולים, והחלטתי – לא
עוד! אני, רחלי עיראקית בלבואה!
אתה מבין את זה?
 
 
זה מעניין. אתם יודעים למה? כי תוך שניות בודדות וכל היום שלכם מתהפך כמו קערה. מיום רגיל לכל הדעות, מהשגרה הנורמאלית והמוכרת – לכאוס אחד גדול. קרה לכם? אותי זה תפס, כמו שאומרים 'ישנה בעמידה', לפני שבוע. כל כך תפס אותי, שהייתי כבר מוכנה 'לנוח' ברוגע ובשלווה במוסד פסיכיאטרי הכי קרוב שאמצא.
 
היצר, למי שעוד לא הבין, הוא חתיכת עבודה. בדיוק כשחשבנו שהתגברנו על בעיה או נושא מסוימים, הוא מגיע, עם כל ההופעה, ומוכיח לנו שכל זמן שחשבנו כך בעצם חיינו באשליות… רגע, ואולי הוא צודק?
 
אז מה היה לנו שם?
 
יום שישי בבוקר. בדיוק כשהתחלתי להכין את האוכל לשבת. אפילו קמתי מוקדם יותר להכין את הבצק לחלות, אותו הנחתי בשמש כדי שיתפח לפני שהילדים יקומו. הבצק התחיל להראות סימני תפיחה והפיץ ריח ניחוח, הרבה יותר מן הרגיל. ואז, בן השנתיים שלי התעורר ראשון, ואני הכנתי לו את ארוחת הבוקר על פי הדרישות הרגילות שלו – טוסט ושוקו. אחרי מאבק לא פשוט להוציא את בני, 'הנער המתבגר', בן השש, ואחרי שהכנתי לבן הארבע את השוקו בדיוק כמו שהוא אוהב, סוף סוף, היינו מוכנים לבית הספר (את הפיזור עושה בעלי, עזרה ענקית בשבילי). עד כאן הכל טוב.
 
רגע, אל תלכו לשום מקום.
 
בן השנתיים, שקוראים לו יעקב, העניק לי חיבוק ענק ואוהב כשהוא מניח את ראשו על הכתף שלי לפחות 20 דקות! התענגתי מכל רגע וחשבתי לעצמי למה הגדולים לא עושים את זה… בכל אופן, יעקב לא עשה את זה תמיד. בעלי חזר הביתה, והוא, כמובן, המועדף על הילדים (לא פייר, אני עושה את כל העבודה…) דקות בודדות לאחר מכן, נפגשתי עם ההפתעה הראשונה, האגרוף הראשון מהיצר – יעקב הקיא. לפני שהספקתי לעכל מה קורה, כל החרדות, החששות, הפחדים והטראומות שהיו לי מהילדות במצבים כאלה פרצו החוצה. ההתמוטטות לא הייתה כל כך רחוקה. "אז בגלל זה הוא רצה שאחזיק אותו"… סוף סוף הבנתי את פשר החיבוק. ואני לתומי חשבתי שאני המועדפת… תמשיכי לחלום רחלי…
 
אחרי ששוחחתי קצת עם עצמי, ממש מתחתית ביצת הפחד, נזכרתי שאני אמורה להיות אדם עם אמונה ושהכל לטובה. בנקודה זו החלטתי לתרגל את מה שאני מטיפה לכולם, וניסיתי ללכת עם העידוד הזה כאילו היה איזו מנטרה – 'זה רק מבחן, תמשיכי הלאה בלי לעשות בלגאן…' את שארית היום, ואת כל הלילה, העברתי בלנקות את הרצפה ובהחלפת טיטולים. ילד מסכן, הוא הסתדר עם זה הרבה יותר טוב ממני. באותו לילה החום עלה. אבל הגרוע מכל, כך חשבתי, נשאר מאחור…
 
הערת שוליים – מה קרה עם הבצק לחלות אתם בודאי רוצים לדעת? טוב, הבצק תפח כמו שאף פעם הוא לא תפח. ובדיוק כשהתחלתי ללוש את הבצק, כדי שאקלע ממנו חלות-צמות, צרחה מזעזעת נפלטה מפי – העיסה כולה הייתה מכוסה במלא נמלים. אלפי נמלים עשו 'עליהום' לבצק שלי, ולי לא נותר לא לזרוק אותו. עוד תוספת מעניינת ליום 'הנפלא' שלי.
 
"לא ולא", שמעתי את היצר צועק מאחת מפינות הבית. "זאת רק ההתחלה!…"
 
יום ראשון עבר בלי תקלות. ואז הגיע יום ראשון בלילה. "חזרתי!!!!!!" שמעתי אותו שוב קורא. הקול שלו היה נשמע צוהל ושמח למדי… אלוקים אדירים, זה עומד להיות משהו מאוד כואב… כן, בן הארבע, יוסף, התעורר באמצע הלילה והמראה של המיטה שלו לא היה מלבב. לא יכולתי להאמין. האם זה קורה שוב באמת? הפאניקה שוב טיפסה לה. את זה לא לקחתי בחשבון. הוא תפס אותי טוב. מכה כואבת שהשאירה אותי חצי מעולפת על הרצפה. איך אפשר להחזיר לו, הא? בקושי הצלחתי להתמודד עם הלחץ שהפחד הגדול שלי מוציא ממני החוצה, ו… בעלי עם המזוודה, ליד הדלת, בדרך החוצה, לשדה תעופה, לשבועיים בארצות הברית, למסע הפצה וקירוב רחוקים… מי יעזור לי?!? משפחה קרובה אין לי כאן. ומה יהיה אם אני אהיה חולה? איך אטפל בילדים? פתאום, כל כך רציתי להתענג מ'החור השחור' שמרגישים  כשמתעלפים…
 
יום שני היה היום הכי ארוך בחיים שלי. יום עמוס בכביסות. בחיים שלי לא כיבסתי כל כך הרבה בגדים. ובמקביל, המשכתי לנקות את הרצפה ולהחליף טיטולים בתדירות גבוהה. זה התחיל מ-07:30 בבוקר ונמשך עד 21:30 בערב! מרתון החלפת הטיטולים נכנס גם ליום שלישי. והאם הזכרתי שיעקב הקיא פעמיים? רצתי מילד לילד, מנקה בלגאן, מחליפה טיטולים, וחושבת שאני הבן אדם הכי מטורף בעולם – לתת לבעלי לנסוע ולהשאיר אותי לבד עם שלושה ילדים, ששניים מהם חולים, ואחד יכול לחלות גם כן, ואני, שכבר נותרתי באפיסת כוחות אבל עם מלא לחץ. ואז משהו קרה…
 
"רגע אחד", חשבתי. זה בדיוק מה שהיצר הרע רוצה. הוא לא רוצה שאתן לבעלי לנסוע, שהרי מטרת הנסיעה היא הפצת האמונה. אז הוא לחץ על הנקודה הכי החלשה שלי. "זהו, יצר. נמאס לי ממך!". בלי הודעה מוקדמת החלטתי להיות חזקה. הוא לא ינצח אותי בלי להילחם על זה. פחות מדקה אחרי זה, שיר הנושא של הסרט רוקי 4 התנגן בראשי. קפצתי לתוך הזירה, הרמתי את השרוולים, הנה, אני עומדת להחטיף לו כמו שהוא לא חטף בחיים. 'אתה עומד לעוף לחלק שבו השמש לא זורחת' היה המסר המהיר שהעברתי לו. 'יצר, אני רחלי עיראקית בלבואה! ואתה לא יודע עם מי יש לך עסק!' זהו, זה יהיה הקרב הכי טוב שנתתי בחיים. היצר עמד בפינה ושתה מים. הוא היה נראה כמו המתאגרף הרוסי מהסרט, ואני כבר הייתי מוכנה עם האגרוף השמאלי. בום! ישר בפרצוף. אני נשאבת לחור השחור. קיבלתי אותו. הוא מפסיק להכות אותי כשאני נשכבת על רצפת הזירה. הלו, אני רוצה לשרוד. אני אנצח אותו, זה לא הסוף.
 
נתתי לבעלי ללכת! מה תגיד על זה, הא? עוד אגרוף בפרצוף. אם השם רוצה שאהיה חולה, אז שיהיה! עוד אגרוף שמאלי שמגיע מכיוון הסנטר. זה כואב, אבל גם על זה אתגבר. אני אנצח אותך. כן, הקהל מריע. הם קופצים ומעודדים אותי, הלוזרית מהזירה. אבל אני לא מוותרת. אני מכה את האויב, השיר נשמע חזק יותר והכאב מהאגרופים נעשה חזק עוד יותר. הדם זורם, אבל זה לא מה שיעצור אותי. תוך שניות בודדות, מה שקורה בסיבוב העשירי, הטוב ביותר יוצא ממני. היצר כולו שלי! הפעמון מצלצל… "והמנצחת היא… עיראקית בלבואה!…" והקהל יוצא מגדרו. כשאני רוקדת את ריקוד הניצחון באמצע הזירה, היצר נאנק מכאבים, מתבוסס בדם שלו על הרצפה. עוף מפה.
 
מה גרם לתפנית הזו? רק אמונה. בלעדיה, אני זו שהייתי שוכבת על הרצפה, הלוזרית שהייתה מתבוססת בדמה. לפעמים, השם נותן לנו מסר כדי שנתכונן לקרבות "המפתיעים" שיש לנו בחיים. ואת המסר הזה אני רוצה לחלוק איתכם, כדי שיהיה לכם את הכוח לגרש את הפחדים הכי גרועים שלכם לאבדון.
 
מיד אחרי שבת, חיפשתי ספר טוב לקרוא. הספר "שיחות הר"ן" כאילו קרא לי מהמדף. הוצאתי אותו ופתחתי באמצע. הייתי המומה מכיוון ששני החלקים שקראתי היו בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע. הייתה זו שיחת עידוד לפני שההצגה נגמרת. החלק הראשון דיבר על פחד. רבי נחמן מברסלב מסביר שרוב הפחדים של אנשים לא מגיעים ישירות מהם. והדבר שגורם לנו לפחד ממשהו או ממישהו הוא בעצם לא חלק מאיתנו, שהכל שטות והבל, ובחינם היה לנו את היראות והפחדים. אבל זו מעין ישות זרה שמשכנעת אותנו, שמכניסה לדעת שלנו את הפחדים האלה, לכן איננו יכולים להיפרד מהם. אבל ברגע שמבינים את זה, רבי נחמן אומר שקל מאוד להרחיק עצמנו מהם, כי "האדם הוא בעל בחירה ובקל יוכל להרגיל את דעתו לסלק ממנו אותו הדבר שממנו באים כל הפחדים שלו" (שם, פ"ג).
 
לא יאומן. ואם זה לא הספיק, בחלק הבא הרבי מדבר על החשיבות הרוחנית של הנסיעה: "…כל אדם מתקן בכל מקום שהוא נוסע לשם, אפילו איש פשוט לגמרי. כי בכל מקום שהאדם בא לשם, הוא עושה שם בודאי איזה דבר שבקדושה…" (שם, פ"ה). כן, הנסיעה של בעלי לא הייתה נסיעה רגילה – לא עסקים ולא בילויים, זאת נסיעה עם מטרה קדושה. זה, כמובן, מה שהרתיח את היצר וכמעט גרם לי לא לשלוח את בעלי. תודה לא-ל, שהמאמן שלי, רבי נחמן, הכין אותי כמו שצריך לקרב של חיי.
 
בכל אחד מאיתנו יש כוח עצום, אמנם חבוי, שאיננו מודעים לו. אתם יכולים להתגבר על כל מה שעוצר אתכם מלהיות האדם שאתם רוצים להיות. אבל לזה צריך מאמן רוחני טוב, נחישות ואמונה, והאליפות בידיים שלכם.