הרף העליון – פרשת השבוע ראה

יש כאן מקום לראות את הרף המוסרי
הגבוה אותו מציבה התורה – רק אדם
המתגבר על יצר האני האנוכי שבו באמצעות
קיום מתמיד של מצוות התורה, יכול להגיע
לשיאים כאלו.

פרשת ראה

"וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה, שָׁמוֹט, כָּל־בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ, אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ; לֹא־יִגֹּשׂ אֶת־רֵעֵהוּ וְאֶת־אָחִיו, כִּי־קָרָא שְׁמִטָּה לַה'"

שנת תשס"ח הינה שנת שמיטה. בפרשתנו מופיע פרט מיוחד ומוגדר מהמצוה – שמיטת כספים.

"וזה דבר השמיטה, שמוטל כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'" (דברים פרק ט'ו,ב'). כלומר, כל חוב שטרם נפרע עד סוף שנת השמיטה נמחל אוטומטית ובטל, כשם שיש שמיטה לקרקע והיא אסורה בעבודה במשך השנה כך בטלים החובות.

בפסוק ט' מתייחסת התורה לשאלה המתבקשת: "הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמור קרבה שנת-השבע שנת השמיטה ורעה עיניך באחיך האביון ולא תיתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. נתון תיתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך" (דברים פרק ט"ו, ט'-י').

כלומר, אדם עלול להימנע מלהלוות מתוך החשש שהלווה לא יעמוד בהתחייבותו ואז יאבד את כספו. ואכן מצוה זו הייתה תקפה ומעשית עד זמנו של הלל הנשיא (המאה הראשונה לפני הספירה) ואנשים לא נמנעו מלהלוות, למרות הסיכון שיאבדו את כספם!

אך בזמנו, ראה הלל כי האנשים אינם ברמה רוחנית כה גבוהה ונכשלים באיסור אי ההלוואה, על כן תיקן את "הפרוזבול". מהלך המקנה את החוב של הפרט לבית הדין, ולמדו חכמים מלשון הפסוק – "ואשר יהיה לך את אחיך" – ולא את בית הדין, לאמור, בית הדין הינו רשות משפטית עליו לא חלים חוקי השמיטה, ובאם יעביר אדם את חובותיו לבית הדין, יגבה אותם בית הדין. כמובן שאין זה היתר גורף, וכל החפץ לקיים הדברים גם ברוך יהא, בכך נציל את המלווים מאיסור, אך לא נבטל בפועל מצוה מן התורה. הלל נקט צעד זה כדי לשמור על מצוות התורה ולא כדי לעקוף או "לתחמן", גם כיום נוהגים רבים בכך.

אך יש כאן מקום לראות את הרף המוסרי הגבוה אותו מציבה התורה – רק אדם המתגבר על יצר האני האנוכי שבו באמצעות קיום מתמיד של מצוות התורה, יכול להגיע לשיאים כאלו של הטבה לזולת ובטחון בבוראו.