יום בלי שטן

לא כל יום מצליח לעצור את שטף החיים בארצנו. יום הכיפורים, כן.
 
פלא מסתתר מאחורי היום העצום הזה, פלא שגורם לאנשים רבים כל כך, רחוקים לכאורה כל כך, להתאסף מכל מחוזות הרחוב הישראלי ומכל פינות התפוצות, אל תחת כנפי הטלית. אין לתופעה הזו כל פשר או הסבר אחר מהמסקנה הישירה והיחידה – מדובר כאן ביום מסוג אחר.
 
מה כל כך מיוחד בו?
 
רבי שמעלקא מניקלשבורג הסביר את הרעיון במשל:
 
היה היה נסיך, וכמו כל נסיך צעיר שעדיו לגדולות, הוצמד לו חונך. איש מבוגר שאמור לפקח על העלם ולחנך אותו לקראת ייעודו הגדול. לאלף אותו בינה ולסגל לו גינוני מלכות כיאה וכיאות. מטבע הדברים, את רוב היום בילה הנער במחיצת חונכו. הוא העיר אותו עם שחר להשגיח על ארוחותיו. ממנו שמע שיעורים והרצאות, ואפילו אל גינת השעשועים לא הורשה לצאת חף מהשגחתו. לא היה לו רגע ללא נוכחותו.
 
במקרה שלנו, היה זה סידור גרוע ביותר.
 
החונך לא היה אלא נוכל. ערמומי ותככן. בצעדי קטיפה חתוליים הצליח לשטות במלך ובסגל הארמון, מבפנים. מטרתו הייתה מסומנת וברורה – לקעקע מהיסוד את אושיות הממלכה. לשם כך ביקש בראש ובראשונה להוביל למשבר חמור בין המלך ליורש העצר היחידי – הנסיך המיועד לקבל לידיו את הממלכה יבגוד באביו, יסולק מן הארמון ואולי אף יושלך לבית הכלא. היחסים המעורערים ימיטו אסון על עתידה של משפחת המלוכה. ומכאן הדרך להפיכה קצרה פשוטה.
 
תכנן, ואף ביצע.
 
הנער הצעיר והתמים היה חומר קל ונוח, והחונך דאג לנצל זאת באופן מרושע למדי. בשקט ובחשאי הסיט את הנער למעשי פעלולים שהפכו עד מהרה לתעלולים, והתעצמו לכדי קונדסים ממש לא מחמיאים. אך כאן לא הסתיימה המלאכה. החונך התככן לא רק הסיט, הוא גם הלשין. כעד ראיה יחידי למעשי הקונדס, מיהר לדווח על כך למלך. וזה כמובן העניש.
 
וכך חלפו הימים, הנער בגר והחונך הסיט. מעשי הקונדס התעצמו והפכו לפשעים קטנים, והמלך כמובן העניש. הנסיך הקונדס לא היה טיפש של ממש. הוא הבין במשך הזמן ידו של מי בוחשת בקדירה. אך ההרגל היה חזק ממנו. ובכלל, את דעתו של המלך אין סיכוי לשנות. לאחר שנים רבות כל כך של רכילות מתוכננת להפליא, מפי דמות נאמנת כל כך, איך יצליח להציג את התמונה האמיתית? מה גם, שהחונך דאג להימצא תמיד בחברתו. בכישרון נדיר הצליח להיות נוכח בכל מפגש בין המלך לבנו הנסיך. דאג שאף פעם לא ישהו לבד. בלעדיו.
 
לא פעם השתעשע הנסיך הנואש במחשבה, שאילו, והיה אם וכאשר יתרחש הבלתי אפשרי, והחונך המסיט יניח לו לשעה אחת בלבד, ויפנה את הזירה, הוא ישב לבדו, רק הוא ואבא המלך. בלי אוזניים זרות ובלי התערבות מתמדת של החונך המסיט-מלשין. או אז, הוא יספר ה-כ-ל לאבא. יתחנן ויבכה ויצרח בקול גדול. יסביר לאבא מי אחראי באמת להתנהגות הנפשעת.
 
וההזדמנות הזו הגיעה.
 
יום אחד אירע הנס. החונך נאלץ לנסוע באופן דחוף אל מחוץ לעיר למשך יממה תמימה. הוא נטש את גבולות הארמון, והנסיך הצעיר נשם בפעם הראשונה מזה שנים לרווחה. חיש קל מיהר אל לשכת המלך. התגנב פנימה, והתפרץ בשאגה נטולת גינונים –
 
"א-ב-א!!!!! שנים שאני מתגעגע לומר לך רק את המילה הזו 'אבא'. לספר לך עד כמה אני אוהב אותך. אבא, שתדע לך שבשום אופן לא הייתי חולם לצער אותך. נכון, שגיתי במעשי תעלולים, קונדסים ואפילו פשעים. אבל אבא, בחיי, אם יש משהו שכאב לי, שצרב לי בלב, זה הצער שלך. ורק שתדע לך, שהאיש הרע הזה שמספר לך על הפשעים שלי, שגורם לך כבר שנים ארוכות צער, האיש הזה, הוא זה שהסיט אותי. אם לא הרעיונות שלו, מעולם לא הייתי מעלה על דעתי רעיונות שכאלו… אבא אני מתחנן, תן לי שוב את אמונך".
 
* * *
 
אתם מבינים? זה פשוט מדהים. לאורך השנה כולה אנחנו טוענים שוב ושוב 'לא באשמתנו'. היצר הרע מפריע לנו, ניסיונות מכל צד, ואם תשאלו אותנו – היינו מוכנים להיות צדיקים כמו משה רבינו, אם לא היצר הרע שמבלבל אותנו.
 
הבעיה החמורה ביותר שמעיקה על מערכת היחסים בין בורא עולם לבנינו מסתכמת בדמות טורדנית אחת, המתווך. בדמות הזו ניתן לתלות את קולר האשמה. היא זורה בלבול וטשטוש בעולם. מסיטה אותנו להיכשל בכל נפילה ומעידה, ואחר כך גם דואגת לעדכן היכן שצריך על הילדים הרעים שעוללו תעלולים פסולים.
 
נשמע מקומם?
 
טוב מאוד. הגיע הזמן להשבית את הקשר המוזר שיצרנו עם המתווך התככן הזה. אולי לא חשבנו על כך באמת, אבל אם העסקן הרכלן הזה מרגיש נחמד מאוד בבית אצלנו, יש לו בעצם שליטה מלאה על הקשר היקר ביותר שלנו – יחסי אב ובן.
 
חז"ל מתארים את דמותו של היצר הרע כך: "הוא השטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המוות". יש כאן תגלית מרעישה. לנו נדמה כאילו משחקות כאן כמה דמויות. יש את היצר הרע, זה שלוחש לנו באוזן 'עזוב אותך, מה יקרה אם תעשה את זה…' – המסיט הקלאסי. לאחר מכן, יש שם בשמים מין שטן שכזה, שעוקב אחרי בני אדם ורושם על פנקס שחור את העוונות שלהם. ובסופו של דבר, מופיע מהאופל מלאך המוות ומבצע את גזר הדין.
 
התמונה הזו מייאשת וגם מתסכלת. יש לנו שלושה קצוות שפועלים בו זמנית לרעתנו. המסיט, השטן והתליין. אז זהו, שלא. חז"ל חושפים – הבחור הנחמד שלחש לכם באוזן 'מה כבר יקרה אם תגלוש לך קצת למעשים פסולים', הוא זה שגם רושם לעצמו על פנקס שחור את המעשה שהוא עצמו שכנע אתכם לבצע. כן. והוא גם אותו אחד שמדווח על כך למעלה, ואף משתדל לבצע את גזר הדין.
 
למה מספרים לנו על כך?
 
נכון, כדי שבפעם הבאה שהוא יופיע אצלנו במוח או בלב, נאמר לו 'מכירים אותך, רשע תככן. עוף מכאן לכל הרוחות'. ונטרוק בפניו את הדלת.
 
אבל זה לא הכל. יש לנו כעת קלף מנצח לטיעון רציני בבית המשפט.
 
במשך כל ימות השנה הוא מלווה אותנו, התככן הזה. מסיט ומדיח, רושם בפנקס ומדווח בהרחבה. למעשה, יש לנו תמיד בחירה. אף אדם אינו כבול לעצת היצר, לכל יהודי יש בחירה בין טוב לרע. אולם, זה קשה. הרע משתדל לשגע אותנו ברעיונות, הצעות, פיתויים, וכשצריך גם איומים. מה היינו מעוניינים לעשות כדי לתקן במקום הנכון ביותר את הרושם השלילי שחוללו מעשינו השגויים? כמובן, לדבר ולו פעם אחת בלבד בשם עצמנו. לעמוד מול בורא עולם, ולדבר על הכל. לספר עד כמה אנחנו בעצם אוהבים אותו. ואיך זה שלמרות כל השגגות והמעידות, אף פעם לא חלמנו באמת לעשות משהו רע. אדרבה, אנחנו רוצים רק להיות טובים יותר. להתחנן לפניו 'אבא, בבקשה אל תשמע לשטן. הוא הכניס לנו רעיונות בראש, הא הסיט אותנו, רק כדי ליצור נתק בינינו…'
 
זה רעיון מדהים, משום שטיעון שכזה עשוי לשנות לגמרי את כל תמונת המצב, ואולי גם לערער להבא את מעמדו של המתווך התככן. פעם אחת בשנה מפציעה הזדמנות שכזו, יום הכיפורים.
 
"ימים יוצרו" אומר הפסוק "ולו אחד בהם". מכל ימות השנה, יום אחד לקח לעצמו בורא עולם. וביום הזה הוא דואג בראש ובראשונה לנקות מהשטח את השטן. מדוע? רק עבורנו, משום שהוא מעוניין שנתפרץ אליו לחדר, ונשאג –
 
 
"א-ב-א! אבא'לה זה לא אנחנו… זה השטן, המסיט, המלשין, התככן. זה הוא, זה הוא… תעזור לנו להיפטר ממנו, בבקשה…'
 
זוהי תמצית תפילת יום הכיפורים.
 
כל אחד יכול לומר זאת במילים שלו, או מתוך הסידור.