כל נדרי בסיביר

"האדם שהייתי פעם כבר לא חי,
הפכתי לשומר אכזרי כאן בסיביר,
עד לרגע שאני שומע את ניגון "כל
נדרי" והכל חוזר אלי…"
 
 
זה סיפור אמיתי של ניצול שואה שחזר מסיביר, ממחנות העבודה הקשים שהאכזריות בהם הייתה ידועה לכל מי ששהה שם. זה סיפור על תפילת כל נדרי מיוחדת באחד המקומות הכי קרים בעולם, אבל לא בלב של יהודי.
 
* * *
 
הדרך היחידה להינצל הייתה להפסיק לחשוב ולהרגיש כמו בן אדם ולהתנהג כמו רובוט.
 
חמש שנים אני במחנה הארור הזה. יום אחד, בפקודה מהחלונות הגבוהים, הוחלט להחליף שבויים בין שני מחנות. השומרים הובילו אותנו, האסירים, בצעידה מפרכת בקור המקפיא של סיביר, בימים בהם ירד שלג ללא הפסקה, בלי אוכל ושתייה. אחרי עשרה ימים החליטו השומרים שעלינו לצעוד במעגל כדי שלא נקפא למוות.
 
צעדנו במעגל גדול כל אסירי המחנה שלי וכמה מטרים לידינו צעדו האסירים של המחנה השני, גם הם במעגל. פתאום אני שומע חבר לא-יהודי שלי מאחורי אומר לי: "תקשיב לי ואל תסתובב. בין האסירים של המחנה השני יש יהודי כמוך וגם הוא לא ראה יהודי שנים. הוא שמע עליך והוא אומר שהוא חייב לדבר איתך דווקא עכשיו. הוא אמר שלא אכפת לו אם יירו בשניכם כי בכל מקרה כולנו נמות כאן".
 
לא הספקתי להתכונן למפגש וכבר אותו אסיר הצטרף למעגל שלנו, כאילו היה אחד האסירים של מעגל זה מזה שנים. תוך כמה דקות הוא הצליח להתמקם מאחורי. כל כך שמחתי לראות אותו עד שהפסקתי לרגע לצעוד.
 
"אתה יודע כמה זמן לא ראיתי יהודי?" הוא שאל אותי.
 
"גם אני לא ראיתי יהודי כבר הרבה שנים" עניתי, ומיד שאלתי אותו אם יש משהו מיוחד הערב שהוא כל כך רצה לדבר איתי עליו.
 
"אתה לא יודע שעכשיו ליל יום כיפור?" שאל בתמיהה.
 
"מעולם לא הייתי דתי. אומנם בליל כיפור הייתי הולך לבית הכנסת עם סבי, אבל אני לא זוכר הרבה" השבתי.
 
"דע לך, כי אבי היה חזן בקישינב ואני הייתי לפעמים שר איתו בבית הכנסת, ובעיקר אני זוכר את ניגון 'כל נדרי'", אמר.
 
ביקשתי ממנו שישיר לי קטע מהתפילה והוא אכן התחיל לשיר. חשבתי שאני יודע מה זה קול יפה, אבל כל מה שהכרתי לא התקרב לקולו של האיש הזה מקישינב. תוך כדי השירה שלו קרה משהו לא יאמן: האסירים משני המחנות שמעו את הניגון, החלו להתקרב וכולם התחילו לשיר ולזמזם בהרמוניה ביחד. הסתכלתי סביבי: כל השומרים הורידו את הרובים שלהם. זה היה מחזה לא מהעולם הזה, כמו אחרי ביאת המשיח…  עמדנו שם ושרנו, והרגשנו פתאום כאילו אנחנו כבר לא במחנות ריכוז בסיביר ושאנחנו עומדים ליד בית המקדש בירושלים.
 
אבל דבר אחד הדאיג אותי: מה קרה למפקד השומרים? הוא היה איש אכזרי במיוחד ועבורו להכות אדם עד עילפון היה דבר של מה בכך. לא יכולתי להבין כיצד יתכן ששברנו את המעגלים, עברנו על כל ההוראות והוא לא מתערב?! פתאום הרגשתי יד רכה נחה על כתפי. הסתכלתי לאחור וראיתי את מפקד השומרים. לא האמנתי למראה עיניי: עיניו היו אדומות מדמעות והוא התחיל לדבר אלי כדבר איש אל רעהו:
 
"אף אחד כאן לא יודע שאני יהודי. כשהייתי צעיר רציתי להיות כוכב אופרה, אבל איכשהו התגלגלתי לחברה הלא נכונה והתחלתי לגנוב. עכשיו אני כאן, שומר בסיביר, ומשהו בתוכי כבר מת מזמן. האדם שהייתי פעם כבר לא חי, אבל כשאני שומע אנשים שרים את 'כל נדרי' הכל חוזר אלי…"
 
הוא שתק לרגע, מנסה לעצור את הדמעות שחונקות את גרונו. ואז, הוא פנה אלי ושאל "אני יכול להצטרף לשירה שלכם?"
 
חשבתי שלאותו אסיר מקישינב היה את הקול הכי יפה בעולם, אבל זה היה כאין וכאפס לעומת הקול של מפקד השומרים. קולו החזק והעמוק חשמל את כולם.
 
כשהם סיימו לשיר את 'כל נדרי' כמה פעמים אמר לי מפקד השומרים: "אני יודע שתזכה להגיע לארץ ישראל. דבר אחד אני מבקש ממך- תברך אותי שגם אני אזכה".
 
ובכל פעם שאני מגיע לכותל אני נזכר בו ומחפש סביבי, אולי גם הוא, מפקד השומרים, זכה להגיע לכאן.