על מגש של כסף

השבוע יתקיים יום הזיכרון לחללי צה"ל שנספו במערכות ישראל, ומיד לאחריו, בתום 24 שעות רצופות של שכול וכאב, חוגגים את יום העצמאות למדינת ישראל.

"המדינה ניתנה לנו על מגש של כסף" או "במותם ציוו לנו את חייהם" – משפטים כאלו ואחרים מקבלים משמעות מאוד חזקה ורגשית ביום מיוחד זה. הרבה משפחות יהודיות כואבות את השכול העצום של מות יקיריהן במלחמות השונות, על הגנת אדמת ארץ ישראל הקדושה. ביום שלמחרת הטקסים, אלפי משפחות פוקדות את בתי העלמין להתייחד עם מות יקיריהן, והרב הראשי לצה"ל קורא בדמעות את הקדיש. כל העם מתייחד עם הכאב והשכול, כולנו מורידים ראש ביראה ובכבוד לזכר הנופלים שמתו על קידוש השם. כולנו מרגישים צביטה בלב, גם אם לא הכרנו את הנופלים עצמם ולא ידענו מי הם בכלל. כל חייל יהודי שמת על קידוש השם, זה קורע את הלב וחוצב את הנשמה.

ביום הזה, משפחת השכול שייכת לכל עם ישראל, לכל היהודים באשר הם. ביום כזה אין אני ואתה. אין עדות. אין קבוצות. אין פילוגים, ואין מפלגות.

יש יזכור. יזכור עם ישראל. כל העם מתחבק בזרוע אחת גדולה, חמה ואוהבת. כולנו אחים בדם. חבל שהעצב הוא זה שדווקא מאחד אותנו כעם, כאומה, כיהודים.

אך באותה נשימה אומר, מי כמונו עם נפלא, שלא שוכח את מתיו ומציין ומכבד את מותם. לנו היהודים יש גם ערך עליון של כבוד המת. וביום חשוב כזה, עם המון משמעות רגשית ורוחנית כאחד, בואו וניתן יד כולנו למען קירוב הלבבות ובכך גם נכבד את החיים. נכבד את הציווי לחיים שניתנה לנו על אדמת ארץ ישראל הקדושה.

בערב שאחרי, מסיים הרב הראשי את טקס יום הזיכרון בתפילות וברכות, ומיד אחרי זה, נפתחים הטקסים של יום העצמאות בשמחה בכל רחבי הארץ. השינוי הפרדוקסאלי והקיצוני בין כאב עצום ושכול נוראי בבתי ישראל, לבין שמחה, ריקודים, אורה, פטישים וקצף לבן – היו תמיד תמוהים בעיניי. אמנם אנו מתייחסים לשני אירועים שונים בתכלית אבל גם קשורים, לכאורה, כי במותם ציוו לנו את חייהם והשאירו לנו את הארץ. ולכן יש קשר בין האירועים, בין השכול העצום לשמחה המתגברת. אבל יחד עם זאת, האם מבחינה רגשית אנחנו מסוגלים לעמוד בקיצוניות כזו?

מסתבר שכן, יום למחרת כבר כל הגנים הלאומיים והפארקים השונים מלאים עד אפס מקום במשפחות שבאות לחגוג עם מנגלים והרבה בשר על האש. אולי גם זוהי דרך טובה לשים את הכאב בצד ולהמשיך לחיות חיי שגרה נורמאלים. כי הכאב, הוא באמת גדול ועצום מנשוא, ובניסיון להפחית את עוצמתו סיגלנו לעצמנו התנהגות קיצונית והפוכה לזו שהייתה יום קודם לכן.

אז אם כך, ניתן לומר שאנחנו עם מסתגל, עם סתגלן, עם שורד. עם זוכר. עם מיוחד ונפלא. אבל השאלה המתבקשת בימים כאלה, מה עם העזרה לזולת והיחד שלנו? מה עם השלום ואהבת חינם? מדוע מושגים מעין אלו נעלמים ונגוזים מיד בתום מומנט כזה או אחר? האם אין זה חלק מהווייתנו כעם? כמורשת? כאומה? איך יכול להיות שיום לפני כאבנו, בכינו והזדהינו, ומיד לאחר מכן יצאנו לרחוב צוהלים ושמחים ולמחרת הפארקים נמצאים בתפוסה מלאה? הלזה ייקרא עצמאות? כך עשו בתחילת החגיגות הראשונות וזו ה"מורשת" לדורות הבאים?

עלינו לחשוב עמוק יותר. לתת את דעתנו ולראות כיצד אנחנו מסוגלים, ואנחנו גם יכולים, לקחת דווקא את הדברים הטובים הנגזרים מתוך הפרדוקס, כדוגמת המושג 'אחים בדם', ולא רק כסיסמה חולפת ליום הזיכרון, אלא דווקא במצבים חברתיים יומיומיים רגילים ומשתנים, בין אדם לחברו, בין השכנים והחברים, קרובי משפחה, בעל, אישה וילדים. "אדם לאדם – אדם" יכול להיות משהו מציאותי אמיתי וממשי, אם רק נבחר בזה כדרך חיים, ולא כציון דרך עובר וחולף בימי הזיכרון ובמומנטומים שונים וחולפים.