זה לא חדש שללשון יש כוח אדיר. עד כדי כך, שרבי נחמן מברסלב אומר שעל ידי לשון הרע אדם יכול להגיע לכל התאוות, ובפרט לתאוות ניאוף, וזו סיבה ע-נ-ק-י-ת ללמה לברוח מהעוון הנורא הזה כמו מאש.

דיבורים רעים, ביקורת על אדם או על קבוצות, מבזקי רכילות או אפילו מילה שיכולה להרוס לבן אדם את החיים, ואני לא מגזים, מגבירים את כוח המדמה של האדם, קרי הדמיון, שהוא כוח הבהמיות, וכך נופל האדם לבחינת 'עין רעה' ולמיתת הלב וזו לשונו: "וצריך לשמור את העין מכוח המדמה. ואפילו מי שהוא טוב עין, צריך לשמור מזה. כמו שאנו רואים, כי אפילו מי שיש לו ראייה יפה יכול לטעות, על ידי שרואה מרחוק ונדמה לו להיפך מן האמת. על כן צריך שמירה יתירה לזה. והכוח המדמה בא על ידי לשון הרע, כי כוח המדמה הוא כוח הבהמיות, כי גם בהמה יש לה זה הכוח המדמה. והמוציא דיבה הוא נופל לבהמיות, ועל כן נתגבר עליו כוח המדמה, שהוא כוח הבהמיות. כי 'מוציא דיבה הוא כסיל' (משלי י), וכשהדעת נסתלק ממנו נופל מאהבת השם יתברך ונופל לאהבת הבהמיות… ואז מתגבר עליו כוח המדמה, שהוא כוח הבהמיות, בבחינת: 'נדמו עמי מבלי הדעת' – 'נדמו', הינו כוח המדמה" (ל"מ נד).

המלחמה של היצר הרע, מי שאחראי למשיכת האדם לתאוות והבלי העולם הזה, היא מלחמה בין השכל ובין הדמיון. כלומר, בין הרצון הקדוש של הנשמה הנמצאת במוח לבין החשק הבהמי שנמצא בלב. והבחירה היא – האם להיות אדם או בהמה! תכלית עבודתו של האדם היא להגביר את כוח הרצון, שהוא כוח השכל, כוחה של הנשמה, ולבטל את כוח הבהמיות שהוא כל התאוות. אולם לשון הרע זה בדיוק ההיפך – דבר המבטל את כוח השכל ומחליש את הרצון ומגביר את הדמיון והבהמיות. דיבורי לשון הרע הם ההיפך המוחלט מתכליתו של האדם בעולם הזה. ומדוע עוון זה מבטל את כוח השכל יותר מכל דבר אחר? רבי נחמן, בדבריו לעיל, ציין את הפסוק "מוציא דיבה הוא כסיל", אולם צריך להבין את הדברים לעומק.

אל תשפטו אותי!

על פי השכל האמיתי, אדם לא יודע ולא יכול לעולם לדעת מה קורה עם הסובבים אותו. הוא כל היום רואה אנשים – בבית, בעבודה וברחוב, וחושב עליהם מחשבות, שופט ודן אותם ומדבר עליהם. והכל, ממקום הדמיון וחוסר שכל ממדרגה ראשונה, שהרי אף אחד – לא אני ולא אתה יודע באמת מה קורה עם האדם מולנו, הכל רק נדמה לנו, נראה לנו שהוא/היא לא בסדר ושהם עוברי עבירות. אבל הכל זה רק ה'נדמה לי' הזה, כוח הדמיון שהוא כוח הבהמיות. המחשבה עצמה היא שקר והבל ודמיון גמור וכל שכן הדיבור, ובמקום להוציא בפה את הכיסופים הטובים, שהם השכל האמתי, אדם מוציא בפה את הדמיונות העולים לו בראש.

אבל גם אם ראיתם את מה שראיתם ואתם בטוחים שהוא/היא מתנהגים בצורה לא ראויה, אבל אתם לא יודעים איזה מהלך בורא עולם מוליך אותו, מה הרקע שלו ומהיכן ההתנהגות שלו נובעת. ולא רק, אלא כמה יצר הרע מתגבר עליו ומה עליו לתקן – אתם לא יודעים כלום! כאן המקום לצעוק בקול גדול: אל תשפטו את הבחירות של אף אדם, את מעשיו ואת מה שהוא עובר, מבלי להבין את הסיבות שלו! "'כי המשפט לאלוקים הוא' כי רק הוא יתברך לבדו ראוי לשפוט את האדם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: 'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו' ומי הוא שיכול לידע ולהגיע למקום חברו כי אם השם יתברך, שהוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, א).

מאמרים נוספים בנושא:

כולנו בר קמצא

עושים סוף לשנאה

סיפור של אהבה ושנאה

מה ירפא אותנו משנאת חינם?

פעם היו שני חברים
למה? שנאה שחצתה גבולות
עדיין בוער

מעל לגבולות השנאה

מדברים מאהבה

בכוח האהבה
אהבה, זה מה שצריך
הקב"ה אוהב אותנו

כי אנחנו גם וגם

מלא נקודות טובות

לשון מדממת

הדיבורים על אחרים הם כסילות ודמיונות סרק, אפילו לחשוב על זולתך זו כבר טעות חמורה. לכן סמה התורה את המצווה "בצדק תשפוט עמיתך" – בה נצטווינו לדון כל אדם לכף זכות ולחשוב עליו דברים טובים, למצווה "לא תלך רכיל בעמך" – שהיא פגם הרכילות ולשון הרע. לכן אומר ה"חפץ חיים", שאחת העצות להינצל מפגם לשון הרע היא לדון כל אדם לכף זכות, וזו לשונו: "והנה, לפי רוב הרגלו של אדם במידה זו (דהיינו, לדון לכף זכות) כן נגד זה יתמעט ממנו עוון לשון הרע" (שמירת הלשון, שער התבונה פ"ד).

קשה לך לומר דברים טובים לסובבים אותך, לפחות תנסה להימנע מלומר דברים רעים! כי מילה אחת יכולה לעשות למישהו את היום. תפסיק לבקר, לשפוט, לרכל, לומר רע, ופשוט – תפרגן!

מה כבר יש לחשוב?

כאשר אדם חושב על השני ושופט אותו, בזה הוא מגביר את הדמיון ומואס בדעת ובשכל. וכל שכן כאשר כבר מחליט ומדבר, אז הוא מאבד לגמרי את השכל וממילא כוח הבהמיות שולט בו, ודבר זה מתבטא בכל התאוות ובפרט בתאוות ניאוף שהיא כל כולה דמיון ושקר מוחלט. הכל מידה כנגד מידה – כשם שהאדם הגביר על עצמו את הדמיון ופגם בלשון הרע, כך מגבירים עליו משמים את הדמיון ואת כל התאוות, ובפרט את פגמי העיניים.

הימים ימי ספירת העומר בהם צריך להתחזק בעניינים שבין אדם לחברו. כל מה שקורה עם הסובבים אותך מתחיל מהמחשבה. מה כבר יש לך לחשוב השני? באנו לעולם הזה כדי לעשות את התיקון שלנו, לא את זה של השני. אם נסתכל על עצמנו נראה שיש לנו מספיק עבודה, מספיק מה לתקן. זה משהו שצריך לומר בקול, להוציא מהפה וכמה שיותר, להתפלל על זה ולבקש מבורא עולם שיבטל מאיתנו את התאוות שלנו. כי אם נהיה עסוקים בזה, אז מה כבר יש לחשוב? למה לדבר על אנשים אחרים? מה זה נותן?!? זה השכל האמיתי ואותו צריך לחזק – לדעת שבאנו לעולם הזה לתקן את עצמנו ולהגביר את הרצונות והכיסופים ולצמוח ברוחניות שלנו, לבטל מעצמנו את כל הדמיונות ולא להסתכל על אף אחד ולא לחשוב מחשבות על שום אדם בעולם, כי אנחנו באמת, אבל באמת, לא יודעים שום כלום על שום אדם בעולם, ובחיים גם לא נדע מה קורה עם השני. כי מי שמרכל איתך היום, מרכל עליך מחר! וחוץ מזה, מה זה משנה מה אחרים אומרים עושים או חושבים? משנה מה אתה אומר, עושה וחושב! תן דעתך רק על עצמך, כי "זה מעשה שלי וזה מעשה שלו אז למה לנו לדבר מאחרים?" (התם, מסיפורי המעשיות "חכם ותם" של רבי נחמן מברסלב).

חולקים על הצדיקים

כל הצדיקים, אם היית מסתכל עליהם בחיים שלהם, היית יכול לחשוב עליהם את כל המחשבות הכי רעות ונוראות בעולם. מי שהיה רואה את יוסף הצדיק בבית האסורים ושומע את הדיבורים שמדברים כל המצרים – כמה לשון הרע היה אפשר לדבר על יוסף הצדיק, נכון?'הנה, כולם אומרים וכולם מדברים, וגם כתבו בכל העיתונים, והשופטים שמו אותו בכלא, כנראה שהם בדקו את העניין לעומק והם יודעים…' או שיאמרו: 'אם הוא בכלא זה לא סתם, השם משגיח על העולם בהשגחה פרטית ואין ייסורים בלא עוון, ובגלל שהוא עשה עבירות השם העניש אותו!'… ויתיר לעצמו לחשוב ולדבר על יוסף ולחשוב שהוא החוטא הגרוע ביותר.

וכך לגבי כל הצדיקים – כמה לשון הרע היה אפשר לדבר עליהם? שרה אימנו הייתה עקרה והגר שפחתה, שגרה איתה וראתה את הצִדקוּת שלה ואת המידות שלה, חשבה לעצמה: 'רגע, אם היא עקרה כנראה שהיא צבועה ובאמת היא רחוקה מלהיות צדיקה'… וכך כל צדיק שעבר עליו בחיים מה שעבר עליו, שהרי על כל הצדיקים שבכל הדורות עברו קשיים וייסורים וחשדו בהם כל מיני חשדות, ואם אתה מדבר על פלוני ואלמוני היית גם מדבר על כל הצדיקים שבכל הדורות. וכן ישנם צדיקים נסתרים שמסתירים את עצמם בכל מיני הסתרות, או צדיקים שאתה יכול לראות אותם מתנהגים באופן שנראה לך מוזר ואתה באמת לא מבין כלום במעשיהם, ובעצם, בעצם התנהגות זו הם ממתיקים מעל אדם מסוים או עם שלם דינים – ואוי לו למי שחושד בהם וכל שכן מדבר עליהם. וככה זה עם כל יהודי. יש אחד שנראה לך ליצן וקל דעת ויכול להיות שהוא בן עולם הבא, כפי שמספרת הגמרא. ויש אחד שנראה לך רחוק מאוד ויכול להיות שהוא עומד בסתר בניסיונות קשים ואי אפשר לשער את המדרגה שלו. אם כן, מה יש לחשוב על מישהו אחר? למה לדבר?!?

ולפעמים, הקב"ה מזמן מכשול לצדיקים והם נופלים כי מן השמים החליטו שהם צריכים ליפול, כדי להורות דרך תשובה לאחרים כמובא בגמרא על דוד המלך ע"ה. ומי שרואה את הצדיק חוטא יכול לחשוב מחשבות ולדבר עליו, אולם זה מהלך אלוקי. לכן אסור לנו לדבר לשון הרע על אף אחד, כי אנחנו לא יודעים מה הוא צריך לעבור ולמה השם שם אותו בניסיון הזה. רק בורא עולם יודע מה עניינו של כל אדם בעולם הזה.

לדון את הקב"ה לכף זכות

כל ירידה, תקופת חושך ואפלה, של אדם בחייו – זה מהלך שבו הבורא מוליך אותו. לכן, כשאדם בזמן כזה דן את עצמו לכף חובה הוא, למעשה, מדבר לשון הרע על הקב"ה משום שאינו מאמין שהשם עושה לו את זה ולטובתו! לכן הוא גם תמיד בעצבות. אבל רק מי שחי באמונה ויודע שכל מה שעובר עליו זה מאת השם לטובתו – רק הוא יכול לדון את הקב"ה לכף זכות ולהתחזק בשמחה ולחפש ולנסות להבין מה הבורא רוצה ממנו בתוך הנפילה והחושך. לכן, גם העצבות היא כסילות ובהמיות. השכל אומר 'תרצה את רצון השם, לא משנה מה עובר עליך', ואילו הדמיון אומר 'מה שעובר עליך זה רע, רע! שמעת?!? אין לך סיכוי!'

חבל על הזמן

אדם שחי באמונה יודע שאין עוד מלבדו! שאין צורך לחשוב על אף אחד במובן השלילי. לא לדבר ולא לרכל. רוצה לדבר? עשה את זה בתפילה, דבר על האדם ממקום של כף זכות, ממקום של תפילה מסייעת ובונה – גם אותך וגם את זולתך. יש להתרכז רק בתיקון שאנחנו צריכים לעשות בעולם הזה, בעבודה האישית. אל תתנו ליצר לגנוב לכם את הדבר הכי יקר – את החיים, את הזמן, את הצמיחה וההתעלות הרוחנית, את העולם הבא שלכם! זה לא רצון הבורא! לכל אחד מאיתנו יש מספיק מה לעשות כאן, ועל זה אנחנו צריכים להתפלל – שנספיק לסיים את המשימה שלנו כאן בעולם הזה, את התיקון שלנו. בשמים לא יבקשו דין וחשבון מאיתנו על אנשים אחרים, אלא רק על עצמנו!

הגורם העיקרי להרס האהבה והשלום בעם ישראל הן המחשבות שכל אחד חושב על השני, וכמובן, הדיבורים הרעים שנובעים מהן. זה יוצר אווירה עכורה של פירוד, של שנאה ומחלוקת, וגרוע מכך – מרחיק את העולם כולו מן האמת. העיסוק בתכלית שלנו, בתיקון שלנו מוביל אותנו לדבר אחד עם השני ממקום של אהבה, של כבוד, אחווה ורעות, כמו שאומר רבי נחמן מברסלב: "כי למשוך את כל העולם לעבודתו לעובדו שכם אחד, וכולם ישליכו אלילי כספם וזהבם ויתפללו אל השם יתברך לבד – זה הדבר נעשה בכל דור ודור לפי השלום שבדור. כי על ידי השלום שיש בין בני האדם, והם חוקרים ומסבירים זה לזה האמת, על ידי זה משליך כל איש את שקר אלילי כספו, ומקרב את עצמו להאמת" (שם, כז).

ואומרים גם, שהרגע היחיד בו אתה מביט על מישהו מלמעלה צריך להיות אך ורק כשאתה מושיט לו יד ועוזר לו לקום על רגליו – ממקום של שלום, אחווה ואהבה, מהידיעה העצומה והבנת הכוח האדיר הטמון בכל מילה שאנחנו מוציאים מהפה, כי למילה אחת יש כוח להוציא את האדם מהבור הכי עמוק ושחור!