ט"ו באדר ב' תשע"ט / יום שישי 22 מרץ 2019 | פרשת השבוע: צו
 
dot  הוסף למועדפים   dot  הפוך לעמוד הבית  
 
   
    הירשם    |    התחבר
  
    החשבון שלי     מעקב הזמנות     עזרה
 
 
  המדינה שלי:  
  ארצות הברית   
 
   שפה:  
  עברית   
 
   המטבע שלי:  
  דולר ארה"ב   
 
   
עמוד הבית ברסלב יהדות משפחה וזוגיות חגים ומועדים רוחניות חברה סיפורים מהחיים
   הכרות ונישואין     הורים וילדים     משפחה ובריאות     ברסלב ילדים             
 
  הצג את כל הקטגוריות...  
 
 
 
הורים וילדים  
 
דף ראשימשפחה וזוגיותהורים וילדיםבלי הוראות!
 
  חיפוש מתקדם
   מאמרים
 
   חיפוש
 
            
 

בלי הוראות!    

בלי הוראות!



אפילו אם אתם בטוחים שאתם יודעים בדיוק מה טוב לילד, אל תנחיתו עליו הוראות. תנו לו לבחור. יתכן מאוד שמה שאתם חושבים שמתאים לכם, לגביו הדברים שונים לחלוטין.

 



מספר רבי נחמן ב"מעשה משבעת הקבצנים" (סיפורי מעשיות): "ויהי היום, והיה בריחה באיזה מדינה וברחו כולם. ובדרך בריחתם עברו דרך איזה יער, ואבדו שם זכר ונקבה. ועדיין היו בנים קטנים, בני ארבע וחמש שנים. ולא היה להם מה לאכול, וצעקו ובכו, כי לא היה להם מה לאכול. בתוך כך בא אצלם בעטליר (קבצן) אחד עם השקים שלו, שנושא בהם לחם. והתחילו אלו הבנים להתקרב אליו ולהיות כרוכים אחריו. ונתן להם לחם לאכול ואכלו... והתחיל לילך מהם, וביקשו ממנו שייקח אותם עימו, ואמר להם: את זה איני רוצה שתלכו עימי. ובירכם, זה הבעטליר העיוור, והשאיר להם עוד לחם לאכול והלך לו".

 

כשאנו מסתכלים על הנהגתם של הקבצנים, הלא הם הצדיקים הגדולים, כיצד הם מתנהגים אל הילדים הזקוקים לעזרתם, אנו לומדים עיקרון חשוב. מצד אחד הם נותנים לחם לזוג הילדים הרעבים, אך מצד שני הם מסרבים לעזור להם ולקחת אותם תחת חסותם לגמרי. בודאי שאותם צדיקים עצומים היו בעלי רחמנות גדולה על כל אדם, מה גם שראינו במפורש שריחמו על זוג הילדים ונתנו להם לחם לאכול בעת רעבונם, ואם כן - מדוע הניחו להם לנפשם והותירו אותם לבדם? ולא זו בלבד כי אם גם טענו בתוקף "את זה איני רוצה - שתלכו עימי".

 

מתוך הדברים אפשר ללמוד שיש שני סוגים של סיוע. האחד - נצרך ומועיל, והשני - מיותר ומזיק. "לתת לחם" למי שרעב פירושו - לתת לו את המינימום הנצרך לקיומו, שבלעדיו לא יוכל להתקיים, ואת זה - נתנו הקבצנים לילדים האבודים ביער, אבל "לקחת אותם עימו", פירושו - לפרוש עליהם את חסותו לחלוטין, לדאוג לכל צרכיהם מאלף ועד תיו, ואת זה מנעו הקבצנים מן השניים.

 

אף שבעיניי אותם ילדים יתכן והפרדה זו לא הייתה מובנת וההרחקה שגילו כלפיהם הקבצנים הייתה עשויה בהחלט להתפרש אצלם אפילו כאכזריות, אבל בסופו של דבר זה היה לטובתם. הם הניחו להם לבחור. למצוא את דרכם בעצמם. הם לא עשו את העבודה במקומם.

 

הרועים האמיתיים רוצים לגדל אותנו. הם רוצים שנבחר בחיים - בעצמנו. לעולם לא יגידו לנו לעשות דבר-מה רק משום שכך הם מבינים וכך הם רואים. הם יציגו בפנינו את הדרכים, יבהירו את האפשרויות, אבל בשום אופן לא יחליטו בשבילנו. הם רוצים שנעשה את דרכינו שלנו, שנצא מן השאול שלנו בעצמנו, כי רק אז תיקרא עבודתנו "שלנו" ורק כך יהיה לה ערך אמיתי. "אני יכול לעשות מכולכם צדיקים גמורים נוראים", אמר פעם רבינו לתלמידיו, "אך מה התועלת שתהיה בכך שאעשה הכל במקומכם? אם כן - יעבוד השם יתברך בעצמו את עצמו" (חיי מוהר"ן ש"ל). "כלומר שרצונו הוא שאנחנו בעצמנו נתייגע בכוחו ועצותיו הקדושות להשיג עבודת ה' אבל לא שהוא ייתן הכל לגמרי".

 

רבי נחמן עצמו, למרות שבודאי ראה והבין בנסתרות נשמות חסידיו, מעולם לא אמר לאדם "עשה כך" דווקא, רק הניח הדבר תמיד לבחירתו של האדם. וכן כותב רבי נתן בליקוטי הלכות (דברים הנוהגים בסעודה הלכה ד' סעיף י"ד): "ובודאי יש כוח ביד הצדיק ליטול הבחירה מהאדם ולהחזירו בתשובה, אבל אין זה תיקון מאחר שאינו עושה תשובה בבחירתו, ועיקר התיקון שהצדיק מגלגל עמו כל כך בדרכים נפלאים עד שזוכה להטות לבבו אליו יתברך, עד ששב מעצמו להשם יתברך".

 

בנוהג שבעולם, באופן טבעי, ללא מודעות ועבודה עצמית, מחליטים ההורים עבור ילדיהם מה לבחור, כלומר שהם משתדלים לבחור עבורם (כמובן את הטוב ביותר לפי דעת ההורים) כל דבר, החל מבגדים, וכלה בחברים, דעות השקפות, עד לבן זוג לחיים. מה רוצה הילד בדרך כלל לא מהווה אצלם נושא בעל חשיבות, וכי מה משנה בעצם מה הוא רוצה, כאשר אני רוצה דבר אחר. לעיתים בנועם ולעיתים בכפייה משתדלים אותם הורים להוביל את ילדיהם לוותר על רצונותיהם (הילדותיים, המשונים, המוטעים, לפי ראות עיני הוריהם) ו"ללכת בדרך הישר", כלומר לרצות את מה שההורים רוצים ולבחור כפי שההורים בוחרים.

 

על שגיאה מרה זו מתלבש היצר הרע במצוות וטוען, כי "יצר לב האדם רע מנעוריו", הלא הילד אינו מכיר את המציאות, וכל עניין החינוך הוא שאנו, כהוריו, נראה לו מה טוב ומה נכון.

 

וטעות כפולה יש כאן. האחת - שאפילו במה שהתורה אכן מבהירה מה טוב ומה רע, מה אמת ומה שקר, אם ילדנו יבחרו בטוב ובאמת רק משום שאנו אמרנו להם לנהוג כך, נמצא שאין הם בוחרים באמת, כי אם נאלצים, בלית ברירה, לפעול כך. לא לימדנו אותם שיש להם בחירה. בחרנו עבורם. לא רחשנו כבוד לרצונם, רק הורינו להם במה ראוי לרצות. במקרה הטוב נייצר ילדים ממושמעים, כפויים בעל כורחם לעשות טוב, אבל אינם טובים באמת, משום שהרגל חיצוני בלבד איננו משקף את מהותם, וכל אורחות חייהם אינם אלא לבוש חיצוני דק וחסר משמעות. משום כך, ברגע שמשהו יגע ברצונם שלהם, ברגע שיזהו את יכולתם לבחור, אפילו ברע ובכיעור, ימהרו בלי קושי להסיר את הקליפה המלאכותית בה הם לבושים ויפסיקו לעשות טוב, משום שלא רצו ולא בחרו בו באמת.

 

והטעות השנייה היא - שלעיתים קרובות אנו כופים את ילדינו לרצות ולבחור בדברים שאנו חושבים לטובים וחשובים, ומרמים את עצמנו ואת ילדנו לחשוב ש"כך ראוי לנהוג", בשם התורה או בשם גדולי עולם, בעוד דברים אלו אינם אלא רצון ובחירה אישית ופרטית שלנו, שעל פי תורה ממש לא צריכים לחייב את ילדנו. איזה סוג בגד ללבוש (לא מדובר במשהו לא הלכתי אלא הכל בגדר ההלכה), עם איזה חברים להתחבר (לא שמדובר בחברים רעים, רק כאלו ש"לא מתאימים לסגנון שלנו, לעדה שלנו, למעמד הכלכלי שלנו", ושאר סיווגים שאין להם ולא כלום עם יראת שמים), איך לדבר או להתנהג בחברה (לא שמדובר על לשון הרע או איסורי תורה, אלא על דברים שעשויים לבייש את מעמדנו כהורים, שמשום כך אנו חוששים שילדנו ישמיע אותם), איך ללמוד (לא כדי לדעת רצון ה' בתורתו, אלא כדי שילדינו המייצגים אותנו יחשבו כחכמים, כמוצלחים, כאהודים בחברה). גם את כל אלה אנו כופים, לעיתים קרובות, על ילדינו, וגם מאמינים לרוב, כי זהו רצון ה' וכי אין המדובר אלא בחינוך.

 

לבסוף אנו עלולים גם להחליט עבורם באיזה מקצוע לעסוק (שנראה מתאים לנו לכבודנו אף כי עשוי מאוד לא להתאים לנטיות ילדנו) ועם מי להינשא (שיתאים, כמו כן, לנו, אף שיתכן מאוד שאינו מתאים לילדנו).

 

אחר כך מתפלאים אותם הורים מדוע הילד מפנה פתאום עורף לכל מה שחונך עליו, או מדוע מתגלה שהבית שניסה להקים מלא מרירות וכעס. גם מחלות פתאומיות וקשות יכולות להיות בהחלט סוג של מרד סמוי ולא מודע נגד עולם ומלואו, ובפרט נגד אותם הורים טובים שהשכילו לומר לילדם מה בדיוק לחשוב, להרגיש, לומר ולעשות.



אך כמו אותם שבעת קבצנים קדושים, רבי נחמן מחנך אחרת. "אין דרכו לייעץ את האדם ולגזור עליו בדווקא שיעשה דווקא כמו שהוא מצווה, רק הוא מייעצו בדרך עצה טובה: אם יעשה – יעשה, ואם לאו - לאו. ואמר אז בתחילת שיחה זו: אני חזק בכל הדברים שלי, כי בכל דבר מהדברים שלי יש כמה טעמים, וגם בזה אני חזק מאוד, מה שאיני גוזר על האדם שיעשה דווקא" (חיי מוהר"ן "שלא לדחוק את השעה" סעיף א').



"רבי יצחק, בנו של רבי נתן, היה אדם גדול ביותר (הרב מטשעהרין מרבה בשבחיו בתחילת הספר 'עלים לתרופה': "היה איש תם וישר וירא אלוקים מנעוריו ועסק הרבה בתורה ובעבודת ה' כל ימיו"). יושרו ותמימותו שבו את לב הגרף בעירו, וחפץ מאוד להיטיב עמו, והציע לו אפוא שלושה סוגי "פרנסות" לבחור לעצמו אחת מביניהם: ניהול טחנת הקמח, כריתת עצי היער, או ניהול הדואר. מובן מאליו שתחילת דרכו הייתה אצל אביו רבי נתן להתייעץ עמו בעניין זה. ונוסח שאלתו לאביו הייתה רק: מה לבחור מבין שלוש ההצעות? הוא לא שאל אם בכלל כדאי לעסוק במקצוע לפרנסתו (או לשבת על התורה ועל העבודה ולהתפרנס מעזרת ידידים). הוא רק הציג את שלוש ההצעות כדי שרבי נתן ייעץ לו במה לבחור. ואכן, רבי נתן הציע לו לבחור בניהול הדואר היות ששם יוכל למצוא פנאי יותר לחטוף שעות של תורה ותפילה. ברם, ידוע שרבי נתן סבר בדעתו שבנו רבי יצחק, שהיה אדם גדול ושקוע בתורה ובעבודת השם, לא יעסוק בשום מקצוע (ראה כוכבי אור, שיחות וסיפורים אות נ') אבל הוא לא אמר לו זאת בפירוש. וכאשר הגיע רבי יצחק לשאול אותו באיזה עסק לבחור, כלומר שהוא כבר בחר לצאת ולהתפרנס - לא מנעו רבי נתן מכך - כדי שלא ליטול את בחירתו לגמרי (אלא רק הצביע על השעות הפנויות של תורה ותפילה שיוכל לצבור תוך כדי עבודת הדואר). כלומר, גם לבן יקיר לא נהגו לייעץ ולצוות וליטול ממנו לגמרי את הבחירה! אלא תמיד השאירו בידיהם את הבחירה וההחלטה הסופית" ("דיבורי אמונה" מרבי לוי יצחק בנדר ז"ל חלק ב' עמ' ל').



אפילו אם אתה בטוח שאתה יודע בדיוק מה טוב לילד שלך, אל תנחית עליו הוראות. תן לו לבחור. יתכן מאוד שמה שאתה חושב מתאים באמת לגביך, אבל לגביו הדברים שונים לחלוטין. אפילו בדברים שהתורה מצווה באופן ברור מה טוב ומה רע, השתמש בכל כוחות היצירה שלך כדי שילדך יבין את הדברים מדעתו (בעזרתך כמובן) ולא שאתה רק תאמר לו את האמת ותו לא.

 

חינוך לבחירה יכול להתחיל בגיל צעיר מאוד ובדברים קטנים מאוד. אם נותנים לילד לבחור בין שני בגדים שיש לו איזה מהם ילבש מחר, למרות שמדובר בדבר שולי לכאורה, סוף סוף הוא מתרגל לבחור. גם באוכל צריך לתת לו בחירה. לא אין סופית כמובן, אין הכוונה שנעשה רק את מה שהוא רוצה, אלא שנאפשר לו להכיר שיש לו רצון. גם בחירה בין שני דברים היא בחירה. גם בחירה אם ללכת לישון בשעה 8 ולקרוא ספר במיטה או ללכת לישון בשעה 8.30 ולא לקרוא ספר היא בחירה, למרות שבאמת מדובר בבחירה מצומצמת למדי. כדאי גם לשתף את הילד בעקרונות הבחירה. איך שמים את האפשרויות שלפנינו זו מול זו. איך שוקלים ומודדים במאזני התורה והשכל וההתאמה האישית כל מצב ומצב. אמנם גם בזה צריך להיזהר שההסברים לא יכילו הוראה נסתרת במה נכון לבחור לפי דעתנו במקרה מסוים, כי אז אין בחירתו בחירת אמת. מוטב לדבר על עקרונות הבחירה באופן כללי תוך מתן דוגמאות מגוונות ולא בסמוך לבחירה מסוימת.

 

ומה אם הילד יטעה בבחירתו? החשש מפני אפשרות כזו מלמד שאנו עצמנו איננו מבינים כראוי את כוח הבחירה. בחירה אין פירושה תמיד להצליח. בחירה פירושה שיקול דעת לפי מיטב הידיעות שבידינו (שהן תמיד חלקיות) וקבלת החלטה לנסות כיוון מסוים תוך הבנה שהוא יכול להיות שגוי. שגינו? כעת עומדת בפנינו שוב בחירה - לא להיבהל ולא להתייאש, רק ללמוד מתוך הבחירה השגויה, לבקש את עזרת השמים, ולבחור שוב - באופן מדויק יותר. בדרך כזו עלינו ללמד גם את ילדינו על כוח הבחירה. בחירה אין פירושה להצליח אלא לנסות. כישלון וטעות אינם אסון אלא אפשרות לבחירה מחודשת ותיקון. מי שלא נבהל מן האפשרות לשגות יקבל אומץ לבחור, ואילו מי שידמה כי עליו לבחור תמיד אך ורק את הבחירות הנכונות - יתמלא פחד מכל בחירה ויהפוך להיות הססן ובלתי החלטי.

 

ומה אם הילד מגלה שיש לו רצון ובחירה ברע? האם ילד שגילה רצון כזה ראוי לעונש, לתוכחה? אם נתייחס אל רצונותיו השליליים כדבר שאין לו מקום - הם לא ייעלמו משום כך. הוא רק ילמד להסתיר אותם מעינינו ואז יוכלו חלילה לגדול ולהתפתח ללא הפרעה. דרך טובה הרבה יותר היא לגלות לו בתוך הרצון הרע את הגרעין הטוב, שהלא "אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה" (מסכת שבת דף ע"ז).

 

דרך החסידות היא להעלות את הרצון ממקום נמוך למקום גבוה, לגלות את השורש הקדוש של הרצון השפל. "יש צדיק שמניחו (ליצר הרע) לבוא אצלו, אך כובשו שלא להסיתו לעבירה, למשל, היצר הרע מסיתו לחמדה, ואומר ליצר הרע: אני אעשה כדבריך שאלך אחר חמדה, אך אחר חמדה של מצווה, והולך ולומד תורה בחשק גדול ובחמדה גדולה, וכן בכל דבר שמסיתו למידה רעה הוא לוקח אותה חמדה לעבודת הבורא" ("בעל שם טוב על התורה - פרשת בראשית"). אם הילד שלי רוצה ליהנות זה בסדר, וכי אנו איננו עסוקים ברצון הזה? מותר ליהנות - אבל מן הקדושה, מותר לשמוח, אבל בדרך של היתר, ובאמת הרי שכל יהודי רוצה רק את הקדושה, ואם נדמה לו אחרת, צריך לסייע לו להטות את רצונותיו למעלה.

 

"אמר רב: אין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ שנאמר: "כי אם בתורת ה' חפצו" (מסכת עבודה זרה דף י"ט) גם בלימוד התורה יש הכרח שימצאו הרצון והבחירה. שואל "העיון יעקב": הלא דברים אלו הם המשך לדברים אחרים שקדמו להם, שהרי בפסוק הקודם כותב דוד המלך: "אשרי האיש אשר לא הלך" וכו'. ומהו הקשר שבין הדברים?

 

אלא שחז"ל מלמדים בחכמתם שהיחס של האדם כלפי יצרו הרע צריך להיות בדרך של "שמאל דוחה וימין מקרבת" (מסכת סוטה דף מ"ז). תחילת הדברים בתהילים, אם כן, עוסקים ב"שמאל דוחה", כלומר בהרחקה מדרך רשעים וכדומה על מנת לכפות את היצר הרע, אולם חייב להיות גם צד של ימין מקרבת ולכן מיד אחר כך מבאר דוד בתהילים: "כי אם בתורת ה' חפצו", כלומר שבכל אופן נותנים לו ליהנות ממשהו, כי אם לא ייהנה אפילו מלימודו יהיה חלילה בגדר של שמאל דוחה וימין דוחה, ואם הכל יהיה רק אסור וגם תורתו תהיה בכפייה ובלי נועם, אזי עלול היצר הרע, שלא בא כלל על סיפוקו, לגבור עליו ולהכריעו. ועל כן, אם מתגלה רצון רע, לא צריך להיבהל, רק למצוא לו מקום מקביל בטוב, בקדושה. להמיר אותו בחזרה למקומו הראוי.

 

כל האמור רלוונטי יותר אפילו בשעה שילדינו זוכים להינשא ולהקים בית משלהם. עכשיו הם באמת מתרחקים וגם אנחנו צריכים להתרחק, להניח להם לחיות את חייהם שלהם, להתמודד את התמודדויותיהם ולטעות את טעויותיהם. ודווקא עכשיו זה קשה יותר. הייתכן שאחרי כל אותן שנים שבהן דאגנו להם וחינכנו אותם יצאו פתאום מרשותנו לחלוטין? הייתכן שדעותינו לא יהיו הדעות היחידות שמשפיעות על החלטותיהם? כמובן שבשכל אנו מבינים שזהו מנהג העולם אבל הלב מתנגד כל כך. אנו עלולים לחוש אפילו נטושים, נבגדים, בודדים, והידיעה שזהו מנהג העולם אין בכוחה להקל אפילו מעט על התחושות הללו. ועבודת קודש כפולה ומכופלת היא לנו כעת להמשיך ולתת להם את הבחירה שלהם, לא לכפות ולא לאיים, לא בגלוי ולא בסתר. ולא רק את בחירתם עלינו להמשיך לכבד אלא גם את בחירות בן זוגם, שבוודאי רחוק מאיתנו יותר. כמובן, עלינו תמיד להימצא שם כשיזדקקו לנו, כשרצונם החופשי יביא אותם אלינו. ובזה בודאי נתדמה לבוראנו. כמה סבלנות יש לו עבורנו. כמה הוא מסתיר את עצמו ולא כופה את עצמו עלינו עד שאנו נזקקים לו ופונים אליו. כמה חירות וחופש הוא נותן לנו כדי שנגדל ונהיה לאנשים באמת.

 

כמו בכל שלבי הגידול, רק דבר אחד יכול לנחם אותנו ולתת לנו את הכוח לשחרר את ילדינו לדרכם ולהאמין בהם באמת - הקשר האישי שלנו עם השם יתברך. רק הוא יכול ללוות אותנו במשך כל הדרך, רק קרבתו ואהבתו יכולה לאפשר לנו לרצות להידמות לו. והנה עוד דרך בה גידול ילדים מגדל אותנו ומקרב אותנו אליו.

 

 

* * *
(באדיבות אתר "לב הדברים")





תגובה למאמר    תגובה למאמר
   הצג מאמרים נוספים של הרב ארז משה דורון
   חזור לדף הבית של הורים וילדים




לראש המאמר    לראש המאמר       שלח לחבר    שלח לחבר          שתף       גרסת הדפסה    גרסת הדפסה


 הצטרפו לרשימת התפוצה הצטרפו לרשימת התפוצה
 
 
  
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו כדי לקבל מדי שבוע את רשימת המאמרים החדשים באתר. המנוי חינם וניתן לביטול בכל עת. הקליקו את כתובת הדואר האלקטרוני שלכם.

   

 מאמרים נוספים בנושא זה מאמרים נוספים בנושא זה
 
 


  1 תגובות למאמר זה    לקריאת כל התגובות ברצף  
  1.
  מחזק מאוד ויחד עם זאת איפה שמים את הגבול?
מיטל06/11/2008 13:53:36
     
 

הוסף תגובההוסף תגובה    הוסף תגובה    

 
 
  
יעמדו על הברכה    ולהבדיל לע"נ:
  
 
מה אנחנו עושים ואיך אתם יכולים לעזור?
 
אין אנו פועלים לשום מטרות רווח ואיננו נתמכים משום גוף או ארגון.
כל פעילות האתרים נועדה אך ורק כדי לזכות את הרבים ולעזור לכל הפונים אלינו.
 
לחץ כאן כדי להיות שותף
  
 
 
 מבצעי היום בחנות מבצעי היום בחנות
 
 
 
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 
 
  •  
  •  
     
  •  
  •  
     
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 הכי מדובר הכי מדובר
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 הכי נקרא הכי נקרא
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 Facebook Facebook
 
 
 
 רשימת תפוצה רשימת תפוצה
 
 
 
הכניסו כתובת:   
 
   
 

 
 



  
 
 
פתח ארגז כלים