בלי להסביר, תטעמו!
טעם החיים לא מבעבע בתוך כוס עם קוביית קרח, יש לו עניין אחר שממלא את הנפש. אי אפשר להסביר במילים, צריך פשוט לטעום. רוצים לנסות?
העומס הנפשי שאנו נתונים בו מושפע מגורמים רבים – עול הפרנסה ויוקר המחיה, המערכות החברתיות הן במשפחה הן בקהילה והן בעבודה, עומס מידע שזורם תדיר בערוצים הטכנולוגיים, הקנאה והתחרות הסמויה עם הסובבים אותנו, הדרישות ההישגיות של מוסדות הלימוד ושל המעסיקים והרשימה עוד ארוכה. אין באפשרותנו לשלוט בגורמי הלחץ, ועם זאת בוודאי ישנו פתרון, בוודאי ניתן להפחית בצורה משמעותית את הלחץ להוריד אותו מהרמות החריגות והמסוכנות שלו, ולהחזיר אותו למסגרת הנורמלית והבריאה של דחף עשייה מבורך, של כוח מעורר וממריץ להצלחה בכל התחומים.
המנוחה הנפשית אינה נגזרת ממעמד כלכלי או חברתי. אדם מן השורה טרוד ולחוץ ממצבו הכלכלי, אך גם הרווחה הכלכלית אינה מרגיעה את הלחץ הנפשי, כי איך אמרו חכמים? "מרבה נכסים מרבה דאגה", והחכם באדם אומר: "השבע לעשיר איננו מניח לו לישון".
הלחץ בחיים של העשירון העליון גדול לאין ערוך מהלחץ של בני העשירונים הנמוכים. הלחץ של השכיר קטן בהרבה מהלחץ של בעל העסק, והלחוצים הגדולים ביותר הם בעלי הרשתות והתאגידים. הרווק לחוץ להתחתן, והנשוי לחוץ כתוצאה מחיי הנישואין והעול הנתון עליו. חשוך הבנים שקוע בדאגות ובחששות, וההורים המאושרים שחבקו בן, לאחר תקופת אופוריה קצרה, מרגישים מיד בלחץ הגובר של 'צער גידול בנים'. וכן על זו הדרך בכל התחומים ומעגלי החיים…
ניתן לקחת כדוגמא את הדרגה הצבאית: אם לחייל הפשוט ישנו לחץ כתוצאה ממכלול מחויבויותיו, הרי שלמפקדו שעל כתפיו רובצת אחריות גדולה יותר – גם הלחץ עליו גדול הרבה יותר. וככל שעולים בסולם הדרגות הלחץ רק מתגבר עד כדי טירוף. האם מישהו מאיתנו היה רוצה להתחלף עם הרמטכ"ל? האם תהיה זו הגזמה לומר שהאדם הלחוץ ביותר במדינה הוא ראש הממשלה? האם יש לו הזדמנות למנוחה?
הצד השווה בכולנו הוא שכולנו חיים בלחץ. לכולנו אין לנו שום השפעה על גורמי הלחץ. ואנו חייבים נואשות וזהו צורך קריטי וקיומי למצוא פתרון, למצוא אפשרות, דרך כלשהי לפריקת הלחצים והמתחים ולחידוש כוחות הנפש והגוף.
אז מהו הפתרון? לכאורה, נראה שנופש סדיר פעם בכמה חודשים יפתור את הבעיה ויספק לנו את שלוות הנפש הרצויה. אך המציאות היא שהצורך של כולם בנופש רק מוסיף לחץ לחיים הלחוצים שלנו. אנחנו חייבים לעבוד הרבה יותר בשביל לממן את הנופש, וגם בזמן הנופש עצמו המוח עמוס בטרדות, הטלפון לא מפסיק לצלצל ולהודיע הודעות. זו מציאות מוכרת לכולם שחוזרים מהנופש כל כך "סחוטים" עד שזקוקים נופש אחרי הנופש…
זו עוד נקודה שחשוב להוסיף: מנוחה ושלווה אינן מסתכמות במנוחת הגוף גרידא. שינה אינה בהכרח מנוחה. גם רביצה בחוף הים אינה מנוחה. אם הנפש לא נרגעת מבפנים, אם המנוחה אינה כוללת את כל קומת האדם ואת כל חלקי נפשו – המנוחה אינה שלמה ואינה נוגעת במוקד הלחץ.
מאמרים נוספים בנושא:
נתבונן ונסביר את הדברים: זה ברור שכאשר הנפש אינה נחה – גם מנוחת הגוף אינה שלמה. האדם מלא בלחצים, בדאגות, בפחדים. הרבה טלפונים מלחיצים אותו, מהבנק, מהנושים, מחברות האשראי ועוד. אפילו כאשר הבנק סגור האדם בדאגה ובלחץ: 'מה יהיה עם המינוס? האם הצ'ק יחזור או לא? האם המשכנתא תחזור? איך אשיג כסף? כיצד אשיג הלוואה נוספת? איך אחזיר את ההלוואה?… אפילו בשעה שהאדם אינו עובד המוח שלו עסוק וטרוד ועובד שעות נוספות.
ואדרבה, בשעה שהאדם עוסק בעבודתו הוא קצת מסיח את דעתו מהדאגות ומהלחצים, לכן העבודה היא רפואה פּוּרתא. אך בשעת מנוחת הגוף, אין מה שיסיח את הדעת וכל המחשבות וכל ייסורי הנפש צפים ועולים ואז הנפש מתייסרת שבעתיים. נמצאנו עומדים בפני פרדוקס נוסף: מנוחת הגוף מרוקנת את האדם מכוחות עוד יותר מאשר העבודה שלו.
אם כך, צריך להגדיר את מחלת הדור כ'לחץ כרוני'. סוג לחץ כזה שמקנן בחדרי הנפש וממלא את המוח גם כאשר אנחנו כביכול "רגועים". גם בשעת השינה וגם בשעת הנופש, הארס הנפשי של הלחץ ממשיך לנבוע ולפעפע ולזרום בדם ולהרוס את תאי הגוף ואת תפקוד הנפש.
אך לא באנו לבכות ולייאש, באנו להיות אנשי בשורה ולומר שאכן ישנו פתרון. מסתבר שהפתרון נמצא ממש מתחת לאף. לא מעבר לים ולא בין הרים מיוערים. הוא נמצא ממש בתוך הבית ואינו כרוך בהוצאות גדולות, גם לא תלוי בעשייה לא שגרתית. הפתרון פשוט מאין כמוהו ונגיש לכל אדם באשר הוא. אבל לפני שנציג את הפתרון, אספר לכם סיפור שסיפר לי חבר:
כשהייתי עדיין רווק, בעל תשובה צעיר, הייתי בקשר עם חברים מהעבר הקרוב שהיו עדיין רחוקים משמירת תורה ומצוות. אחד החברים הקרובים שלי ששירת אתי בצבא היה גר בקיבוץ טובל בירק, נוף פסטורלי, ריחות של טבע, שקט ושלווה מכל צד. לא פעם יצא לי לבקר אותו בדירתו. היה לו חדר מרווח ומאובזר לפי מיטב הטכנולוגיה של אז: כלי נגינה, פטיפון, טייפ ורמקולים. לא היה עליו שום עול והיו לו כל הפינוקים של העולם הזה. אחרי שחזרתי בתשובה הזמנתי אותו אלי לשבת. למותר לציין שהתנאים בישיבה היו רחוקים מתנאי החיים המוכרים לאותו החבר. לא חשבתי כיצד הוא יגיב למציאות כל כך שונה וגם הוא לא חשב הרבה ונענה להזמנה ברצון.
לקראת תום אותה שבת הבחנתי בהתרגשותו הרבה והתעניינתי מה כל כך מרגש אותו. חברי ענה לי תשובה קצרה שכוללת הכל: "זו הפעם הראשונה שבה הרגשתי מנוחה אמיתית, שמחה פנימית. אני לא יכול להסביר את זה במילים, אבל הרגשתי שאני יוצא לחירות". הוא שתק לרגע והמשיך, "אתה מכיר אותי. לא פעם היית אצלי. לא חסרה לי שלווה ומנוחה בחיים. אני יכול לישון כמה שאני רוצה ומתי שאני רוצה. אני עושה מה שמתחשק לי. אבל רק בשבת הזאת הבנתי שהמנוחה ממני והלאה. השבת הזו השלימה לי חסך גדול ועמוק בנפש, וזה מה שכל כך מרגש אותי…"
אחרי ששיתף אותי בהרגשתו הוא הסתכל לתוך עיניי ושאל: "איך אתה מסביר את זה? הרי אני כל הזמן במצב של מנוחה גופנית? אני ישן כמה שאני רוצה ומתעורר מתי שאני רוצה, איך זה שעד היום לא הצלחתי להגיע להרגשה כזאת משוחררת, כל כך רגועה?"
חשבתי מעט, לא רציתי לענות סתם כך. "כמה שאתה חושב שאתה אדם רגוע והחיים שלך רגועים" פתחתי את דבריי, "המחשבה שלך לא רגועה, היא רצה, היא רדופה ורודפת, היא מודאגת, היא בתוך העשייה ואינה מסוגלת להשתחרר באמת. ברגע שהחלטת לכבד ולשמור את השבת הזאת – למעשה ניתקת את עצמך גם ברמה הנפשית והתודעתית מהרדיפה, ובזה הבאת את עצמך למנוחה שלמה של הנפש. כאשר הנפש והגוף נחים – אז מגיעים אל השחרור וההרפיה האמתיים".
יש דברים שאי אפשר להעביר במילים. יש הרגשות בנפש שקשה מאוד להגדיר. ישנו פתגם מוכר: תמונה אחת שווה אלף מילים. אני חושב ששבת אחת שווה מיליארד מילים. שבת זה לא דבר שאפשר להסביר. שבת זה דבר שטועמים, שמרגישים, כמו שאומרים בתפילה "טועמיה – חיים זכו" וכמו שכותב דוד המלך: "טעמו וראו כי טוב ה'". מי שטועם טעם של שבת טועם את טעם החיים, הוא מתחיל לחיות. הוא מגלה שטעם החיים זה דווקא לא קוקה קולה, אלא טעמים כה עמוקים שכל כך ממלאים את הנפש, שפשוט אי אפשר להגדיר ולהסביר אותם, צריכים פשוט לטעום.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור