האגו שייך לצעירים

ביותר ביקום. מאז... 

 

 

התאספנו, בוגרות כיתה י"ב, לפגישת מחזור.

 

זו לא הפעם הראשונה שאנו מוצאות את עצמנו בבית של איטה סביב שולחנות ערוכים. אבל עכשיו היה פה משהו מיוחד. עשרים שנה לסיום הסמינר.

 

היתה מין התנפלות שובבה על השולחנות. בסופו של דבר כולנו נשארנו במהותנו, בנות צעירות, הוללות ונמרצות, רק תעודת הזהות הפכה בלויה.

 

מי היה מאמין? עשרים שנה חלפו, וכאילו אתמול עוד ישבנו במעגל סביב המורה.

 

צחקנו על עצמנו, ובמיוחד אישה על רעותה, ולא פיללנו למראה עינינו. בחיים לא היינו מאמינות שבנות סמינר מסוגלות להיות כאלה קשישות.

 

זהבה סיפרה שהיא כבר סבתא לשניים, "אני ממש לא מתחברת לזה, אני עוד כל כך לא סבתא, אני מרגישה את עצמי לגמרי צעירה, אפילו יש לי נעלי ספורט", אמרה ספק בקובלנה ספק בכעס על רוחמי שלה שהביאה אותה לידי כך.

 

גם ציפורה לא קולטת בכלל שיש לה נכדה, עד לפני כמה שנים היא בעצמה היתה נכדה, והנה – מהפך. במיוחד כשכולנו הסתנו אחת את השניה חזור והסת כי אנו בקושי נראות אמהות, אז מי בכלל מאמין שאנחנו סבתות. "היום הסבתות הרבה יותר צעירות מפעם", מנחמות אנו זו את זו, ואיננו יודעות כי הסבתות שלנו עשו בעבר בדיוק כמונו.

 

דינה, השובבה של הכיתה, ביקשה כיסא עם משענת. "עכשיו, אני לא ממש אני", הסבירה לנו בהגיון. "יש לי צרות עם החוליות אז אני חייבת להישען", ואנחנו קיבלנו את זה כעובדה מדעית שדינה איננה דינה כל עוד הגב לא תקין.

 

נחמה תיארה את עצמה כנחמה פלוס. היא הספיקה לצבור חמישה עשר קילוגרמים נוספים במהלך עשרים שנות נישואים ותלאות. הקילוגרמים המיותרים לא מצליחים להתאחד עם נחמה לכדי מקשה אחת, נחמה עם התוספת היא לא נחמה האמיתית מכיתה י"ב, זו פשוט לא אותה אחת.

 

להבדיל מנחמה הפסיבית, צילה מנסה בכל כוחה להפטר מכל הטריגליצרידים הדחויים, כבר עשר שנים היא עושה זאת ללא הצלחה אך לא מתייאשת. היא אמנם לא ממש צילה האידיאלית שהיתה רוצה להיות, אבל מבטיחה שבפגישה הבאה היא תהיה צילה במלוא מובן המילה – צילה מהסמינר (כמו שהבטיחה בפעמים הקודמות).

 

במהלך אותו ערב נוכחנו כולנו לדעת כי האגואיזם עוזב אותנו בסביבות גיל העשרים. עד אז אנחנו היצורים המרכזיים והחשובים ביותר ביקום, אנחנו אוהבים את עצמנו ודואגים לאגו שלנו. מאז גיל העשרים האגו נוטש אותנו לאנחות, אנחנו מפסיקים להיות עצמנו, הופכים להיות תמונה מהעבר, קטע אקראי מההיסטוריה הפרטית שלנו, או חלום של העתיד.

 

זהבה, שנוטלת את הפרוסה האמצעית והכי עסיסית ממגש הפיצה, היא – בכלל לא חושבת על עצמה. זהבה האמיתית היא אישיות אחרת לחלוטין, היא צעירה ואנרגטית ומטפלת בילדיה הקטנטנים. זהבה הנוכחית שלקחה את המנה הגדולה ביותר היא עטיפה של זהבה האידיאלית, היא כבר זקנה, סבתא, עם ילדים נשואים, היא כבדה, גמלונית. האם לעצמה היא דאגה? חלילה וחס, רק לבבואה שלה.

 

צילה השולפת את אגוזי הקשיו מתוך צלחת הפיצוחים איננה בדיוק האגואיסטית הקונבנציונאלית. היא רחוקה מן האגואיזם מרחק דור. האגו שלה נמצא אי שם בעתיד כשהיא תצליח להשיל מעצמה מעטה של קילוגרמים, רק אז אמורה היא להיות צילה האורגינלית. כרגע היא צילה פלוס, צללית של צילה המושלמת. אגוזי הקשיו מגיעים אל החיקוי ולא אל האגו האמיתי.

 

גם דינה לא נטלה לעצמה את הכיסא הנוח ביותר כי היא דואגת לעצמה. העצמיות שלה נותרה אי שם בכיתה י"ב. דינה העכשווית היא משהו שונה לחלוטין, עם חוליות מעוותות ורצון לשבת בנוח. לדינה העכשווית דואגת דינה ולא לדינה האמיתית.

 

לפעמים אנחנו פוגשים באדם ולא מבינים איך הוא לא מתבייש להוציא את הפרצוף שלו החוצה, או איך היא לא נבוכה להופיע ככה בחברה. אך לא כך הוא!

 

בני האדם לא מודעים להופעה שלהם הנוכחית, הם רואים עצמם בתמונות. איזושהי סצינה אקראית שמצאה חן בעיניהם, התרחשות חד פעמית שהם היו בה מוצלחים במיוחד, דיוקן יפה מן העבר או אשליה חלומית של העתיד. וכך, עם החיזיון והפנטזיה, האישיות המקורית הולכת ונמחקת ואט אט מתפתחת לה אישיות מזויפת, מלאכותית ומסולפת, שריד מן העבר. וכל הזמן אנו עסוקים בטפוחה, מתכחשים ומזניחים את עצמנו האמיתי והיחיד שיש לנו.

 

אגואיזם?? בגיל שלנו??? שכחנו מה זה בכלל.

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")