האוצר האמיתי - פרשת השבוע אמור

זכות הקיום של כל חברה מותנית
ביכולת הפרט לתת, להעניק
ולוותר. רק כך תזרח השמש, ירד
מטר ותצמיח האדמה.

פרשת אמור

במדרש בפרשתנו (מדרש רבה ויקרא פרשה כ"ז) מובא סיפור מעניין ומאלף על אלכסנדר מוקדון.

כידוע היה מלך תאב דעת, ולאחר שמשל בכיפה, הלך לחפש אחר החכמה. בנדודיו הגיע למקום מרוחק, מלכות קציא, וביקש מהמלך המקומי לראות את החוק והמשפט במלכותו.

לפני המלך נערך דיון בין מוכר לקונה. בשדה שנמכרה נמצא אוצר. המוכר טען: "מכרתי את השדה וכל תכולתה, והאוצר שייך לך". ואילו הקונה טען: "קניתי שדה, ולא אוצר, והאוצר שייך למוכר". שאל המלך את האחד: "האם יש לך בת?" ענה בחיוב. ולשני שאל: "האם יש לך בן?" ומשענה אף הוא בחיוב, אמר המלך: "אם כן יינשאו הבן והבת, והאוצר יינתן להם, ובכך יבוא הצדק על מקומו, וישאר ברשות שניכם".

ראה המלך את פניו המופתעות של אלכסנדר, ושאל אותו: "האם במקומך לא היו דנים כך?" ענה לו אלכסנדר: "במקומנו היו הורגים את שניהם (בתואנה כל שהיא), ואת האוצר היו מעבירין לקופת המלך". שאל אותו מלך קציא: "האם יש בארצך בהמות? האם השמש זורחת ויורדים גשמים?" ענה אלכסנדר בחיוב. "דע לך", אמר לו, "כי הגשם שיורד אינו בזכותכם, אלא בזכות בעלי החיים. לכם אין זכות קיום בצורת חשיבה כזו".

המשל המובא בסיפור זה קולע ונוקב.

אדם – חברה, שכל מציאותו היא נטילה ומיצוי היכולות לסחוט מהסביבה – הנאה, רכוש, הערכה וכו', בהגיעו לפרשת דרכים מעין זו, הרי מוכחת דרגתו השפלה והנמוכה, ואין לה קיום. כאשר כל אחד טוען "כולה שלי" – אין ברירה, חולקים, ואיש אינו בא על סיפוקו ומילוי רצונו.

אך משכל אחד טוען "כולה שלך", הרי יש מקום לכך שאכן תהא כולה של שניהם (משמקבלים הילדים הנישאים את האוצר).

זכות הקיום של כל חברה מותנית ביכולת הפרט לתת, להעניק ולוותר. רק כך תזרח השמש, ירד מטר ותצמיח האדמה. ומשאינם מסוגלים לכך, איבדו את זכות הקיום בעיני האלוקים, וכל קיום העולם נובע מרחמיו על כל מעשיו.

וזה הנאמר: "עולם חסד, יבנה" (תהילים פ"ט, ג'), אם יכול האדם לעשות חסד להיטיב ולוותר משלו, אזי יבנה! רק אז הוא יכול להתרומם ולבנות את עולמו הפרטי, הזוגי המשפחתי הלאומי והעולמי.