כג בתמוז  / יום רביעי 15 יולי 2020 | פרשת השבוע: מטות - מסעי
 
dot  הוסף למועדפים   dot  הפוך לעמוד הבית  
 
   
    הירשם    |    התחבר
  
    החשבון שלי     מעקב הזמנות     עזרה
 
 
  המדינה שלי:  
  ארצות הברית   
 
   שפה:  
  עברית   
 
   המטבע שלי:  
  דולר ארה"ב   
 
   
עמוד הבית ברסלב יהדות משפחה וזוגיות חגים ומועדים רוחניות חברה סיפורים מהחיים
   על פרשת השבוע     פרשת דרכים     פרשה ולעניין     שולחן דוד             
 
  הצג את כל הקטגוריות...  
 
 
 
על פרשת השבוע  
 
דף ראשיפרשת השבועעל פרשת השבועהאזינו השמים והארץ - פרשת השבוע האזינו
 
  חיפוש מתקדם
   מאמרים
 
   חיפוש
 
            
 

האזינו השמים והארץ - פרשת השבוע האזינו    

האזינו השמים והארץ - פרשת השבוע האזינו



פרשת השבוע האזינו - שירת התוכחה הנאמרת כשירת פרידה של משה רבינו מבני ישראל, תוך שהוא מטיף להם מוסר ומוכיח אותם על מעשיהם וגם מזהיר אותם מהפורענויות בדרך לישראל.

 



פרשת האזינו
 
 
שירת התורה - שירת תוכחה
 
 
פרשתנו, כוללת את השירה, שאותה נצטווה משה להעלות על הכתב וללמדה: "את בני ישראל שימה בפיהם". שירה זו עוסקת תחילה בסקירת התנהגות בני ישראל מרגע צאתם מארץ מצרים ועד התנחלותם בארץ. לאחר מכן – בתפנית השלילית שחלה בהתנהגות זו: "וישמן ישורון ויבעט, שמנת, עבית כשית, ויטוש ה' עשהו וינבל צור ישעותו...צור ילדך תשי ותשכח א-ל מחוללך", ובהמשך – בתיאור השואה הנוראה שתבוא על העם כתוצאה מהסתר פני ה' ממנו וכתגובה על חטאיו. סופה של השירה מבשר, כי הקב"ה – אף שרצה להשבית "מאנוש זיכרם" – יחוס על עמו, על בניו ובנותיו, ולאחר שיווכח באזלת ידם ויראה, כי "אפס עצור ועזוב" – הוא יושיעם, יכה את הגוי שהצר לישראל, ינקום את את דם בניו ויכפר על "אדמתו בעמו".
 
תגובת הקב"ה על הדרדרות העם ועל בגידתו מוצגת בשירה זו בצורה הבאה: "הם קנאוני בלא א-ל, כעסוני בהבליהם, ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם". כאן עלינו לשאול: במה נשתנתה תגובה זו מתגובות אחרות המוזכרות בתורה והכוללות אף הן הופעת עם זר, הבא "בשליחות" הקב"ה להצר לעם ולהענישו על בגידתו?
 
נביט במה שנאמר בתוכחה הגדולה בפרשת "כי תצא": "ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ, כאשר ידאה הנשר, גוי אשר לא תשמע לשונו. גוי עז פנים אשר לא ישא לזקן ונער לא יחון. ואכל פרי בהמתך ופרי אדמתך עד השמדך, אשר לא ישאיר לך, דגן תירוש ויצהר, שגר אלפיך ועשתרות צאניך עד האבידו אותך. והצר לך בכל שעריך עד רדת חומותיך הגבוהות והבצורות אשר אתה בוטח בהן בכל ארצך, והצר לך בכל שעריך ובכל ארצך, אשר נתן אלוקיך לך" (דברים כח). גם בתוכחה שבספר ויקרא בפרשת 'בחוקותי', נתונים בני ישראל בידי אוייב זר, שם נאמר: "ונתתי פני בכם ונגפתם לפני אוייביכם ורדו בכם שונאיכם ונסתם ואין רודף אתכם" (ויקרא כז).
 
מהו ההבדל שבין האוייב שבשירה אשר בפרשתנו, לבין האוייב שבתוכחות אלו?
 
להבנת הבדל זה יהיה עלינו להבין תחילה את משמעותו של התואר "גוי נבל". בתהלים נאמר: "אמר נבל בליבו אין אלוקים, השחיתו התעיבו עלילה אין עושה טוב" (יד). מפסוק זה עולה, כי הנבל הוא זה האומר "אין אלוקים", וכתוצאה מכך הוא משחית, מתעב ואינו עושה טוב. אולם לא כל אדם העושה רע מכונה נבל. אפשר שהוא יכונה רשע וכדומה, אך לא נבל. שם זה, כאמור, ייחודי אך ורק למי שמעשיו השליליים נובעים מכפירה בבורא-עולם, או שמטרתו להכחיש את מציאותו, הוויתו, השגחתו וידיעתו. שם זה ניתן גם למי שבא לחרף את הקב"ה, ללעוג או לנאץ את שמו.
 
אם כן מובן שהמילים "בגוי נבל אכיעסם", חובקות בתוכן הבדל בין "גוי נבל" לבין "גוי" המוזכר בדברי התוכחה שבדברים, וה"אוייב" או ה"שונא" המוכרים בתוכחה שבספר ויקרא. אלה אינם מכונים "נבל", שכן אלה אינם מונְחים על ידי הכפירה במציאותו של הבורא אלוקי-ישראל. אלא עובדים, אומנם, עבודה זרה ומשתחווים לעץ ולאבן או ל"אל אשר לא יושיע", אך ההתרסה והטחת הדברים כלפי הקב"ה אינן חלק ממהותם השלילית. ואמר הרמב"ם על עובדי עבודה זרה: "ואתה יודע, שכל מי שעבד עבודה זרה לא עבדה מתוך הנחה שאין אלוקָ זולתך, ולא דמה אדם בדורות שעברו ולא ידמה מן העתידים, שהצורה שהוא עושה מן האבן והמתכות או העצים, אותה הצורה בראה את השמים והארץ והיא המנהיגה אותם, ולא עבדום אלא על דרך, שהם דמות לדבר שהוא אמצעי בינינו לבין ה'". כלומר: העמים האכזריים ועזי הפנים, המוזכרים בתוכחות כעתידים לפרוע פרעות בישראל, הם, אומנם, שליליים אך לא נבלים. לא כן הגוי שבפרשתנו. גוי זה שעתיד לבוא ולהטיל עלינו שואה, הוא גוי כופר, המתריס כלפי אלוקים, הבועט בו, בז לו ואינו רואה צורך להתייחס למציאותו, וודאי שלא יסור למשמעתו. גוי מסוג זה הוא המוזכר בפרשתנו, ורש"י, כשפירש את מילים "גוי נבל" – "אלו הכופרים" – ידע, ככל הנראה, את המשמעות המדוייקת של מילה זו.
 
אין זה מקרי שהתוכחה שבפרשתנו שונה משתי התוכחות האחרות בסוג הגוי העתיד לבוא על ישראל ולאיים עליו, שכן גם החטאים של בני ישראל שונים בפרשה זו מאלה שבתוכחות האחרות. שם, בתוכחות, אין העם שומע בקול ה', אינו מקיים את מצוותיו ואינו הולך בדרכיו. שם נאמר: "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה", וכן נאמר: "והיה אם לא תשמעו בקול ה' אלוקיך לשמור ולעשות את כל מצוותיו וחוקותיו אשר אנוכי מצווך היום".
 
אולם בפרשתנו אין מדובר באי קיום מצוות ובאי שמיעה לקול הקב"ה. כאן נאמר: "ויטוש  אלוקָ עשהו וינבל צור ישועתו"! אף שהמילה "וינבל" מתפרשת, לדעת הרמב"ן, כתשלום רעה תחת טובה, אין להתעלם מן העובדה שלפנינו תקבולת נרדפת, והמילה "וינבל" מקבילה למילה "ויטוש", כלומר: נטישת ה', כפירה בו והתעלמות ממציאותו. גם הפסוקים המתארים את חטאי ישראל במשפטים: "יקניאוהו בזרים, בתועבות יכעיסוהו, יזבחו לשדים לא אלוק", מצביעים על כך, שעם ישראל לא פנה לעבודה זרה קונבנציונאלית, מוכרת ומקובלת, כזו שמשמשת כמתווכת בין האדם לבין ה' הבלתי נראה. הם פנו לאלים חדשים, בלתי מוכרים ובלתי ידועים, כאלה שאינם כלולים "ברשימת" האלילים המוכרים והמקובלים. זו, איפוא, הסיבה שעם ישראל מכונה בשירה זו "עם נבל ולא חכם". אם היה חכם היה מכיר, שהבורא "הוא אביך קנך, הוא עשך ויכוננך", אך כאשר העם יכפור ויטוש את ה', לא די שאינו מוכן להכיר באמיתויות הנדרשות אלא שהוא "נבל", "כי שמו כן הוא, נבל שמו ונבלה עמו".
 
לפנינו, איפוא, מידה כנגד מידה: הוא בחר להיות עם נבל וניבל את צור ישועתו, לפיכך ישגר לו ה' "גוי נבל", שמטרתו להכעיסו ולהביא עליו אסון כזה, חלילה.
 
לקראת סיומה של השירה פונה הקב"ה אל בני ישראל ומכריז: "ראו עתה, כי אני אני הוא, ואין אלוקים עמדי, אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל" (לט). דומה, כי ייחודה של הכרזה זו מצוייה במילה "אני" החוזרת על עצמה חמש פעמים בפסוק זה. הקב"ה – הוא הוא, הוא הממית, הוא המחיה, הוא המוחץ, הוא המרפא, הוא הכל, ואין כל דמות אחרת עמו. הכרזה זו מהווה, ככל הנראה, מוסר השכל ודרישה להפקת לקחים מן האסון, שהשירה "מבשרת" עליו. כלום אין כאן משום הוכחה, שהחטא היה בעיקרו כפירה בבורא-עולם, נטישתו ואי-הכרתו במציאתו?  - כי הוא אשר אמרנו: "נבל" – פירושו כופר בה'.
 
עוד על השירה בפרשתנו:
 
שירת התוכחה נאמרת כשירת פרידה של משה רבנו מבני ישראל ובתוך דברי שירה זו מטיף להם מוסר ומוכיחם על מעשיהם הרעים, ומזהירם מפני פורענויות שיבואו עליהם אם יכנסו לארץ הקדושה ולא ילכו בדרך התורה והמצוות, אולם מיידע אותם שלמרות העונש הצפוי הקב"ה פועל במידת הרחמים והחסד, מרחם על עמו ומציל אותו משונאיו.
 
משה רבנו פונה אל השמים והארץ שיהיו עדים לדבריו: "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי". האם אין כאן יומרה מצד בשר ודם לצוות על השמים ועל הארץ?! משה רבינו ממשיך ואומר: "כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלוקינו" - תנו עוז וגדולה לה' אלוקינו. אין הוא דורש זאת לעצמו ואין הוא מצווה על השמים ועל הארץ לכבודו העצמי, אלא לכבוד שמים. כשעושים זאת לשם שמים אפשר לרתום את כל הבריאה כולה, כולם מחוייבים בכבוד שמים.
 
למה אם כן משה רבנו פונה אל השמים ומעמידם כעדים?
 
אומר רש"י: משה רבנו מתרה בעם ישראל, ואתם השמים והארץ תהיו עדים שכך אמרתי להם, כי אני בשר ודם חולף ואתם – השמים והארץ -  נשארים לעָד, ושלא יאמרו ישראל לאחר מיתתי לא קיבלנו עלינו הברית, כי אתם השמים והארץ עדים קיימים לעד ולעולמים, שאם יזכו ישראל יבואו העדים ויתנו שכרם – הגפן תיתן פריה והארץ תיתן יבולה והשמים יתנו טל. אך אם יתחייבו -  תהיה בהם יד העדים תחילה: "ועצר את השמים והאדמה לא תתן את יבולה".
 
השמים והארץ הן שתי מערכות שונות. הארץ – מייצגת את הצד החומרי הטבע וחוקיו, לעומת השמים – המייצגים את הצד הרוחני השמיימי של אמונה וקדושה המתעלה מעל מערכת הארץ והחומר. בני אדם נוהגים להפריד בין החומר לרוח בין השמים והארץ, אך כאן יש חיבור בין השמים לארץ, מה שלמעלה מהאדם ומה שמתחת האדם מתחבר ומקבל ציווי על ידי: "אמרי פי" שציווה משה רבינו להיות עדים - הופך להיות עדות בחומר וברוח.
 
לרוב, הפרשה נסמכת לסוף השנה, לראש השנה ושבת זו נקראת שבת שובה, זמן בו מבקש כל אחד שיהיה לו טוב לשנה החדשה, שיושפע עליו שפע בממון, פרנסה, בריאות, ילדים, רחמי שמים, חזרה בתשובה – כל אחד כפי בקשתו וצרכיו ברוחניות ובגשמיות. אם נבקש זאת לכבוד שמים: שתהא פרנסה - טובה כדי שנוכל לגדל ולחנך את ילדינו בדרך התורה הנפלאה, בריאות - כדי שנוכל לקיים מצוות כראוי, והכל לשם שמים. אם יהיה זה מעומקי הלב, כל טובה שנבקש תתקבל במידה גדושה. אמר רבי אלימלך מליז'נסק (מחבר ה"נועם אלימלך") כשם שהמטר והטל יורדים על הארץ ולא עושים זאת לטובתם אלא למען העולם כולו, כך גם צריכים אנו להבין שהבקשה לא תהיה להנאה עצמית ותועלת אישית, אלא לבקש לשם וכבוד שמים ולזיכוי הרבים, כפי שעשה משה רבנו, לש כבוד שמים. 
 
דוגמא לאמירת תוכחה
 
בפרשה זו עם ישראל מקבל תוכחה הנאמרת כשירה, שתפקידה לעדן ולהמתיק את התוכחה. קל יותר לקבל דברי תוכחה הנאמרים בדרכים עדינות הפונות אל הלב ולא בצורה ישירה ובוטה. דוגמא לכך "יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי" – דברי הקב"ה נמשלים למשהו מתוק ולמים המצמיחים תענוגות שונים – ראו כמה אני רוצה להשפיע ולתת לכם, אתם עם ישראל צריכים לקיים את: "הבו גודל לאלוקים" – תנו לקב"ה אהבה עוז וגדולה, אל תנהגו בטיפשות ובחלישות הדעת, ה' האוהב את עם ישראל ועושה איתם אינסוף טובות למרות מעשיהם, ולמרות ההליכה אחר תאוות הלב והכסילות, ממשיך לאהוב את עמו באהבה אינסופית.
 
מכאן אנו מבינים שכל המטיף מוסר לחברו ובאוזני הקהל, ידע לעשות זאת כראוי ולהשמיע דבריו בנחת ובלשון רכה ונעימה, דברים שיובאו בנועם לאוזני המקשיב שיקבל ויפנים את התוכחה. דברי תוכחה הנאמרים בזעם, בתקיפות ובצורה בוטה שלפעמים פוגעת, רק יחטיאו את הרבים ואת המטרה שלשמם הם נאמרו. משה רבנו פונה לעם ישראל בדברי תוכחה שהם מעין תפילה, דברים שלא ישובו ריקם, אלא יניבו פירות בלב עם ישראל שהתכנסו לשמוע דבריו, כמו שהטל והגשם מרווים את האדמה ומצמיחים פירות לכל הבריות.
 
"כשעירים עלי דשא וכרביבים על עשב" – דברי תורה מעלים את הלומדי ומגדלים אותם, אע"פ שלא תמיד רואים תוצאות בהתחלה ולא תמיד הם משפיעים ברגע ששומעים אותם, אך השפעתם חיובית ועתידים הם לפעול במהלך חיינו. ומפרש רש"י: מה הרוחות הללו (רוחות סערה) מחזיקים את העשבים ומגדלים אותם, כך הם דברי תורה המגדלים את האדם.
 
השתוקקות והודאה
 
אומרים חכמים שבענייני גשמיות יש רצון ותשוקה בזמן שחושקים בהם, אך כשהאדם מקבלם אין הוא משתוקק להם עוד כי הם כבר בהישג ידו, הסיפוק מגיע תוך כדי הרצון והשגת המטרה. לעומת זאת, בענייני רוחניות הדבר הוא אחרת. ככל שהאדם חושק ולומד יותר בתורה ומעשיר את רוחניותו, כך הרצון וההשתוקקות נעשים גדולים יותר. הסיפוק הוא לאחר הגשמת המטרה הרוחנית, דבר הגורם לו להודות מרצונו ומאהבה לקב"ה בשונה מהשגת המטרה הגשמית שבה לא יתן ליבו כל כך להודאה.
 
צריך כל אדם להודות לקב"ה ולהצדיק את הדין עליו ולקבלו באהבה. משה רבנו מלמד את עם ישראל שיקבלו את כל הבא עליהם מהבורא באהבה, שכן עושה הוא משפט צדק, מכיון שכל מה שעושה הקב"ה - עושה רק לטובה. "הצור תמים פעלו" – אומר רש"י: אע"פ שהוא חזק כשמביא פורענות על עוברי רצונו - לא בשטף הוא, כי אם בדין כי תמים פועלו. אין אנו צריכים לשאול ולתהות אחר התנהגות הקב"ה למרות שאנו לא מבינים את דרכיו ודרך הנהגתו את העולם, אנו צריכים להאמין בלי שום ספק שיש צדק ומשפט בדרכיו והתנהגותו, אין בכוחנו לשפוט אם טוב או רע הדבר, כי: "הצור תמים פועלו כי כל דרכיו משפט א-ל אמונה...צדיק וישר הוא" – ישלם הקב"ה לצדיקים כצדקתם, ואף לרשעים ישלם שכר, כי "צדיק וישר הוא" – והכל מצדיקים עליהם את דינו, כי ישר הוא וראוי להצדיקו.
 
אריכות ימים
 
אבות האומה הזקנים והנביאים – כותב רש"י על הפסוק: "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך": אלו הנביאים שנקראו אבות, כמו שנאמר באליהו: אבי אבי רכב ישראל. זקניך – אלו החכמים. אביך - הם אבות האומה שהאריכו חיים וזכו לזיקנה מופלגת. שאל את אבות האומה והם יאמרו לך את הדרך הרצויה ללכת בה, שהם בני תורה היו, והתורה היתה שגורה בפיהם כל הזמן.
 
משה רבינו משתמש בכינוי ישורון ככינוי לישראל "וישמן ישרון ויבעט" - כינוי נעלה למרות שלאורך השירה הוא מוכיחם על פגמיהם וחסרונותיהם, מכאן אנו למדים שאף על פי שעם ישראל נמצאים במדרגה גבוהה ונקראים ישורון, אך ברגע שאנו מתנשאים על הזולת מיד - ו"יבעט", עד כדי התדרדרות לתהום.
 
סיום השירה
 
שירת האזינו מתארת יסוריים נוראים של גלות. התהליך מסתיים בצורה מפתיעה: סיום הפרשה היה צריך להיות בסימן קריאה לתשובה אך לא כך הדבר, הרמב"ן אומר: "אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה". ה' מנהיג את עמו ובהנהגתו לא ישא את רשעת הגויים הפוגעים בעם ישראל, וידרוש את נקמתם וכפרתם על ידי הארץ – "וכפר אדמתו עמו" – ארץ ישראל מכפרת על עוונותיו של האדם. ואומר רש"י: ומה היא אדמתו עמו? ועונה: כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת, כשעמו נגאלים גם אדמתו נגאלת. לא רק בזכויותיו שלו העם נגאל, כי אם גם בזכותה של הארץ.
 
"שימו לבבכם....לעשות את כל דברי התורה הזאת" – כותב רש"י: צריך אדם שיהיו עיניו אוזניו וליבו מכוונים לדברי תורה – ראה בעיניך, שמע באוזניך ושים לליבך. כשם שתבנית הבית נראה לעיניים ונמדד בקנה, צריך אדם שיהיו עיניו אזניו וליבו מכוונים להבין דברי תורה. "כי לא דבר רק הוא...הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה" – לא לחינם אתם יגעים בה, יש שכר רב התלוי ביגיעה זו.
                        
                     
"צור ילדך תשי" (ליקו"מ ח"א, כא)
 
לפעמים יש מצב שהמוחין והשפע האלוקי הם בהעלם, בבחינת עיבור, ואז יפה צעקה לאדם – הן בתפילה והן בתורה - בזמן העלמה זו של המוחין. כי ההעלם, כלומר העיבור, הוא בבחינת מה שנאמר בפרשתנו (דברים לב): "צור ילדך תשי", וכמו מה שנאמר (ישעיה לז): "וכוח אין ללידה" – כמו אישה שתש כוחה מללדת, ובשעה שהיא כורעת ללדת היא אומרת שבעים קולות, כמניין תבות שבמזמור "יענך" – ורק אז היא מצליחה ללדת. ושבעים קולות אלו הם בחינת שבעת הקולות שאמר דוד על המים, שכל אחד כלול מעשר.
 
הצעקה, שאדם צעוק בתפילתו ובתורתו, בזמן שהמוחין והשפע האלוקי בהעלמה, דהיינו עיבור, אלו הצעקות הם בחינת צעקת היולדת. והקב"ה שהוא יודע מתעלומותיו של המוחין (כיצד הוא נעלם), הוא מאזין לצעקתנו. והצעקה היא במקום צעקת השכינה, כאילו השכינה צועקת, ואז המוחין נולדים מחדש.
 
"כנשר יעיר קינו" (ליקו"מ ח"א, כט)
 
לא כל דיבור נקרא דיבור, כי דיבור שאינו נשמע ונתקבל אינו נקרא דיבור, בחינת (תהלים יט): "אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם". והעיקר ממה שנתקבל בדיבור, הוא מחמת הטוב שיש בו, כי כולם חפצים בטוב, ולכן כשיש טוב בדיבור, אזי הדיבור נשמע ומתקבל. אבל כשאין טוב בדיבור הוא לא מתקבל. כשרוצים שהדיבור יתקבל צריך לקחת אותו מהדעת, אולם את הדעת צריך לרומם ולהקים.
 
כדי להקים ולרומם את הדעת, צריך לשבח את הצדיקים, כי כשמשבחים ומפארים את הצדיקים, על ידי זה נתרוממת הדעת, ככתוב בפרשתנו (דברים לב): "כנשר יעיר קינו".
 
הנשר - הוא הרוח שהיא בחינת הצדיק, כנאמר (במדבר כז): "איש אשר רוח בו".
יעיר קינו – שהוא מעורר את המוח מתרדמתו, מבחינת מוחין של קטנות שהם בחינת שינה.
קינו – קנה חוכמה קנה בינה (משלי ד) – שהם המוחין. ואפילו המלאכים, כשרוצים לעשות דיבור שיהיה נשמע ונתקבל אצלם, בחינת: "עושי דברו לשמוע בקול דברו" – אזי הם משבחים ומפארים את השם יתברך תחילה, שהוא צדיקו של עולם, ככתוב (תהלים קמה): "צדיק ה' בכל דרכיו" – ועל ידי זה נעשה הדיבור "עושי דברו לשמעו בקול דברו".
 
"ותאחז במשפט ידי" (ליקו"מ ח"א, נה)
 
כדי להינצל מרע-העין הנמשך מהרשעים -  שזה בחינת מה שאמרו חז"ל (ברכות ז:): ולא עוד, אלא שרואה בשונאיו -  צריך האדם שילמד זכות על הרשע, כי גם הקב"ה מלמד זכות על הרשע, אולם כדי להציל את הצדיק מרע העין של הרשע. לכן אמרו חכמינו ז"ל: "ולא עוד" (שם) – אלא שזוכה בדין, שנאמר: מרום משפטיך מנגדו. וזאת הזכיה שזוכה בדין, שמלמדים עליו זכות, על ידי זה ניצול הצדיק מרע העין של הרשע. ובכדי לסלק הדין והמשפט, צריך את התגלות היד, כנאמר בפרשתנו (דברים לב): "ותאחז במשפט ידי". וכשמתגלה יד הקב"ה, אזי נעשה צל, שבו נתכסה הצדיק מהארס של רע-העין, ככתוב (ישעיה נא): "ובצל ידי כיסיתיך" – כי הרשע בגלות המר הזה, עיניו של הרשע לטושות כראי מוצק, והארס שבעיניו יכול להגיע למרחקים, אולם על ידי הצל כהה מאור עיניו והן נחשכות, ואז אין רע-העין שלו יכול להזיק.
 
"מראש פרעות אוייב" (ליקו"מ ח"א, נו)
 
צריך להעלות את המלכות והכבוד שנפלו אצל עזי-הפנים, וזה נעשה על ידי צדקה. וכשמעלים את המלכות והכבוד מעזי-הפנים, אזי יוצא הכבוד מהסיטרא-אחרא, מבין עזי הפנים, וחוזר הכבוד אל מביני המדע. וכשחוזר הכבוד אל מביני המדע, בתחילת ממשלתם נעשה מחלוקת, כי עיקר יניקת האוייבים הוא ממביני המדע, כלומר המוח, ככתוב בפרשתנו (דברים לב): "מראש פרעות אוייב" – כלומר מהמוח שבראשם, כי משם מתגלים כל האוייבים והשונאים, כי יש במוח מותרות, וממותרות אלו יוצאות השערות, ומהם יונקים האוייבים עד אשר כלים כל המותרות שבמוח, ואז אין להם יניקה והם נופלים. וזה בחינת קריחת ראש של הזקנים, כלומר, שדעת הזקנים צחה וצלולה, ואין להם מותרות במוח, לכן נופלות להן השערות.
 
"עם נבל ולא חכם" (ליקו"מ ח"א, קכג)
 
העיקר והיסוד, שהכל תלוי בו הוא, שיקשר האדם את עצמו לצדיק שבדור, ויקבל דבריו על כל אשר יאמר כי הוא זה, דבר קטן ודבר גדול, ובלי לנטות, חלילה, מדבריו ימין ושמאל, כמו שאמרו חז"ל: "אפילו אומר לך על ימין שמאל" וכו'. וצריך האדם להשליך ממנו את כל החוכמות, ולסלק דעתו כאילו אין לו שום שכל, אלא רק מה שיקבל מהצדיק והרב שבדור, וכל זמן שנשאר אצלו שכל קודם, אין הדבר יכול להיעשות בשלימות והאדם לא מקושר לצדיק.
 
ישראל בעת קבלת התורה היו להם חוכמות גדולות, כי אז היו עובדי עבודה זרה והיתה טעות של חוכמות וחקירות גדולות, ולולי שהיו ישראל משליכים מעצמם את כל החוכמות הללו, לא היו זוכים לקבל את התורה, כי היו יכולים לכפור בכל, חלילה, ולא היה מועיל להם כל מה שעשה משה רבנו איתם, ואפילו כל אותות והמופתים הנוראים שעשה לעיניהם, לא היה מועיל להם. כי גם עתה נמצאים אפיקרוסים הכופרים על ידי שטות וטעות חוכמתם. אולם ישראל עם קדוש הוא, לכן זכו לראות את האמת והשליכו את החוכמות והאמינו בקב"ה ובמשה עבדו, ועל ידי זה קיבלו את התורה. וזה מה שתרגם אונקלוס בפרשתנו (דברים לב): "עם נבל ולא חכם" – עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו, כי עיקר קבלת התורה היה על ידי 'ולא חכימו', כלומר על ידי שהשליכו מאיתם את כל החוכמות.
 
וזה שנאמר: נבל – ראשי תיבות: לב נתיבות, שהם כלליות התורה, והיא החוכמה האמיתית, אשר אצלה כל החוכמות בטלים.
ועיקר העבודה – להיות תם וישר, ירא אלוקים וסר מרע, בלי שום חוכמות. שלמה המלך, שעליו נאמר (מלכים א): "ויחכם מכל האדם", אמר (במשלי ל): "כי בער אנוכי מאיש, ולא בינת אדם לי", והוסיף דוד המלך (תהלים עג): "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עימך", ועוד נאמר (משלי כא): "אין חוכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'".
 
שירת התוכחה - (ליקוטי הלכות: הלכות ערלה ד, זט)
 
שירת האזינו כוללת את כל מה שעבר על ישראל, וכל מה שעתיד לעבור עליהם, בכלליות ובפרטיות, עד הסוף, ואחרי כל אלה, לא יטוש ה' את עמו כמו שכתוב: "כי ידין ה' עמו כי יראה כי אזלת יד" וכו'.
 
משה אמר בתחילת דבריו: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו" – ממני תראו וכן תעשו, דעו כי אנוכי, כל מה שזכיתי בזה העולם, הכל היה על ידי שקראתי תמיד אל ה', בחינת "שם ה' אקרא". ואתם, מהרו גם כן ועשו כמוני ו"הבו גודל לאלוקינו". תקראו גם כן אל השם- יתברך תמיד, כי זה עיקר גדולותו וכבודו, כמו שכתוב: "וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני".
 
דרשו רבותינו ז"ל על הפסוק: "כי שם ה' אקרא, אתם הבו גודל לאלוקינו" - שתענו אחרי 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', שכמו שאני קורא לה' יתברך תמיד, כן תעשו לעולם ועד, מכיון ששם כבוד מלכותו מבורך לעולם ועד, אפילו אחרי כל החטאים והכעסים שמכעיס כל אחד לפניו, בכל דור ודור. כי "ימין ה' רוממה" לעולם, "ואתם מרום לעולם ה'" כפי הנכתב בשירה זו "שיחת לו לא" – ותרגם אונקלוס: לא ליה. כי אליו יתברך, אין מגיע שום פגם.
 
לכן תמיד יכולים להתקרב אליו, אפילו בשאול תחתיות יכולים להיות סמוכים אליו יתברך. וזה בחינת: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – על כך הזהיר משה רבנו בתחילת השירה, כי זה עיקר כוונתו בשירה קדושה זו, הכוללת הכל, שנאמר עליה: "וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו" – והכוונה שיתחזקו עם ישראל תמיד בקב"ה. ויבטחו ברחמיו, יצעקו ויתפללו אליו תמיד, כי זה  "שם ה' אקרא" וכו'.
 
לכן, הקדים משה תחילה והזהיר את עם ישראל, שיאזינו היטב לדבריו והזהירם שיכניסו באוזניהם, כמו מטר וטל שיורדים טיפות מים בארץ ואח"כ צומחים מהם צמחים נפלאים, כך דבריו יכנסו בליבם כטל ומטר ויצמחו בליבם ויעשו פירות טובים, כי דברי התחזקות בה' יתברך צריכים להאזין ולהקשיב היטב היטב, ולהבין דבר מתוך דבר, להבין היטב את רמיזותיו של הצדיק, עד היכן צריכים להתחזק.
 
אמר דוד המלך ע"ה: "אשכילך ואורך בדרך זו תלך איעצה עליך עיני אל תהיו כסוס כפרד אין הבין..." – כי מתחילה סיפר דוד צרותיו, ואמר שמעוצם צרותיו, הוא מוכרח לשאוג כל היום, כמו שכתוב: "כי החרשתי בלו עצמי בשאגתי כל היום...על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, אתה סתר לי, מצר תצרני רני פלט תסובבני סלה" (תהלים קמ) – דרשו רבותינו ז"ל: אתה רנן לפני ואני אפלט אותך.
 
נמצא, שבאלו הפסוקים, נאמר לנו איך להתחזק בתפילה ובשאגה לה' יתברך תמיד, כדי להנצל משטף מים רבים השוטפים בעולם הזה, הרוצים לכלות את האדם, חס ושלום.
 
ועל זה סיים: "אשכילך ואורך בדרך זו תלך איעצה עליך עיני" – שאני מרמז לך בעיניי, אל תסתכל על שום דחיה שרוצים לדחות אותך, יהיה מי שיהיה, לא המחשבות הבאות עליך ולא דברים הנמשכים מאחרים, על כולם אל תסתכל רק תבין דברי, שאני מורה לך את הדרך ומרמז לך בעיניי שתמיד תתחזק בצעקה ובשאגה. וזה שאמר משה רבינו: "יערוך כמטר לקחי תזל" – שדיבורים אלה צריכים לצמוח ולעשות פירות בלבך כטל ומטר לקיימם תמיד, למרות כל מה שעובר על האדם במשך כל ימי חייו, תמיד תקרא לקב"ה.        




תגובה למאמר    תגובה למאמר
   הצג מאמרים נוספים של מערכת ברסלב ישראל
   חזור לדף הבית של על פרשת השבוע




לראש המאמר    לראש המאמר       שלח לחבר    שלח לחבר          שתף       גרסת הדפסה    גרסת הדפסה


 הצטרפו לרשימת התפוצה הצטרפו לרשימת התפוצה
 
 
  
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו כדי לקבל מדי שבוע את רשימת המאמרים החדשים באתר. המנוי חינם וניתן לביטול בכל עת. הקליקו את כתובת הדואר האלקטרוני שלכם.

   

 מאמרים נוספים בנושא זה מאמרים נוספים בנושא זה
 
 


  0 תגובות למאמר זה     

הוסף תגובההוסף תגובה    הוסף תגובה    

 
 
  
יעמדו על הברכה    ולהבדיל לע"נ:
  
 
מה אנחנו עושים ואיך אתם יכולים לעזור?
 
אין אנו פועלים לשום מטרות רווח ואיננו נתמכים משום גוף או ארגון.
כל פעילות האתרים נועדה אך ורק כדי לזכות את הרבים ולעזור לכל הפונים אלינו.
 
לחץ כאן כדי להיות שותף
  
 
 
 מבצעי היום בחנות מבצעי היום בחנות
 
 
 
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 
 
  •  
  •  
     
  •  
  •  
     
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 הכי מדובר הכי מדובר
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 הכי נקרא הכי נקרא
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 Facebook Facebook
 
 
 
 רשימת תפוצה רשימת תפוצה
 
 
 
הכניסו כתובת:   
 
   
 

 
 



  
 
 
פתח ארגז כלים