ט"ו בסיון תשע"ט / יום שלישי 18 יוני 2019 | פרשת השבוע: שלח לך
 
dot  הוסף למועדפים   dot  הפוך לעמוד הבית  
 
   
    הירשם    |    התחבר
  
    החשבון שלי     מעקב הזמנות     עזרה
 
 
  המדינה שלי:  
  ארצות הברית   
 
   שפה:  
  עברית   
 
   המטבע שלי:  
  דולר ארה"ב   
 
   
עמוד הבית ברסלב יהדות משפחה וזוגיות חגים ומועדים רוחניות חברה סיפורים מהחיים
   צמיחה אישית     צמיחה רוחנית     רוחניות ואמונה     מסעות רוחניים             
 
  הצג את כל הקטגוריות...  
 
 
 
מסעות רוחניים  
 
דף ראשירוחניותמסעות רוחנייםהוא 'רודף' אחרי עד לקצה העולם
 
  חיפוש מתקדם
   מאמרים
 
   חיפוש
 
            
 

הוא 'רודף' אחרי עד לקצה העולם    

הוא 'רודף' אחרי עד לקצה העולם



במסוק שעשה דרכו לבית חולים-שדה בהימלאיה, אמר עופר כאילו לעצמו: "פציעה אחת לא מספיקה, הוא לא מניח לי, הוא 'רודף' אחרי עד לקצה העולם..."

 



במסוק שעשה דרכו לבית חולים-שדה
בהימלאיה, אמר עופר כאילו לעצמו:
"פציעה אחת לא מספיקה, הוא לא מניח
לי, הוא 'רודף' אחרי עד לקצה העולם..."


תשס"ג. שמים חפים מכוכבים של אמצע טבת קידמו את הרביעייה המטפסת במעלה ההר, בדרך אל הקבר העתיק שעליו בנויה "חירבה" גמלונית ועליה ספק כיפה ספק גבשושית. זרזיפי הגשם שהכו חליפות בארבעה שהיו עטופים בצעיפים מהם ניבטו רק זוגות של עיניים יוקדות, לא האטו את קצב התקדמותם - כוח הרצון הוא זה שהוליך אותם במעלה ההר. שלושה היו עטופים ב"חליפות ארוכות" עגולות צווארון, שמכסות אותם מכתפיהם עד כמעט הקרסוליים, עם פס בד שחוצה את החליפה לרוחבה. הרביעי היה לבוש בטלדרס צבאי ומתחתיו סוודר אדום, ממנו השתלשלו מכנסיים של ג'ינס מהוה, ובאוזניו ניגן "אם.פי.3" שירים קצביים באנגלית שהשלימו את המראה הסוריאליסטי.

מטח יריות.

אינסטינקטיביות משתטחת הרביעייה באחת ארצה, כאילו היו גוף אחד שמניעות אותו שמונה רגליים. כעבור שניות אחדות קלטו עד כמה היתה הנפילה ארצה קריטית. אז נורה מטח שני שחצה את המקום בו ניצב שניה קודם עופר גרש, הבחור מתולתל השיער עם הסוודר האדום, שזה עתה סיים את שירות החובה שלו. שלושת האחרים התחילו לזחול במעלה ההר. אבל עד מהרה גילו כי עופר לא איתם. אחד מהם, דוד קורן, לשעבר אבוטבול, חזר לאחור וגילה כי עופר ממוסמר על מקומו ללא סימני תזוזה.

"עופר, מה עובר עליך?"
 
"לא יכול לזוז".

"אתה מוכרח לזוז. הם עוד מעט יגיעו לכאן ואנחנו ללא נשק". עופר, לואט: "לא יכול, לא מסוגל, אני לא יכול לזוז". דוד צועק לשניים שכבר היו 60-70 מטרים מכאן: "עופר לא זז, הפחד שיתק אותו, מה עושים?"
 
"באים אליך".

עוד מטח יריות חצה את קו הרכס.

השניים ירדו גם הם: "עופר, עוד מעט הם באים עלינו, אתה חייב".

עופר: "לא יכול להניע איבר, תמשיכו, תצילו את עצמכם. אני אשאר כאן. שיעשו בי מה שהם רוצים".

דיון קצר תחת אש, השלישייה מחליטה לקחת את עופר על הגב, בתורנות.

עופר בוכה: "אתם נפלאים".

הזחילה הפכה איטית מאוד. היריות חדלו, השתרר שקט מאיים.

אהרון ברמן: "אם היריות חדלו סימן שהם בדרך לכאן".

דוד קורן, בריא הגוף שבחבורה שהיה גם גבה קומה, הוא זה שהתנדב לקחת ראשון את עופר על גבו. עתה ניסה להאיץ, אבל ההספק היה דל. הטיפוס בזחילה על אדמת הטרשים במדרון התלול, ועתה עם מטען כבד על הגב, היה בלתי נסבל. הארבעה הבינו את המשמעות. היורים עושים את דרכם. התוצאות במקרה כזה ברורות. ארבעה בחורים ללא נשק מול רוצחים מאומנים. עוד 5 דקות של טיפוס מאומץ ואהרון ברמן מסכם באכזבה: "התקדמנו רק 50 מטרים, עוד לא הגענו למקום שהיינו בו, מפחיד". עופר התעורר: "תשאירו אותי ותברחו". דוד קורן שהתנשם והתנשף תחתיו: "שכח מזה, אנחנו יהודים, נלך כולנו יחד לשמים, בקדושה".

קולות בערבית.

השלושה שהם ארבעה נעצרו במקום, ללא תנועה. דוד קורן שידע מעט ערבית בניב מרוקאי עשה את אוזנו כאפרכסת, ולחש לחבריו: "הם מקללים, לאיפה היאהוד נעלמו". "הם" היו שלושה אנשים, שהחזיקו את התת-מקלעים שלהם. על אף החשיכה העבותה ניתן היה לזהות את הנשקים השלופים.

דוד קורן: "זה מתקרב. הם חילקו ביניהם את השטח".

הערבים הילכו חרישית. גם הם חוששים עתה מפני מה שמכינים להם ארבעת הדמויות שזיהו. הערבים לא ידעו אם יש בידי המטפסים לראש ההר נשק - והעובדה שהיאהוד נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה עוררה בהם את החשש שמא היהודים מכינים להם מארב קטלני.

המתח היה בשיאו. על צלע ההר בשומרון שעל ראשו הקבר, היו עתה שתי קבוצות של אנשים, ארבעה יהודים לא חמושים שנצמדו בכל הכוח לקרקע, ושלושה ערבים, שעתה חילקו ביניהם את ההר בחיפושים. שניים מהערבים העדיפו לרדת אל הוואדי שבמורד ההר, מתוך הבנה שהיהודים נסוגו לשמע היריות, ורק אחד המשיך לעלות בהר.

הערבי עשה צעדים גסים. 'הוא ממש לא גשש', חלפה מחשבה בראשו של דוד קורן. הוא נע ללא מטרה, כשעיניו בולשות את החשיכה העבותה. בתחילה התרחק מהמקום בו היו ארבעת הבחורים עוצרים את נשימתם. אבל אחרי כמה דקות שב לאחור, והתקרב אליהם בצעדים איטיים. "עוד שתי דקות הוא אצלנו", לחש אהרון ברמן, ולוי ברגמן, הירושלמי הגזעי שבין הארבעה, השיב, גם הוא בלחישה: "נתנפל עליו, אין לנו מה להפסיד".

הערבי התקדם כאילו ידע לקראת מה הוא צועד. חמישה מטרים, ארבעה, שלושה, אבל עדיין לא מזהה, סלע משונן הפריד בינו לבין היהודים שנשימתם נעתקה. הנה הוא עובר את הסלע, ואז לפתע לפת זוג ידיים בצווארו, אלה היו ידי הברזל של לוי ברגמן הירושלמי. אהרון ברמן משך ברגליו והפילו ארצה כשלוי ברגמן עליו. הערבי פלט צווחה שבדומיית הליל הדהדה בכל ההר, שנראה עתה אינסופי מתמיד. הנשק נשמט מידיו ודוד קורן חטף אותו. לקורן, מותיקי העליות לקברים בשומרון היה ניסיון דל בנשקים.

"צריך לחסל אותו", אמר לוי ברגמן, החרדי מדורות שבין הארבעה, בן למשפחה ירושלמית עתיקת יומין ומסועפת. עבדול מג'יד שידע כי מצבו בכי רע התחנן לפני היהודים לבל יהרגו אותו: "אני תמיד אוהב אל יאהוד, סבא שלי הציל יהודים במלחמה, רק החמאס הכריחו אותי להצטרף אליהם", תירגם להם דוד מערבית. עופר גרש התעורר לחיים: "אסור להרוג אותו, הוא נכנע, אם נפגע בו זה יהיה רצח - בכלל אתם לא מבינים", הוא דיבר אליהם ממרומי ניסיונו הצבאי, "יותר טוב שיהיה לנו בן ערובה".

"טוב, נעזוב אותו", פלט דוד שלקח פיקוד. לוי ברגמן לא היה מרוצה בכלל: "עוד תראו מה הוא יעשה לנו".

* * *

הצווחה של מג'יד הגיעה לאוזניהם של שני הערבים האחרים שמיהרו, כל אחד בנפרד לפי כיוון הקול. עד מהרה גילה אחד מהשניים את מקומם של הארבעה, וצעק לעבר השני להתקדם גם הוא לאותו מקום. עתה עמדו אלה מול אלה, ארבעה יהודים לאו מאומנים עם תת-מקלע אחד, ושני ערבים, כנראה מאומנים, עם שני נשקים. דוד קורן ירה אך לא פגע, הערבי ירה לעברם. ואז עבדול מג'יד שלפני רגעים אחדים התחנן על חייו, השתחרר מלפיתתו של אהרון ברמן שישב עליו, והכה בראשו של דוד קורן שהנשק נשמט בידיו. מה שקרה דווקא ברגע הקריטי, כאשר שני הערבים, בלי לעשות חשבון כי חברם נמצא עם היהודים, ירו צרורות לעבר החבורה המבוהלת. כדור אחד פגע ברגלו של עופר גרש, שלפני דקות אחדות הציל את עבדול מג'יד, שברגע האמת הצטרף שוב לשני חבריו ועשה עבורם את העבודה כשהוציא את דוד קורן מכלל שימוש.

באותו רגע נשמט טרטור של מסוק מתקרב. שני הערבים נמלטו כל עוד נפשם בם לעבר ההר הסמוך ממנו ירו - הר שבצידו האחר נם כפר ג'לעון את שנתו. המסוק נחת על משטח רחב יחסית בין שני ההרים. כנראה שהטייס או אנשי הביטחון המוטסים הכירו היטב את תוואי ההר. ועל אף הטופוגרפיה הקשה הנחיתו את המסוק במדויק, וגם בתזמון מופלא, בדיוק ברגע שבו הגיעו שני הערבים, שהשאירו אחריהם את חברם, לוודאי.

למחרת בבוקר התפרסמה ידיעה בעמוד 32 של 'הארץ' על תקרית ירי במרכז השומרון, שבה נפצע קל צעיר שהיה בדרכו לאחד הקברים.

ביה"ח תל השומר.

בחדר הניתוח עמל צוות רפואי של חילוץ הכדור שנתקע ברגלו של עופר גרש. אחרי שעתיים בחדר ההתאוששות, הוציאו אותו שני סניטרים בירוק ממתחם חדרי הניתוח שבקומת הקרקע. הוריו, כבני שישים, חברי קיבוץ מעגן מיכאל, כבר מצאו אותו בחדרו בכירורגית 2. שניהם לא ידעו דבר על מקום הימצאו של עופר, ועל ההרפתקה אליה הצטרף. הם גם לא ידעו על הקשר החדש שלו עם בחורים חרדיים שלומדים בישיבה ירושלמית.

אביו יוסף, יוסק'ה גרש, בנו של דוד יהודה אריה גרשוביץ ממייסדי הקיבוץ, התקשה להסתיר את כעסו על מה שעולל הבן: "מי אמר לך ללכת עם המשוגעים האלה?" האמא שהיתה גם היא נסערת אבל שמרה על איפוק, רק ביררה אם "זה החינוך שנתנו לך". ניכר היה באבא שהידיעה על הקשר החדש של בנו הטרידה אותו יותר מאשר הפציעה, שכרב סרן במיל. בחיל רפואה ידע כי "יוצאים מדבר כזה".

"איפה הכרת אותם?" ניסה יוסק'ה את מזלו, למראה השתיקה של עופר. "במדבר יהודה. אתם זוכרים את הטיול במדבר יהודה? שם פגשתי אותם, אחלה בחורים, אנשים עם נשמה". "אבל הם שחורים!" זעק יוסק'ה מלוא ריאותיו. האפשרות שבנו היחיד (היו לו שתי בנות ובן זקונים) יחזור בתשובה הטרידה את מנוחתו.

באותו רגע נכנסו שלוש דמויות לחדר. יוסק'ה התחלחל למראיהם, הפיאות המסולסלות, הזקנים, המעילים הארוכים המוזרים שלבשו, והמגבעות רחבות התיתורא, שיוו להם בעיני יוסק'ה מראה של רוחות רפאים, אנשים מעולם אחר. יוסק'ה לא נדרש להתעמק יתר על המידה כדי להבין מי השלושה, ועם כניסתם הטיח בהם: "אתם כמעט רצחתם את בני, "טרוף טורף עופר", הוא דלה מזיכרונו את לימודי התנ"ך מהילדות. עופר הרים את פלג גופו העליון וכשחיוך על פניו קרא להם להיכנס, מתעלם מזעמו המתפרץ של אביו.

יוסק'ה היה נסער: "עופר, סלק אותם, הם כמעט הרגו אותך, רק בנס ניצלת".

"אה, נס", לאט דוד קורן, כשחיוך דק של אירוניה משתלט על פניו.

בחדר השתררה שתיקה. אורית, אשתו של יוסק'ה, משכה בשרוולו, "עזוב אותם, אל תטריד עכשיו את עופר".

עופר לא נשאר חייב: "אבא, זה שאני כאן ולא בקבר, זה בעיקר בזכות הבחורים האלה. כשנורו היריות הראשונות איבדתי את היכולת לעשות דבר, והבחור הזה", הוא החווה באצבעו על דוד קורן, "לקח אותי על גבו". "שלושתם סיכנו את חייהם למעני, הם הלכו למוות בטוח, בידי אף אחד מאיתנו לא היו נשקים, וכמו שאמרת רק בנס ניצלנו. ואם הבחור הזה לא היה סוחב אותי על גבו, היתה לך היום לוויה גדולה עם נאום יפה של שר שהיה מצטער בשם האומה על מה שקרה ומבטיח להגיע אל המרצחים ולגדוע את ידם". אחרי רגע הוסיף והטיח באביו: "ואם הייתי עכשיו בהודו ומתרסק בנפילה ממעבר הרים בהימלאיה כפי שקרה לג'ו, השכן שלנו, זה היה טוב לך?"
 
השלושה השאירו אחריהם ספר "ליקוטי מוהר"ן", ועופר הניח אותו מתחת לכר. יוסק'ה כבר לא העיז להתנגד. "מחר נביא לך מנין שתגיד "הגומל", הבטיחו כשעזבו את החדר, משאירים את משפחת גרש להתמודד עם עצמה.

רינת ואור, שתי אחיותיו של עופר, בנות 26 ו- 28, שהגיעו כעבור מספר שעות, דווקא הקשיבו בשקיקה לסיפור ההצלה כפי שסופר עתה בפעם השנייה.

האשפוז התארך, עוד ניתוח להוצאת רסיסים שניתזו מכדור שני שגם הם משום מה פגעו דווקא בו. בהמשך התגלו עוד סיבוכים, ואחר עוד כמה שבועות של שיקום. רק לקראת אדר, כחודש וחצי אחרי "התקרית" צעד עופר גרש בטוחות על שתי רגליו.

* * *

את השבת הראשונה עשה בירושלים, בפנימייה של ישיבת "שיבת ציון", שבה למדו שלושת חבריו. זו היתה "שבת זכור", ואווירת פורים החלה משתלטת על הבחורים. הריקודים אחרי התפילה היו השבת ארוכים ועליזים מתמיד, במרכז המעגל רקד נער כבן שש-עשרה "ריקוד ערבי". "גופו מתפתל בלוליינות של נחש, 'הוא נראה עשוי מגומי', חלפה מחשבה בליבו של עופר, ובמחשבתו שב להודו, שם כבר הספיק לעשות שלושה חודשים בטיול גמר-צבא, ושם פגש מרקידים מקצוענים של נחשי קוברה. 'שם הכל היה מלא מלנכוליה, לא היתה שמחה על הפנים, כאן כולם שמחים', שם עופר לב לפער קטן אך משמעותי בין העולמות.

בסעודת השבת שנערכה בחדר האוכל דפק מישהו על השולחן הארוך שבו ישב יחד עם עוד כמה עשרות בחורים, כולם צעירים ממנו, והודיע כי "ר' עופר יספר לנו את סיפור הנס שהיה לו". "ר' עופר" לא יכול היה לסרב, והרטוריקה הטובה שתמיד הבטיחה לו מקום של כבוד במפגשים חברתיים, כולל ב'קן' של "המחנות העולים" בקיבוץ, עמדה לו גם הפעם. מכל השולחנות התקבצו בחורים ונערים ושמעו בשקיקה את סיפורו של הבחור שהגיע גם לכאן עם הסוודר האדום שלו, כמבקש להודיע: "אנחנו חברים, אבל אתם מה שאתם ואני מה שאני".

"בחור נלהב", שנראה מבוגר יחסית מכל האחרים, קם לאחר שעופר סיים את סיפורו, והכריז בלי להתבלבל: "מה אתם מתלהבים, זה לא משהו מיוחד, יש לנו הבטחה שאף אחד לא יינזק בדרך לציונים הקדושים, ואם עופר ניזוק הוא צריך לבדוק את עצמו".

עופר הביט בו בעיניים קמות.

כל זה היה לפני הלילה הארוך שציפה לו, ליל שירי נשמה שהתמשך עד סוף האשמורת השלישית, ומכאן צעדה לתפילת 'נץ' בכותל, כשבדרכה חולפת החבורה דרך "שער שכם", שכל סביבותיו עדיין נמו את שנתם, אבל מראה שני צעירים ערביים חמושים בעיניים יוקדות משטמה, החזיר את עופר אל הלילה ההוא בג'בלאות ופחד עולם ניצת בעיניו. בסוף השבת בישר עופר לחבריו כי "על אף האירוח הנפלא, ועל אף שאתם נורא נחמדים, אל תחשבו שאני הולך להיות חרדי". הוא סיפר להם כי כבר בימים הקרובים הוא מקווה לחזור להודו. אכזבה כיסתה את פני שלושת ידידיו.

יוסק'ה גרש היה מאושר כאשר עופר בישר לו על ההחלטה, ובו במקום הודיע כי יממן את הוצאות הטיול. "העיקר שיתנתק מהחבורה המסוכנת", אמר לאשתו, שלא ממש התלהבה מטיול שני, עם כל הסיכונים הכרוכים בו.
 
* * *

טיול תרמילאים, בדרך למרומי ההימלאיה. שמים בהירים מביטים על עננים ששטים במורד ההר, בדרך לקניון ענק בין נקיקי סלע מזדקרים. ארבעה ישראלים ועוד שני אמריקאים, אותם הכירו במהלך הטיול, יורדים בחבלים אל הקניון האגדי, שבו מתפתלים צוקים מרהיבים, ובמורד זורם נחל שמקבל את מימיו הצוננים מהשלגים הרבים שיורדים באזור במהלך כמעט כל השנה.

בשכבת הסלע האחרונה, לפני הירידה לנחל, התגלגלה מפולת סלעים, שניים מבין ששת המטיילים נהרגו בו במקום, שלושה אחרים נפצעו קשה, ועופר גרש נפצע קל. למעשה יצא בשריטות. למרבה התדהמה, הסלולארי שלו עבד בתוך הנקיק, שהיה יעד למטיילים רבים, וחברות הסלולארי שמבקשות לשמור על היוקרה מכסות אותו. עד מהרה ריחפו מעל שני מסוקים שיצאו מבסיס קדמי של שרות ההצלה הנפאלי, ואור היום המלא ששרר באזור סייע לזהות עד מהרה את מיקומה של החבורה.

במסוק שעשה דרכו לבית חולים-שדה בהימלאיה, אמר עופר כאילו לעצמו: "פציעה אחת לא מספיקה, הוא לא מניח לי, הוא רודף אחרי עד לקצה העולם". כשאמר "הוא" התכוון לבורא. וזה היה הסיכום שלו לשני האירועים ההרריים שעבר, אחד בהר הטרשים בשומרון, ועכשיו בהימלאיה.

כאשר התייצב כעבור יומיים בבית הוריו במעגן מיכאל פערו אלה זוג עיניים. והאם סיכמה את הדיון המשפחתי בהודעה שעם כל אי הנעימות יש לאפשר לעופר לבחור את דרכו. "כי אם לא, נשלם מחיר כבד". יוסק'ה, האבא, החריש. גם הוא התקשה לתת הסבר למכה השנייה שניחתה על עופר, וגם לעובדה שהוא יצא חי וכמעט ללא פגע, כאשר כל חבריו לטיול התרסקו במורד.

זה היה יום חמישי. בשבת כבר היה עופר שוב בישיבה בירושלים, לא הרחק ממאה שערים. שלושת החברים פערו עיניים: "אתה לא בהודו?"

"כן, אבל חזרתי, עם זנב מקופל בין הרגליים". אחרי רגע של הרהור נוסף הוסיף: "זהו, אני כאן". רק אחר כך סיפר על מה שעבר במזרח.

שלושת הבחורים הריחו כי עופר חזר "מבושל", והציגו אותו בפני הרב, שלהפתעתו של הבחור המתולתל לא הסביר לו במיוחד פנים, מה שנגד את "הדימוי המיסיונרי", אבל מיניה וביה ירה בכינון ישיר: "השבוע פסח, אני מזמין אותך עם הוריך ואחיותיך לסדר אצלי בבית".

"מאיפה הרב הזה יודע שיש לי אחיות?" שאל את החברים מהגבעה בשומרון. אלה חייכו.

* * *

בערב פסח עצר טנדר של קיבוץ מעגן מיכאל ליד בניין בקרבת מאה שערים. מראה הבאים היה זר לדמויות המקובלות כאן. הם גם היו מהוססים מאוד. אבל אברך שהתבקש לקבל את פניהם הוביל את הארבעה (עופר כבר היה כאן) לדירה, נאה יש לומר, שהוכנה במיוחד עבורם מבעוד מועד.

ליל הסדר היה עבור ארבעת, בעצם חמשת, האורחים מהקיבוץ (שם לא ידע איש לאן נעלמה משפחת גרש) "הודו פלוס". עולם אחר ועשיר עד להדהים. כך החמישייה בלעו בעיניהם את המתרחש. הקידוש, הילד הצעיר ומתולתל הפיאות ששאל את ה"מה נשתנה". יוסק'ה, אשתו וילדיו שמעולם לא הכירו סדר שלא מתוך "הגדת הקיבוץ" שמובילה למחוזות אחרים קיימו בעצמם שוב ושוב את מצוות "כאן הבן שואל". והתשובות הובילו אותם לעולם קסום. יוסק'ה ישב כשעל ראשו מתנוססת לתפארה כיפה סרוגה לבנה מהזן הירושלמי שמישהו נידב לו ועיניו זהרו.

בעת הסעודה ביקש יוסק'ה את רשות הדיבור ובסיפורו לקח את הנוכחים למחוזות אחרים: "אבי, דודו - דוד יהודה אריה, עלה לארץ לפני 72 שנה, הוא היה אז בן 19, שגדל במשפחה דתית, אני חושב שקראו לזה חסידית, בעיירה קישינב. הסבא היה חרדי מאוד ואבא הפך לציוני, בליל פסח הוא עזב את שולחן הסדר ויצא לארץ ישראל, בסוף הסדר קיבל אביו, שאני קרוא על שמו, התקף לב ונפטר. בארץ הוא היה בעמק, ייבש ביצות, ולחם בהגנה. הוא היה ממייסדי הקיבוץ, שאני גדלתי בו. מאז עברו בדיוק 72 שנה, ועכשיו", אמר כששתי דמעות גדולות זולגות מעיניו, "שוב ליל פסח ואני סוגר את המעגל, אני בא מהקיבוץ לסדר של סבא שלי, כנראה ששולחן הסדר חזק מכל הרעיונות הסוציאליסטיים, ומנצח גם את המלחמה הציונית.

"אני אומר לכם פה, שאני חוזר מהקיבוץ לסבא. כל השנים בער משהו בתוכי, אבל פחדתי מזה, לפני כמה חודשים, כשעופר נפצע והתברר כי הוא רוקד עם חרדים, נלחצתי, חששתי שהנה זה בא. ועכשיו, עכשיו כל הפחדים שלי מתממשים, לא רק הוא, גם אני כבר בתוך "המלכודת". הכל חוזר אלי, סדר פסח, ואני חוזר אל המקום שאבא שלי הפסיק..."
 
 
(מתוך "שעה טובה")




תגובה למאמר    תגובה למאמר
   הצג מאמרים נוספים של אורי פולק
   חזור לדף הבית של מסעות רוחניים




לראש המאמר    לראש המאמר       שלח לחבר    שלח לחבר          שתף       גרסת הדפסה    גרסת הדפסה


 הצטרפו לרשימת התפוצה הצטרפו לרשימת התפוצה
 
 
  
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו כדי לקבל מדי שבוע את רשימת המאמרים החדשים באתר. המנוי חינם וניתן לביטול בכל עת. הקליקו את כתובת הדואר האלקטרוני שלכם.

   

 מאמרים נוספים בנושא זה מאמרים נוספים בנושא זה
 
 


  0 תגובות למאמר זה     

הוסף תגובההוסף תגובה    הוסף תגובה    

 
 
  
יעמדו על הברכה    ולהבדיל לע"נ:
  
 
מה אנחנו עושים ואיך אתם יכולים לעזור?
 
אין אנו פועלים לשום מטרות רווח ואיננו נתמכים משום גוף או ארגון.
כל פעילות האתרים נועדה אך ורק כדי לזכות את הרבים ולעזור לכל הפונים אלינו.
 
לחץ כאן כדי להיות שותף
  
 
 
 מבצעי היום בחנות מבצעי היום בחנות
 
 
 
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 
 
  •  
     
  •  
  •  
  •  
     
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 הכי מדובר הכי מדובר
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 הכי נקרא הכי נקרא
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 Facebook Facebook
 
 
 
 רשימת תפוצה רשימת תפוצה
 
 
 
הכניסו כתובת:   
 
   
 

 
 



  
 
 
פתח ארגז כלים