המערה לארץ ישראל

הנער רעה את עדר העיזים של משפחתו. הוא לקח אותן דרך היער הפולני למקום המרעה הקבוע שלהן. וכשהן ליחכו את העשב והשביעו את רעבונן, הוא ישב לו מתחת לעץ הקבוע שלו וחלם חלומות באספמיא…
 
ובחלומותיו, הוא מגיע לארץ ישראל, לירושלים עיר של זהב. הוא חולם על הגנים היפים שיש בה, על השמים המרהיבים ואבני הזהב. אך יותר מכל, הוא חולם על הכותל המערבי, שריד בית המקדש בו שכנה השכינה הקדושה.
 
כך זה היה כל יום, העיזים מלחכות את הדשא והוא שוקע בחלומות במשך שעות.
 
הוא נתן לעיזים לרעות בכל מקום שחפצו בו. כך יצא, שאחת העיזים תמיד הייתה מתרחקת עד שנעלמת. אבל הוא לא דאג, כי בשעת בין ערביים היא תמיד חזרה.
 
הנער התגורר עם הוריו בבית קטן ביער, ליד אחד הכפרים הסמוכים לו. בכל לילה, אבא שלו לימד אותו תלמוד וסיפר לו סיפורים על פלטרין של מלך – ירושלים עיר הקודש – על בית המקדש, על הלויים שניגנו בהתעוררות ובהרמוניה שלא נשמעה כמותה בעולם את מילותיו של נעים זמירות ישראל – דוד המלך ע"ה, ועל הניסים שחוו יושבי ציון בכל יום ויום.
 
בוקר אחד, הנער חלב את אחת העיזים והניח את הכלי גדוש בחלב על השולחן ארוחת הבוקר שלהם. לאחר ששתו מהחלב הם היו המומים – מהיכן יש לחלב טעם כל כך מיוחד, טעם כזה מתוק, כאילו הנער חלב מהעז דבש?!?
 
"תמצא את העז שנותנת את החלב המיוחד הזה. אתה יודע מה, אולי עדיף שתעקוב אחרי מקום המרעה שלה ותעביר לשם את כל העדר" אמר האב לבנו.
 
והנער, הוא כבר ידע איזו עז הוא חלב – את זו שכל הזמן נעלמת במשך היום וחוזרת בשעת בין ערביים. למחרת, הנער קשר פעמון של פרה עם חבל ארוך לצוואר העז והוביל את העדר למקום המרעה. העז החלה לרוץ לתוך היער ונעלמה. הנער רדף אחריה. כל צלצול של הפעמון שעל צווארה הפנה אותו למקום אליו רצה. העז הובילה אותו לתוך יער צפוף שהסתיר את השמים הקיציים של אותם ימים. ואז, ליד שלושה גזעים עבים במיוחד, הנער ראה את העז נכנסת לתוך חור שחור גדול. העז נעלמה בתוכו והנער רץ עד לפתח החור ונעצר. מערה. הוא שונא מערות. הוא שונא את החשיכה האיומה שיש בהן, את הדרך הלא נודעת, ובעיקר, את הטחב. הוא המשיך לשמוע את קול הפעמון שהיה קשור סביב צווארה, אך ככל שהזמן חלף קול הפעמון התעמעם ונחלש. לא הייתה לו ברירה, הוא נכנס לתוך המערה, הולך בעקבות הקול. ההקלה הייתה כשהבין שבמערה אין עטלפים. הוא המשיך לרדוף אחרי העז עד שראה קרן אור כסופה שהגיעה דרך פתח שנראה לא רחוק. האור התחזק, ולפתע הוא כבר היה בצד השני של המערה.
 
אור השמש סנוור אותו עד כדי עיוורון. העיניים לא עמדו בעוצמת האור שפתאום היו צריכות להכיל. היער הפולני נעלם כלא היה. במקום בו עמד היו עצי תמר, עצי זית ושמים כחולים בהירים ויפים. הכל נראה שם כל כך שונה. אפילו הריח שונה, כזה שלא הריח מעולם. נראה שהוא נמצא בכלל בארץ אחרת, אבל פלא, הוא הרגיש שם ממש כמו בבית. ואת ההרגשה הזאת הוא הרגיש עמוק בנשמתו.
 
הוא מצא את העז שלו מלחכת עשב ליד עץ תמרים גדול והבין שזה המקום אליו היא בורחת כל יום. ואז, הוא ראה איש זקן מתקרב אליו. הוא קשר את העז לעץ ורץ אל האיש. "היכן אני?" שאל.
 
"בעיר הקודש, ירושלים" השיב האיש. "אנחנו פשוט נמצאים מחוץ לחומות העיר".
 
י-ר-ו-ש-ל-י-ם?!?!? איך יכול להיות? האם המערה בה עבר היא אחת המערות שיובילו בתחיית המתים את הצדיקים לארץ ישראל? שאלות רבות חלפו בראשו, אבל באותם רגעים הוא רצה לדעת רק דבר אחד. הרי נס התרחש כאן, ללא ספק, והוא רצה להודות לבורא עולם על כך והוא גם נמצא בירושלים…
 
"אתה יכול לומר לי בבקשה היכן נמצא הכותל המערבי?"
 
"אקח אותך, אני בדיוק הולך לשם" השיב הזקן בחביבות.
 
אל העיר הם נכנסו דרך שער גדול ורחב ידיים, עברו דרך השוק עמוס האנשים ודוכנים עם ירקות ופירות בשלל צבעים, עד שהגיעו אל הכותל. כשהנער ראה את הכותל, הוא רץ אל האבנים הקדושות, אבנים שאנשים לאורך כל הדורות בכו והתפללו לידן, מתחננים ומבקשים, בעיקר שייבנה שוב פעם הבית שאנו כל כך מתגעגעים אליו. הדמעות זרמו כמו נהר על פניו. הוא התחנן וביקש: "ריבונו של עולם! תודה רבה לך שהבאת אותי למקום שאני חולם עליו כל יום, המקום אליו אני מתגעגע בכל נשמתי כל חיי. בבקשה, תעשה שגם ההורים שלי יבואו לכאן, ויחד נחיה כולנו כאן, איתך, בארץ הקודש".
 
הוא סיים את דבריו והעז פתאום השתחררה מהעץ אליו נקשרה, רצה לתוך המערה וחזרה לביתו של הנער. כשהוריו ראו את העז לבד הם חששו מהנורא מכל. כל התסריטים האיומים עלו בראשם, ובכלל, מה עלה בגורל בנם?… אבל העז הסתכלה עליהם, כאילו אומרת להם 'בואו אחרי', והחלה לרוץ שוב לתוך היער, וההורים רצו אחריה. היא הובילה אותם לתוך המערה עד שיצאו מהצד השני וגילו שהם בארץ ישראל. פה אחד החליטו להגיע כמה שיותר לכותל, שם להתחנן לבורא עולם שיעזור להם למצוא את בנם. כשהגיעו, הם ראו אותו מתפלל כשדמעות שוטפות את פניו, מטהרות את נשמתו. מאוחדים שוב, מחובקים ואוהבים, הם החליטו להישאר בישראל, ארץ חלומותיהם.
 
* * *
 
לאורך כל הדורות לסיפור זה היו כמה גרסאות. דורות של יהודים סיפרו לילדיהם את אגדת המערה המובילה לארץ ישראל, על חוויית הגעגועים ועל החזרה הביתה, כשהם לא מאבדים את התקווה לעולם ומקווים להגיע לארץ המבטחים ולא להמשיך לחיות בגלות, במקום בו רודפים אותם מתוך שנאת חינם.
 
היום, כשהגלות בשיאה, הגעגועים מציפים אותנו, כן, גם את אלה שנמצאים כאן ומתגעגעים לירושלים עיר הקודש ולארץ ישראל השלמה. בתקופה זו של שלושת השבועות, באבלות על חורבן בית המקדש – על הבית שהיה ועוד יהיה! אנחנו צריכים להמשיך להתגעגע, לרצות ולא להתייאש ולהאמין שזה יקרה!