י"ז בניסן תשע"ט / יום שני 22 אפריל 2019 | פרשת השבוע: אחרי מות
 
dot  הוסף למועדפים   dot  הפוך לעמוד הבית  
 
   
    הירשם    |    התחבר
  
    החשבון שלי     מעקב הזמנות     עזרה
 
 
  המדינה שלי:  
  ארצות הברית   
 
   שפה:  
  עברית   
 
   המטבע שלי:  
  דולר ארה"ב   
 
   
עמוד הבית ברסלב יהדות משפחה וזוגיות חגים ומועדים רוחניות חברה סיפורים מהחיים
   ספירת העומר     פסח     יום השואה     יום הזיכרון             
 
  הצג את כל הקטגוריות...  
 
 
 
שלושת השבועות ותשעה באב  
 
דף ראשיחגים ומועדיםשלושת השבועות ותשעה באבזעקה של תקווה
 
  חיפוש מתקדם
   מאמרים
 
   חיפוש
 
            
 

זעקה של תקווה    

זעקה של תקווה



באותו היום ממש, בו הפך ליבנו נגוע בייאוש, אנו בוכים כבר אלפיים שנה כל שנה מחדש. אלא שהפעם הבכי הזה שונה לחלוטין. זה בכי מתקן ומרפא משהו עמוק בפנים...

 



חורבן הבית לא היה השואה הראשונה שניתכה על ראשנו בתשעה באב. שנים רבות לפני כן כבר נגלה יום זה כמזומן לפורענות וקללה.
 
משחזרו המרגלים מתור את הארץ מקץ ארבעים יום ומלאו את לב המצפים לשובם בדברי יאוש וכפירה בגנות הארץ – ערב תשעה באב היה.
 
"ותשא כל העדה, ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר יד) וכותבת הגמרא (תענית כ"ט): "ויבכו העם בלילה ההוא – אמר רבי יוחנן: תשעה באב היה. אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני קובע לכם בכיה לדורות".
 
עם שלם, במשך לילה שלם, עומד מול השוקת השבורה של חלומותיו – ובוכה.
 
מה חשו הבוכים הללו? וממה נבע בכיים?
 
"וילונו על משה ועל אהרן כל בני ישראל, ויאמרו אליהם כל העדה: לו מתנו בארץ מצרים, או במדבר הזו לא מתנו! ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזה לנפול בחרב, נשינו וטפינו יהיו לבז, הלא טוב לנו שוב מצרימה!" (במדבר יב).
 
"ארץ אוכלת יושביה" טענו המרגלים בשובם. ארץ מקוללת, משונה במראיתה ובאנשיה. מלאה בענקים ואנשי מלחמה שלעולם לא נוכל להם. והשומעים – האמינו. האמינו, ובכו כל הלילה.
 
בכי של יאוש, בכי של כפירה בהבטחת ה' לארץ זבת חלב ודבש, להשגחה פרטית, לניסי ניסים. איש לא שעה לזעקת המחאה של יהושע בן נון וכלב בן יפונה "טובה הארץ מאוד מאוד"! איש לא הסכים עם תוכחתם "אם חפץ בנו ה' – והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו...אך בה' אל תמרודו"!!! (במדבר יב, ח-ט).
 
בעקבות בכיית כפירה זו, לא זכינו להכנס לארץ המובטחת. עשרות שנים שוטטו אבותינו במדבר הגדול. וכל העומדים עתה על סיפה, למעט יהושע בן נון וכלב בן יפונה שדיברו בשבחה, ימותו במדבר ולא יראו עוד לעולם את פניה. ואם לא די בעונש המר הזה, בא הקב"ה ומוסיף עליו עוד "אתם בכיתם בכיה של חינם – ואני קובע לכם בכיה לדורות".
 
מעתה, יהיה תשעה באב יום מקולל, והגדולות שבשואות שנתכו על ראש בני-ישראל יחולו דווקא בו. בכיה לדורות...ועד היום אנו בוכים, בתשעה באב, על חטא המרגלים וגזרת הגלות, על חורבן הבית הראשון והשני, על חורבן העיר הגדולה ביותר ואובדן רבבות בניה, ועל גירוש ספרד שחתם בדם פרק חשוב בתולדות עמנו.
 
האם הקב"ה נקמן?
 
בודאי שלא. גם עונשיו המרים ביותר – מן הרחמים הם נובעים ולתכלית תיקון החטא ומרוקו. ולא כנקמת זעם חלילה.
 
מהו, אם כן, פשר הדברים "ואני קובע לכם בכיה לדורות"?
 
אלא שפני הדברים כך הם – באותו בכי נורא שבכו אבותינו, על סף הכניסה לארץ, גרמו הבוכים קלקול עמוק. עם שלם בוכה, ויאושו של הבכי הזה מחלחל עמוק עמוק בלבבות הבוכים, עד שהוא מגיע גם ללב בניהם, ובני בניהם, עד סוף כל הדורות...
 
בכי של תקוה
 
את משבר האמונה הגדול הזה, את אובדן התקוה וריפיון הידיים שהשריש בכל הלבבות, חייבים לעקור. תיקונו, ועקירתו, בחסדי ה' המרובים – "ואני קובע לכם בכיה לדורות"!
 
באותו היום ממש, בו הפך ליבנו נגוע ביאוש – אנו בוכים כבר אלפיים שנה, בכל שנה מחדש. אלא שהפעם בכיינו שונה לחלוטין. בכי מתקן, שבכל פעם עמוק יותר "ממתיק" ומרפא את ארסו של הבכי ההוא.
 
כיצד?
 
אומרים חז"ל: "גזרה על המת שישתכח מן הלב". כדי לאפשר לחיים להמשיך, כדי להקל על סבלם של האבלים, גזר ה' בחכמתו על הלבבות – לשכוח. וכך טבוע בנפש האדם, שגם מתיו היקרים ביותר – ילכו וישתכחו מן הלב ברבות הימים והשנים.
 
והנה, אלפים בשנים, אנו בוכים על "מתנו", על חורבן המקדש ותפארת ישראל, על שפלות מצבם של בני עמנו. היכן היא ה"גזרה על המת שישתכח מן הלב"? היתכן לבכות זמן רב ומופלג כל כך על חורבן קדום ורחוק כל כך? הלא מן הדין היה עלינו להתנחם, להתנער מזכרונות העבר, ולהתחיל בחיים חדשים. מנין הכוח, עדיין, להתאבל ולבכות? אין זה כי אם "מתנו" – לא מת! עתיד הוא לשוב ולחיות. עתיד מקדשנו להיבנות, ועתידה תפארתנו וקדושתנו – להתגלות.
 
אין זה מת שישתכח מן הלב, אין זה זכרון רחוק מדפי העבר, חי וקיים הוא בעצמותינו וליבנו, ועל כן לעולם נמאן להתנחם, ועד שיאיר מחדש אורם של ישראל ומקדשם – לא נחדל מאבלנו.
 
בכיינו, אם כן, אינו בכי של יאוש כל עיקר, כאדם שמתו מוטל לפניו. זהו בכי של תקוה גדולה, שעדיין אנו מאמינים ומקווים ומייחלים לתקומתו ותקומת מקדשנו.
 
"ואני קובע לכם בכיה לדורות". בכל שנה ושנה, למרות שעבר זמן כה רב, אנו ממשיכים לבכות. בכי מתקן, בכי של תקוה עצומה, של אמונה שלימה "חפץ בנו ה' – והביא אותנו אל הארץ הזאת". ויבנה לנו מחדש מקדשנו "לכפר בו על כל עוונותינו"!




תגובה למאמר    תגובה למאמר
   הצג מאמרים נוספים של הרב ארז משה דורון
   חזור לדף הבית של שלושת השבועות ותשעה באב




לראש המאמר    לראש המאמר       שלח לחבר    שלח לחבר          שתף       גרסת הדפסה    גרסת הדפסה


 הצטרפו לרשימת התפוצה הצטרפו לרשימת התפוצה
 
 
  
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו כדי לקבל מדי שבוע את רשימת המאמרים החדשים באתר. המנוי חינם וניתן לביטול בכל עת. הקליקו את כתובת הדואר האלקטרוני שלכם.

   

 מאמרים נוספים בנושא זה מאמרים נוספים בנושא זה
 
 


  0 תגובות למאמר זה     

הוסף תגובההוסף תגובה    הוסף תגובה    

 
 
  
יעמדו על הברכה    ולהבדיל לע"נ:
  
 
מה אנחנו עושים ואיך אתם יכולים לעזור?
 
אין אנו פועלים לשום מטרות רווח ואיננו נתמכים משום גוף או ארגון.
כל פעילות האתרים נועדה אך ורק כדי לזכות את הרבים ולעזור לכל הפונים אלינו.
 
לחץ כאן כדי להיות שותף
  
 
 
 מבצעי היום בחנות מבצעי היום בחנות
 
 
 
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 
 
  •  
  •  
  •  
     
  •  
     
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 הכי מדובר הכי מדובר
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 הכי נקרא הכי נקרא
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 Facebook Facebook
 
 
 
 רשימת תפוצה רשימת תפוצה
 
 
 
הכניסו כתובת:   
 
   
 

 
 



  
 
 
פתח ארגז כלים