חלב ועוגיות

עד לאן מגיע חסד קטן עם חיוך חיוור וכובש? זה היה חשבון ששולם לפני 50 שנים עם כוס חלב וארבע עוגיות. הסיפור של פרופסור מיילס.

3 דק' קריאה

ג'ין ספרא

פורסם בתאריך 05.04.21

עד לאן מגיע מעשה חסד קטן?…

 

פרופסור ארתור מיילס הוא אחד ממנתחי הלב הטובים בעולם. הוא איש עשיר מאוד שמנהל את אחד המרכזים הרפואיים הגדולים בארצות הברית, עליו נמנה צוות גדול מאוד של רופאים ואחיות מיומנים ומקצועיים.

 

אז כמו שהבנתם, זה הסיפור של פרופסור ארתור מיילס.

 

אבא שלי נפטר כשהייתי ילד קטן. אמא שלי אף פעם לא עבדה מחוץ לבית ואבא היה המפרנס היחיד. את הרעב הרגשנו בבית בפעם הראשונה אחרי שאבא נפטר. אמא ניסתה לקחת את העניינים לידיה, מצאה כמה מקומות עבודה כעוזרת בית תמורת פרוטות. היא באמת ניסתה לפרנס אותנו, אבל לא תמיד זה הסתדר לה.

 

"היום ארתור שלי אתה הולך לבית הספר בלי אוכל" אמרה לי אמא בוקר אחד. הייתי אז בן עשר וזה לא כל כך ערב לי לאוזן. "הבית ריק לחלוטין" המשיכה, "אבל כשתחזור, תחכה לך ארוחה טעימה ודשנה, את זה אני מבטיחה לך". היא נתנה לי קוביות סוכר, "קח, ילד שלי, זה יעזור לך לשרוד את היום". אבל קוביות הסוכר רק הגבירו את הרעב ובהפסקה הרגשתי שאני עומד להתמוטט, אלא אם כן אכניס משהו לפה. למרות שהייתי תלמיד מצטיין ומעולם לא הפסדתי אף שיעור, באותו יום העדפתי לחזור הביתה כי כבר לא יכולתי. בדרך, פניתי לאחד הרחובות ונחתי על המדרכה כשאני נשען על הקיר. הייתי מוכן לחטט בפחים לו רק כדי למצוא משהו שירגיע את הרעב ויחזק אותי מעט.

 

פתאום צץ במוחי רעיון. החלטתי לדפוק על אחת הדלתות באזור ולבקש חתיכת לחם. 'כאן אף אחד לא מכיר אותי, אקח את הלחם ואברח מפה' חשבתי.

 

הבית הראשון שראיתי היה עם שתי דלתות. הדלת הימנית הייתה גדולה עם ציור מפחיד של נמר, אז בחרתי את השמאלית. על הדלת היה שלט קטן בו היה כתוב "מוריס ג'קסון". דפקתי על הדלת בעדינות כשמחשבות על גברת ג'קסון רצו לי בראש, אישה גדולה עם סינר לבן. הלב שלי פעם בפראות כשדפקתי שוב על הדלת. להפתעתי, את הדלת פתחה ילדה קטנה בגילי שהייתה חיוורת מאוד, אך חייכה חיוך מקסים. היא די הופתעה לראות אותי. "חשבתי שזה הדוור" אמרה לי. "מי אתה?" שאלה במהירות.

 

מאמרים נוספים בנושא:

חלון יפה

המעשה הטוב של השנה

גלגול של חיוך

בשבילי חיוך, בשבילו כל העולם

העשיר והמובטל

קערה כחולה

החסד יעיד על בעליו

שירות עם חיוך

הכובע של מירי

מילה טובה או תרופה?

חוק חיוך, חובה!

מילה של מאמן

 

"אני… צמא" אמרתי לה. התביישתי לבקש לחם. אולי היא לומדת באותו בית ספר בו אני לומד?… "אפשר לקבל בבקשה כוס מים?"

 

הילדה הסתכלה עלי וחייכה, "אנחנו שותים בבוקר חלב" והיא רצה למטבח. אחרי דקה חזרה עם כוס חלב וצלחת עם ארבע עוגיות. "אנחנו אוכלים עוגיות כשאנחנו שותים חלב" הכריזה עם החיוך המקסים שלה כשהגישה לי המחווה המדהימה – כוס חלב וארבע עוגיות.

 

הייתי המום. הידיים שלי רעדו כשהחזקתי את הצלחת עם העוגיות והחלב. היא הציגה את עצמה בעוד אני שותה ונהנה מהעוגיות הטעימות. "קוראים לי רוזלין. איך קוראים לך?" שאלה.

 

חשבתי על השאלה אבל במקום לענות לה העדפתי לשאול שאלה, "מה את עושה בבית בשעה כזאת?"

 

"אני חולה!" אמרה לי. איחלתי לה רפואה שלמה כשסיימתי לאכול את העוגייה האחרונה וחזרתי מיד לבית הספר מבלי לומר את שמי.

 

השנים חלפו. סיימתי בכבוד ובהצלחה רבה את לימודיי, ובגלל שהייתי תלמיד מצטיין קיבלתי מלגת לימודים והתחלתי ללמוד רפואה. גם בתחום הזה הצטיינתי, התקדמתי עם השנים עד שפתחתי את המרכז הרפואי הגדול אותו אני מנהל מזה שנים. היום אני מנתח לב מפורסם מאוד. יש לי אישה נפלאה, שגם היא רופאה, ושלושה ילדים.

 

כשמגיע חולה אל המרכז הרפואי הצוות המיומן שלי מטפל בו במסירות, עורך בדיקות מקיפות ומגיש לי את כל התוצאות, אז אני מעריך את מצבו ומאבחן את דרך הטיפול והתרופות שהוא צריך לקבל.

 

בוקר אחד הגעתי למשרד ועל השולחן היה מונח תיק של פציינטית. לקחתי את התיק, פתחתי וקראתי את שם החולה…."רוזלין ג'קסון" וכל הפעמונים שבראשי החלו לצלצל. אחרי כל השנים האלו, לעולם לא אשכח את החסד המתוק והמשביע שהילדה הזו עשתה איתי. הלכתי לחדר בו הייתה מאושפזת. היא שכבה על המיטה, עייפה וחלשה מאוד, מחוברת לחמצן.

 

"מהיכן את?" שאלתי. היא ציינה את שמה ואת שם השכונה בה גדלתי.
 

"איך קוראים לאבא שלך?" המשכתי.

 

"מוריס ג'קסון" היא אמרה בקול חלש. חיוך קטן נראה על פניה, אותו חיוך מקסים שהזכיר לי את הילדה מאותו בוקר.

 

"אני מטפל בה!" הודעתי לצוות ההמום, שידע שאת כל ההכנות המקדימות אני בכלל לא עושה. רוזלין הפכה באחת למטופלת פרטית שלי. טיפלתי בכל מה שהייתה צריכה. וידאתי שבחדר הניתוח היא תקבל את הטוב ביותר וביקשתי מהצוות להתקשר אלי בכל שעה אם צריך משהו לגבי רוזלין.

 

"כמה אני צריכה לשלם על הטיפול המסור והנפלא שקיבלתי כאן?" שאלה אותי רוזלין.

 

העברתי לה חשבון מפורט ומדויק על כל הוצאות האשפוז והניתוח על סך 53,000 דולר. אבל בשורה התחתונה, בסכום לתשלום, היה כתוב: "שולם לפני 50 שנים עם כוס חלב וארבע עוגיות יאמי יאמי…"

 

"שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו" אומר החכם באדם, שלמה המלך ע"ה (קהלת יא, א). אתה משקיע במקום אחד. אתה עושה מעשה טוב אחד בסוף העולם, ובורא עולם יכוון את התוצאה בחזרה אליך. אל תהססו לעולם או תחשבו פעמיים, עשו מעשה טוב בכל יום!

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה