כ בתמוז תשע"ט / יום שלישי 23 יולי 2019 | פרשת השבוע: מטות
 
dot  הוסף למועדפים   dot  הפוך לעמוד הבית  
 
   
    הירשם    |    התחבר
  
    החשבון שלי     מעקב הזמנות     עזרה
 
 
  המדינה שלי:  
  ארצות הברית   
 
   שפה:  
  עברית   
 
   המטבע שלי:  
  דולר ארה"ב   
 
   
עמוד הבית ברסלב יהדות משפחה וזוגיות חגים ומועדים רוחניות חברה סיפורים מהחיים
   הכרות ונישואין     הורים וילדים     משפחה ובריאות     ברסלב ילדים             
 
  הצג את כל הקטגוריות...  
 
 
 
הורים וילדים  
 
דף ראשימשפחה וזוגיותהורים וילדיםיש מקום רק לאהבה
 
  חיפוש מתקדם
   מאמרים
 
   חיפוש
 
            
 

יש מקום רק לאהבה    

יש מקום רק לאהבה



אצלנו בבית היה מקום רק לאהבה, לרכות ונעימות. שום ביקורת, שום פגיעה או השפלה. הרב שלום ארוש מספר על הבית בו גדל.

 



אצלנו בבית היה מקום רק
לאהבה, לרכות ונעימות. שום
ביקורת, שום פגיעה או השפלה.
הרב שלום ארוש מספר על
הבית בו גדל.
 
 
יש באהבה משהו קסום ומרגיע, במיוחד כשזה מגיע לאחד התחומים הכי עדינים בחיינו - חינוך הילדים שלנו. זה מתחיל באהבה שבין ההורים, כי כאשר יש אהבה בין שתי הדמויות העיקריות בבית - אבא ואמא - יש גם אהבה לילדים וביניהם. וכשזאת נקודות הפתיחה, משימת חינוך הילדים קלה, נעימה, מתוקה ומלטפת. כי אהבה, היא מתנת אלוקים חיים, אהבה היא בורא עולם עצמו. כי בבית של אהבה הילדים גדלים בדיוק כמו שצריך.
 
אימי ע"ה אף פעם לא למדה את נושא חינוך הילדים. היא לא קראה ספר או מאמר או מחקרים בנושא, אבל הייתה תמצית האהבה. אי אפשר להסביר ולתאר את האהבה שהיא העניקה לנו, ילדיה. היא אומנם בקושי ידעה לכתוב ולקרוא, אך אין לי ספק שלאנשי מקצוע בתחום עם תארים גבוהים יש הרבה ממה ללמוד ממנה. אהבה וסבלנות היו שתי תכונות שאפיינו אותה ואת הדרך בה היא גידלה אותנו. אבא שלי ע"ה, היה אדם צדיק עם מידות נפש עצומות, כשהבולטות הן מידת הרחמים והנתינה.
 
אתם מבינים, בבית עם אווירה כזו מיוחדת, עם התכונות הכי נצרכות להורים, גדלנו - אחיי ואחיותיי.
 
האהבה והרצון שזכיתי לתת לכל הפונים אלי נובעים מהעובדה שגדלתי בבית שכולו אהבה וסבלנות. כל ההיבטים והלימוד בנושא חינוך ילדים, שהצילו ילדים ומשפחות רבות שהגיעו אלי, טבועים בי והם חלק בלתי נפרד ממני. כך הבנתי על הצד הטוב ביותר איך וכיצד ניגשים לדבר הכי עדין ומיוחד שהורים מקבלים - ילדים, וחינוכם.
 
אנשים שמקבלים חינוך טוב בילדותם זוכים לחברה טובה שמלווה אותם כל ימי חייהם. חינוך טוב מלווה אותם לכל מקום ושלב בחיים, והכי חשוב בזוגיות ובחינוך ילדיהם. וההיפך, לצערנו, הוא אמת כואבת. אדם שגדל עם השפלות, ביקורת, עם משפטים כמו 'אתה ילד רע', או גרוע מזה - אלימות על כל סוגיה, מתנהג באותה מידה לאחרים. ועד כמה שזה כואב, הילדים שלו יסבלו בדיוק כמוהו, אלא אם כן טיפל בזה לפני שהחל לבנות את התא המשפחתי שלו. במקרים כאלה, זה הדבר הכי מומלץ לעשות!
 
מעגל קסמים מסוכן
 
לאדם שגדל עם ביקורת תמידית, השפלות, צעקות, הורה כעסן (או שניהם) או חלילה עם אלימות, אין לו את היכולת הרגשית-נפשית להתמודד עם החיים, הוא בודאי לא יוכל לתת מעצמו שום דבר! ולא קשה להבין למה, שהרי אין לו שום דבר לתת חוץ מהאנרגיות השליליות שספג בבית הוריו. לצערנו, יש כאלה שסוחבים את זה איתם ואפילו סובלים את זה גם כשהם עוזבים את בית ההורים. וגם כשהם מנסים לתת זה לא הדבר 'האמיתי', נתינה שבאה ממקום עמוק ובצורה טבעית, אלא משהו מאולץ, רצון לספק את הסובבים, לא להיות שונים, ובעיקר, לא להמשיך להיפגע.
 
אדם שספג ביקורת תמידית לא יכול לקבל ביקורת משום אדם, אפילו אם היא בונה ומאירה, ואפילו כזו שכל עניינה היא לתקן אותו מטעויותיו. זה אדם נכה רגשית. הנשמה שלו פגועה מאוד, הוא סובל מקשיים ומאוד מאוד כואב. קשה לו להתמודד עם ביקורת, זו שאחראית להרס ילדותו וחייו כבוגר. התוצאות כמובן כואבות ומרות - קשיים חברתיים, קל וחומר בבניית התא המשפחתי שלו. ועוד הרבה לפני שהילדים יכנסו לתמונה, הקשיים יתגלו מול בן/בת הזוג, הזוגיות עלולה לעלות על שרטונים רבים בגלל שהוא לא יוכל לקבל את דברי העומד מולו, מבחינתו הכל בגדר ביקורת פוגענית שבאה להנמיך ולהשפיל אותו. זו הסיבה שהוא תמיד ירצה להיות בתפקיד 'השולט' כדי להבטיח שאף אחד לא יפגע בו. כך יוצא שהוא 'נכנס לנעלי הוריו' וממשיך את 'המסורת' האיומה של הביקורת, ההתנהגות הפוגעת וההשפלות. מעגל קסמים מסוכן מאוד מכיוון שקשר כזה הוא מלחמת עולם בתוך הבית.
 
תמצית ועיקר חינוך הילדים היא לגדל אותם עם טונות של אהבה. ברור שכל הורה אוהב את ילדיו. אולם האהבה שאני מדבר עליה היא לא לקנות משחקים ולתת לילד כסף ושאר הבלים. וישנם הורים רבים שאוהבים באמת את ילדיהם אך לא יודעים איך להפגין את האהבה אליהם, כל שכן איך לחנך אותם. כאן חשוב לדעת: שום דבר הוא לא תחליף לשקט נפשי, לזמן איכות, לחינוך אמיתי, רק ה'אחד על אחד' שלכם עם הילדים פלוס, כמובן, אהבה.
 
בבית הוריי לא הייתה שום ביקורת, גם לא עצבים או כעסים. ההורים היו אנשי אמונה, לכן לכעס לא היה חלק בחיים שלהם ושלנו, אף פעם לא היינו שק החבטות שלהם אפילו באופן מילולי, או המקום בו משחררים את כל הקיטור והזעם. לא. היינו ילדים במלוא מובן המילה. ילדים בשר ודם, לא מלאכים. עשינו להם קצת בעיות, אבל הסבלנות של ההורים גברה על הכל. הרגשנו שהם אוהבים אותנו בדיוק כמו שאנחנו ומי שאנחנו, לא כמו מי שהם היו רוצים או כמו הילד של השכנים. גדלנו בבית שההורים שמחים בחלקם ובילדיהם.
 
וגם כשבגרנו, כמו שאומרים: הצער או הצרות גדלים עם הילדים - גם זה היה מנת חלקם של הוריי. זה בא לידי ביטוי בעיקר בתחום היהדות שלנו - לא רצינו ללכת לבית הכנסת או בדרך שלהם - דרך האמונה והתורה, והם מצידם קיבלו ואהבו אותנו כמו שאנחנו בדרכנו שלנו, בלי תלונות, בלי הערות, בלי ביקורת ובלי לחץ. אמא נהגה לומר לאבא "מה שלא יהיה, אלה הילדים שלנו!". כשהבנו שזו הדרך ושאהבה שלהם אלינו היא ללא תנאים, היה לנו הרבה יותר קל להיות פתוחים איתם, לדבר איתם על הכל, לא להסתיר מהם דבר. זכינו לקשר נפלא דווקא בגלל שהם קיבלו אותנו בלי שום תנאי, אהבו אותנו כי אנחנו הילדים שלהם, דתיים או לא זה לא משנה. גישה כזו, פלוס תפילות יומיומיות של אבא ואמא, ובעיקר של אמא ליד נרות השבת, עם הרבה סבלנות ואהבה, עשתה את שלה ובגדול.
 
שלמה המלך ע"ה אומר "ועל כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב). אהבת הורים לילדיהם ללא שום תנאים מאפשרת לקבל את הילדים כפי שהם, גם עם 'החסרונות', גם אם הם לא בדיוק מה שההורים חלמו או רצו שהילדים יהיו. קל יותר לקבל את מה שהילדים עושים כשאהבה והסבלנות הם הקווים המנחים העיקריים במשימת החינוך.
 
רבי נחמן מברסלב אומר שביקורת היא דבר שצריך לשים מחוץ לתחום, כי דרך התוכחה וה'נו, נו, נו' היא לא חינוך בכלל. חינוך, זה לתת לילדים רצון, מוטיבציה, לדחוף אותם קדימה, לא לדכא חלילה. חינוך, זה לעודד, לומר לילד שהוא יכול, שהוא ילד טוב ועוד. חשוב מאוד לא להתקמצן במחמאות. הורה צריך להראות לילד שלו שהוא שמח בו ובכל מה שבורא עולם מזכה אותו, ולהודות לבורא על זה. זו אחת הדרכים הנפלאות לחנך את הילדים מתוך אהבה והערכה גם לבורא עולם שמרעיף עלינו את החסדים, ולהבין ששום דבר לא מובן מאליו. הפרגון לילד מועיל יותר מהעונש הכי כבד שהורה יטיל על ילדיו, בעיקר בגלל העובדה שהוא לא ישיג את המטרה. במקום עונשים, קבעו גבולות ברורים, ובמידה והילד חצה אותם "העונש" יהיה בהתאם למה שהילד עשה ולא מעבר לכך, בטח לא עונש מוגזם או מתמשך. וגם זה צריך להיות לעיתים רחוקות מאוד, ממש במקרים קיצוניים.
 
הורים אוהבים את ילדיהם, אבל בהחלט צריך לדעת איך להביע את האהבה הזו כדי שהיא לא תיראה בעיני הילדים כחוסר אהבה. כי לפעמים, עדיף לעצום עין ולא לגרום נזק, שלא פעם הוא בלתי הפיך, רק בגלל שההורה חייב לומר את דבריו. כי איך אומרים? חיים ומוות ביד הלשון, וזאת לא הלצה.





תגובה למאמר    תגובה למאמר
   הצג מאמרים נוספים של הרב שלום ארוש
   חזור לדף הבית של הורים וילדים




לראש המאמר    לראש המאמר       שלח לחבר    שלח לחבר          שתף       גרסת הדפסה    גרסת הדפסה


 הצטרפו לרשימת התפוצה הצטרפו לרשימת התפוצה
 
 
  
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו כדי לקבל מדי שבוע את רשימת המאמרים החדשים באתר. המנוי חינם וניתן לביטול בכל עת. הקליקו את כתובת הדואר האלקטרוני שלכם.

   

 מאמרים נוספים בנושא זה מאמרים נוספים בנושא זה
 
 

 
פילטרים בחינוך הילדים               ילדי הריטלין               שוברים לי את הכלים
 
 פילטרים בחינוך הילדים  ילדי הריטלין  שוברים לי את הכלים


  1 תגובות למאמר זה    לקריאת כל התגובות ברצף  
  1.
  ניסיתי והבנתי
ללא שם,12/12/2013 20:20:28
     
 

הוסף תגובההוסף תגובה    הוסף תגובה    

 
 
  
יעמדו על הברכה    ולהבדיל לע"נ:
  
 
מה אנחנו עושים ואיך אתם יכולים לעזור?
 
אין אנו פועלים לשום מטרות רווח ואיננו נתמכים משום גוף או ארגון.
כל פעילות האתרים נועדה אך ורק כדי לזכות את הרבים ולעזור לכל הפונים אלינו.
 
לחץ כאן כדי להיות שותף
  
 
 
 מבצעי היום בחנות מבצעי היום בחנות
 
 
 
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 
 
  •  
  •  
     
  •  
     
  •  
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 הכי מדובר הכי מדובר
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 הכי נקרא הכי נקרא
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 Facebook Facebook
 
 
 
 רשימת תפוצה רשימת תפוצה
 
 
 
הכניסו כתובת:   
 
   
 

 
 



  
 
 
פתח ארגז כלים