כיף לקום בבוקר

היום, נראה שחטא העגל שחייך להיסטוריה הרחוקה, כי מי ירצה להשקיע את כספו וזהבו באיזה פסל ולרקוד סביבו? אלא, שגדולי המוסר והחסידות מסבירים לנו שהתורה היא נצחית ועכשווית לכל הדורות, ורבים וטובים בימינו נגועים בפגם חטא העגל. ולא רק, שעל כולם ללמוד ולעשות כל שביכולתם כדי להפסיק ‘לרקוד’ מסביב לעגל הפרטי שלהם.

ממבט ראשון, זהו חטא ופגם עבודה זרה רגיל, כלומר שעם ישראל איבדו האמונה בבורא ועשו להם פסל ועבדו אותו. אך ככל שמתבוננים לעומק הדברים ובפרשנויות מגלים שזה לא היה כך. בני ישראל אכן האמינו בבורא , אך בגלל שחשבו שמשה רבינו ע”ה כבר נפטר על ההר, מכיוון שהייתה להם טעות בחישוב הימים, לכן הם רצו אמצעי בינם ובין הקב”ה ועל זה יצא הקצף הגדול.

האמונה היא דבר נקי!

על כך אומר רבי נחמן מברסלב, שאחד הפגמים הנפוצים המשתלשלים מחטא העגל הוא פגם האמונה בַּהשתדלות. נכון, צריך לעשות השתדלות מסוימת מכיוון שהבורא רוצה שנעסוק ביישובו של עולם בכל מיני תחומים, אבל אסור להאמין בַּהשתדלות ולעשות ממנה עיקר. כאשר מאמינים בהשתדלות – זהו הפגם של חטא העגל ש”רבים נכשלים” בו כדברי רבי נחמן.

האמונה צריכה להיות נקייה וטהורה -: אין עוד מלבדו! אין שום כוח ושום דבר חוץ מהבורא. הוא מפרנס לבדו והוא מרפא לבדו וכן בכל תחום ותחום, בלי שום קשר להשתדלות האדם. ואומר ר’ נחמן (ל”מ סב): “ויש חושבים שצריך לעבוד את האמצעי, כמו שטעו בעֵגל, שרצו לעשות את העגל אמצעי בינם לבין השם יתברך, שאמרו: ‘אשר ילכו לפנינו’, בחינת אמצעי. ובטעויות כזה רבים נכשלים ועושים את הסיבות אמצעי בינם לבין השם יתברך, היינו שמאמינים בהשם יתברך אבל מאמינים גם כן באמצעי ואומרים שצריך לסיבות”.

האמונה צריכה להיות אבסולוטית! כפי שאומר רבי נחמן. לא צריך את העזרה של אף אחד. כשאדם משתדל בתחום מסוים הוא לא עוזר לבורא, לכן אל לנו להפוך את ההשתדלות למציאות עצמית או לתנאי באמונה חלילה.

הקב”ה לא צריך עזרה!

רבי נחמן מברסלב נותן לנו דוגמאות מצויות לדבר: “היינו, שמאמינים למשל בהסיבה של פרנסה, שהוא המשא ומתן, ואומרים הסיבה של משא ומתן עיקר כאילו, חס ושלום, בלא הסיבה של משא ומתן אין יכולת ביד השם יתברך ליתן להם פרנסה. ובהסיבה של הרפואה, שהוא סמים (=תרופות), עושים מהם עיקר כאילו, חס ושלום, בלי הסמים (התרופות) אין יכולת ביד השם יתברך לרפא. ואין הדבר כן, כי הקדוש ברוך הוא סיבת כל הסיבות ועילת כל העילות, ואין צריך לשום סיבה. ועסקנו באלו הסיבות, צריך להאמין בהשם יתברך לבד, ולא לעשות מהסיבות עיקר“.

לא פעם אני שומע מאנשים, “אנחנו מאמינים בקב”ה. נכון, הוא נותן פרנסה אבל הוא עוזר למי שעוזר לעצמו, ונכון שהוא נותן אבל גם צריכים לעשות השתדלות”. על זה אומר רבי נחמן שזאת טעות גדולה, זהו פגם העגל, שמכניסים את ההשתדלות לתוך האמונה ופגמים בה. הקב”ה הוא לבדו מפרנס בלי שום השתדלות!!! בזה צריך להאמין וזה צריך להיות הקו המנחה שלו בכל מה שהוא עושה, גם כשהוא יוצא בבוקר לעבודה.

רק מה, האדם עלול לרמות את עצמו, לומר בפיו שהוא מאמין שהקב”ה מפרנס אותו, אך בליבו מאמין בעגל – שהוא ההשתדלות. ישנם סימנים ברורים ומובהקים לבדוק האם האמונה שלנו שלמה. הנה כמה שיעזרו לכם:

מקום עבודה – המאמין השלם לא מפחד שיפטרו אותו ממקום העבודה ולכן אינו מחניף, אינו משקר, אינו דואג, אינו מייפה את המציאות, אינו מרים עיניים לשום אדם, ובוודאי אינו עושה שום עבירה לא בין אדם למקום ולא בין אדם לחברו. כל זה כלול בשאלה ששואלים את האדם בבית דין של מעלה “נשאת ונתת באמונה?”. כדי שאדם יוכל לענות על השאלה הזאת בחיוב הוא קודם כול צריך אמונה. בלעדיה אין סיכוי לשאת ולתת באמונה. ופירושה – אמונה שלמה. אם עושים את ההשתדלות עגל זהב, אין סיכוי לשאת ולתת באמונה! חיים של אדם כזה הם גיהינום עלי אדמות מכיוון שזה מרשם בדוק לחרדות ודאגות, קנאה ותחרות.

הצלחה וכישלון – סימן מובהק נוסף למצב האמונה הוא התגובה של האדם למצבי הצלחה וכישלון. מי שמאמין שהפרנסה כולה מהבורא לבדו לא יתגאה בהצלחותיו וגם לא יישבר מכישלונותיו. למה? כי הוא יודע שהכל מהשם שמשפיע לו את היכולות, הכישרונות ועוד להצליח או ההיפך. לכן אדם כזה מודה לבורא על ההצלחות ועל הכישלונות. אך מי שחי בתחושה של ‘כוחי ועוצם ידי’, בגאווה שהוא עושה הכל ובלעדיו שום דבר לא יקרה – תמיד יאשים וירדוף את עצמו ולעולם לא יסלח לעצמו אם משהו לא ילך כשורה. זה ממש ההבדל בין ‘שיוויתי ה’ לנגדי תמיד’ או ‘שיוויתי עצמי לנגדי תמיד’ ר”ל.

אז למה להשתדל?

אם כך, למה צריכים בכלל להשתדל? יש בזה שכל עמוק מאוד שמוסבר בספרי המחשבה: העולם הזה הוא עולם העשייה והקב”ה רוצה שנפעל ונעשה בעולם הזה, לכן נתן לכל אדם נטיית לב לעזור בתיקון העולם בכל מלאכה או עיסוק שעושה פה.

מי שמאמין בעגל ההשתדלות, מתעלם מתפקידו ומשליחותו ורואה לנגד עיניו רק את הרצון להמשיך, למשל, פרנסה וממון, לכן פעמים רבות גם לא אוהב את העבודה והעיסוק שממנו הוא מתפרנס. בן אדם כזה ממש סובל ממה שהוא עושה ובשבילו ללכת לעבודה זה סבל בל יתואר. אך המאמין שהקב”ה הוא הזן ומפרנס וממילא הוא הולך לעסוק רק בדבר שהוא אוהב על פי נטיית ליבו וכישרונותיו, המתנות שהעניק לו הבורא, לכן ההתייחסות שלו למקום עבודתו היא כאל שליחות ומלאכת קודש. הוא עוזר בתיקון העולם, משמח את עם ישראל ושמח לעשות בדיוק את מה שהוא עושה, גם יצטרך לעשות זאת בלי כסף. אבל הקב”ה לא מקפח שכר שום בריה ומשלם לו משכורתו על נאמנותו ועבודתו במסירות, באהבה ובנועם.

יציאה לעבודה, או כל עניין אחר – בריאות, לימודים ועוד – מנקודה חיובית זו מעניקה לאדם חיים של עשייה מתוך אושר וסיפוק, לעומת חיים של רדיפה אחרי ממון על חשבון כל העולם הפנימי ולמעשה על חשבון החיים עצמם. כשעובדים מתוך הרגשת שליחות רואים בחוש ממש איך הקב”ה מוליך את האדם בדרך שבה הוא רוצה ללכת, ומשמים מזמנים לו לעשות מצוות רבות ולשמח אנשים. אדם כזה חי חיים מתוקים!

ישנם עוד סימנים רבים לבדוק האם אנו אוחזים באמונה או שמא אנו מאמינים בהשתדלות כדבר העיקרי. זה נכון לגבי רפואה, מציאת זיווג, ילדים ועוד. אבל המשכיל יבין מדברים מעטים אלה, המחזיקים את המרובה, כיצד לבער את פגם העגל מקרבו ולהמשיך עליו את האמונה השלמה בכל מה שעושה.

אנחנו כאן בשביל האמונה. אי אפשר להמשיך לחיות עם עגל בתוך הלב. חייבים להיפטר ממנו ולחיות אם אמונה שלמה ונקייה שאין עוד מלבדו. כי את הפירות נותנים לנו לאכול כבר כאן, ליהנות ולזכות מעמל העשייה שלנו. תוצאה ישירה של האמונה השלמה היא חיים של סיפוק ועשייה, חיים שכיף לנו לקום בבוקר. ועל זה נאמר, “צדיק באמונתו יחיה”.