כניעה מתוקה
'כן! זה מאוד קשה לי!' רציתי לצעוק, אבל עצרתי את עצמי. החלטתי לתת צ'אנס לספר שקראתי באוטובוס והרווחתי את מי שאני היום! חנה קוגן עם כניעה מתוקה.
יולי 2003. באותם ימים בעלי כבר גסס. מחלת הסרטן שהשתוללה בגופו שלחה גרורות לכל מקום בגוף שלו. לא השאירה מקום פנוי. היא הספיקה 'לאכול' חצי מהריאות שלו. זו הסיבה שהוא לא היה יכול לישון בשכיבה. איך כן? בחצי שכיבה-ישיבה על כיסא מיוחד בחדר השינה כשהוא מחובר לבלון חמצן.
זו הייתה תקופה מתישה. החזקתי את עצמי עם כוחות לו לי ושידרתי כלפי חוץ שגרה רגילה עד כמה שאפשר. כי איך אפשר לא כשיש ארבעה ילדים בגיל ההתבגרות בבית?! במקביל, עבדתי במשרה מלאה ודאגתי לבעלי בכל רגע אפשרי. כן, הייתה גם עזרה מבחוץ, אבל כל האחריות משעות אחר הצהריים כולל הלילה – הייתה עלי.
ערב אחד, אחרי יום מתיש וקשה, הובלתי את בעלי לחדר השינה, לספה שלו, עזרתי לו לשכב-לשבת עליה, כיסיתי אותו, והייתי מוכנה להיכנס למיטה ולישון. אבל באותו רגע הוא קרא לי.
"חנה".
הסתכלתי עליו.
"את יכולה להביא לי אבטיח בבקשה?"
כנראה שהמבט על הפנים שלי אמר הכל, כי מיד לאחר מכן הוא הוסיף, "רק אם לא קשה לך".
כןןןןן! זה מאוד קשה לי!!!! – רציתי לצעוק. אבל עצרתי את עצמי. חוץ מזה, בתקופה האחרונה, בדרך לעבודה כל יום באוטובוס, קראתי את ספריה הנפלאים של המחברת אליזבת קובלר רוס – "על מוות וגסיסה" ו"שיעורי החיים". (זה היה לפני שאמונה, המידה המקסימה, נכנסה במלוא עוצמתה לתוך חיי…) אליזבת הייתה חוקרת בתחום לא פשוט בכלל – מוות, גסיסה והחיים שאחרי המוות. באחד הפרקים בספרה המפורסם היא נגעה בנקודה חשובה מאוד – הכניעה. יומיים לפני כן, סיימתי לקרוא את הפרק המעניין הזה והחלטתי באותו ערב לתת לו צ'אנס, למסר שהיא העבירה שם.
מאמרים נוספים בנושא:
גררתי את עצמי למטבח. פתחתי את המקרר ונזכרתי איך הסרטן עשה לבעלי את החיים קשים מרגע לרגע. כן, הוא כבר לא יכול לבלוע אוכל מוצק, רק נוזלים. כשהוצאתי את האבטיח מהמקרר, נזכרתי גם בעובדה שהנוזל הזה שהוא שואב מהאבטיח, או מקוביות קרח כשהוא רוצה לפעמים לגוון, פשוט עושים לו טוב. מרווים את צימאונו או רעבונו. תוך כדי המלחמה עם הדחף להיזרק לישון ואיפה שלא יהיה, לקחתי את הסכין וחתכתי לו קוביות של אבטיח. "אני מכניעה את הרצון שלי לרצון שלך" אמרתי לעצמי שוב ושוב במנטרה שכזו. לאט אבל בטוח, הקוביות הקטנות של האבטיח מילאו את הקערה. המשימה הושלמה. לקחתי את הקערה לבעלי, נכנסתי למיטה ונרדמתי עוד לפני שהראש פגש את הכרית.
בעלי נפטר למחרת בבוקר, לפני הזריחה.
כשאני מתבוננת לאחור, על אותו לילה, אני מודה לבורא עולם על מה שהוא זיכה אותי, שבהמשך התברר כהזדמנות האחרונה שאלוקים נתן לי לעשות – מצווה, חסד עם בעלי בשעות חייו האחרונות. והכל היה בגלל פעולה אחת מתוקה: הכניעה.
ואני חייבת להסביר. כניעה – הכוונה היא ממקום של ביטול, לא כניעה של הרמת ידיים מתוך ייאוש! הכיוונים חשובים מאוד כאן. להתבטל – זו פעולה שבאה ממידת הענווה. וזה אומר, לבטל את הרצון שלנו בפני רצונו של בורא עולם. ואילו הכניעה השנייה – היא לאבד את הרצון, את הרצון שלנו. וזה אומר, שלא נפסיק לומר 'אני לא יכול לעשות את זה' – סימן מובהק לייאוש ודיכאון.
להיכנע או לא להיכנע? – זו בחירה שמתבטאת בכל תחומי חיינו: עם בן/בת הזוג, עם הילדים, במשרד, עם הבוס, בדרך כשאנו נוהגים, בקניות בסופר ועוד. היא גם מתבטאת בענייני כספים ובשיחות בנושא משמעת עם הילדים. בקיצור, בכל מקום ודבר.
ועם השכיחות של הביטול, הכניעה המתוקה, בחיינו, אני חושבת לא פעם – למה אנחנו לא מצליחים לתרגל אותה לעיתים קרובות. אחרי הכל, זה רק עניין של הרוח על החומר, נכון? זה לב העניין, כמו שהרב אליעזר רפאל ברוידא אמר לי בכמה הזדמנויות: המרחק הגדול ביותר בעולם הוא בין המוח ללב! פיזית, הגשר הזה לא נראה ארוך, אבל רוחנית – הוא ארוך מאוד מאוד. יש אנשים שצריכים שנים רבות כדי להגיע מקצה אחד לקצה השני, ויש כאלה שחצו אותו אחרי חיים שלמים…
הסיבות ליפול מהגשר הזה הן רבות:
חוסר מודעות – איבוד הפוקוס מ"לעשות את הדבר העיקרי הדבר העיקרי", היא הסיבה לכישלונות רבים שאנו חווים.
כוח ההרגל – החברה המערבית הפציצה אותנו עם רעיונות מוזרים, כמו להיות יצורים מחוספסים. על פי החוקים שלה, אדם חייב להיות חזק, לעולם לא לחשוף את החולשה שלו, את הכאב, על ידי בקשת תמיכה ועזרה או עצה מאנשים קרובים. וזה בא בעיקר לידי ביטוי בכל הקשור לכסף, שמוביל ל…
רגשות שליליים – אי נוחות, עצבנות, התנגדות, כעס, טינה… והרשימה עוד ארוכה.
לסיבות הללו, שמובילות לכישלון ונפילה, אין שום מקום בעולם של בורא עולם. זאת העבודה שלנו – 'לפרמט' את המוח והלב מכל הנתונים הישנים והלא נכונים לדבר הנכון, על מנת שנהיה אנשים שמחים עם חיים טובים. לכן, כשאנחנו מצליחים להתבטל, להכניע את הרצון שלנו בפני רצונו של אלוקים – וזה יכול להיות משהו מאוד לא מזיק בעליל, כמו לאפשר לרכב שלפנינו להתמזג בכביש, כן ממש לפנינו, ואז להרגיש את מבול הרגשות החיוביים והמדהימים שמחכה לנו בסיבוב.
ואל תתפלאו אם תמצאו את עצמכם חושבים למה לא עשיתם את זה קודם.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור