מה זה חופש?

אז מה זה חופש? 'החופש הגדול', 'חופשי ומאושר' או 'חופשי זה לגמרי לבד'? שרון רוטר נכנסת לעובי הקורה בזולה שמצאה על פיסת חוף צהוב שלא נגמר בחופשה המשודרגת!

3 דק' קריאה

שרון רוטר

פורסם בתאריך 04.04.21

מה זה, בעצם, חופש? "יוצאים לחופשה", "החופש הגדול", "חופשי ומאושר", "חופשי זה לגמרי לבד"…

 

אצל רובנו המושג הזה מתאר מצב תודעתי של חוסר במגבלות ו/או ריבוי בהנאות החיים הגשמיות. חופש זה שחרור, יציאה מהשגרה, מנוחה, חוויות והרפתקאות. כשאני חושבת על המושג 'חופש', בשבילי המילים שעולות לי הן: שקט, הרפיה, זרימה, אך בעיקר מנוחה. אז כשהמשפחה שלי מפצירה בי בכל קיץ לצאת לחופשה משפחתית, אני מתרעמת על המינוח. חופשה משפחתית אינה חופשה עבורי. אולי כל אחד אחר במשפחה יכול להיות בחופש – אבל עבורי זה סיוט. מה הקטע הזה של משפחות מרובות ילדים שיוצאים כולם יחד? איך אפשר ליהנות ככה? ואיך משלמים על כולם בכל מקום בשיא העונה ולא מכסחים את הכיס?

 

חופשות בעבר היו מנת חלקי באופן תדיר. נסעתי וטיילתי במקומות רבים בעולם ללא מגבלות האימהות, המצוות, ולעתים, אפילו ללא מגבלות כלכליות. הפער בין הקונספט שגיבשתי לעצמי בראש על החופשה האידיאלית לבין איך שזה מתבטא בפועל כיום, הוא רחוק כמו הקילומטרים שעברתי בין המדינות, אם לא יותר.

 

חופש זה לשכב על מיטת שיזוף מרופדת עם כוס של משקה קר ביד, עדיף עם איזה קוקטייל צבעוני ומטריה מנייר. חופש זה ים, או לפחות בריכות. חופש זה שלוש סעודות ביום מגוונות וטעימות המוגשות עד אלי, למרות שאפשר גם בופה. חופש זה שינקו אחרי, יציעו לי את המיטה ויפנקו אותי בכל מה שאפשר. מה שקורה לי היום עם הילדים כשיוצאים מהבית זה לא חופש. אז למה לצאת לאיזה צימר ולעבוד כל כך קשה (אפילו יותר ממה שאני עושה בבית), לטרוח לארוז לכולם ולנסוע שעות ביחד ברכב (התינוקות בוכים והגדולים רבים) וגם לשלם על זה ים של כסף? נראה לי מיותר בהחלט!

 

מאמרים נוספים בנושא:

חופש, אמונה ומה שביניהם

לעשות או לא לעשות?

כבר לא ילדה

הוא שוב פה, החופש הגדול!

כולם בחופש

חופשה עם מסגרת

מסיימים בכיף

למה חופשה?

כשהאמונה צריכה דחיפה

אמא מקרטון

לפני שהילדים הגיעו

ילדים זה שמחה

תעשי לך הפסקת קפה

 

אבל הילדים לא ויתרו, ולא משנה כמה הסברתי שזה לא הגיוני שנצא כולם יחד – הגדולים מושכים לאטרקציות, ואני נשארת תקועה עם הקטנים בשמש בחום ובלי הבידור של הגדולים, במקום שאינו שלי ואני לא מרגישה בנוח ואין לי רגע אחד לשבת ולנוח. אני כל הזמן בלחץ שהפעוט ישבור משהו בדירת הנופש או בגופו ח"ו, מוצאת את עצמי מרימה את הבגדים והמגבות הרטובות של כולם מהרצפה, רודפת אחרי הכוסות החד פעמיות שמתפזרות כמו פטריות אחרי הגשם, מבשלת סעודה בלי תנאים ואחרי שעה הם שוב רעבים, וכשיש סופסוף רגע אחד של שקט כשהקטן נרדם הם מעזים להתלונן שמשעמם להם!!!

 

השנה היו לי כיסופים לים. נזכרתי בחופשות המושלמות שהיינו עושים בילדותי על חופי סיני. אינספור פעמים ביקרתי במקום הזה, בכל מיני קונסטלציות שונות, אבל מאז שהמצב מתוח לא העזתי לחזור. השנה הכיסופים התגברו. בכל יום שישי כשבעלי חזר הביתה מהחנות ואני סיימתי את ההכנות לשבת, הייתי נוסעת עם ילד או שניים (מי שהתנהג יפה ועזר בהכנות) אבל לעולם לא עם הקטנטנים. הייתי יושבת על החוף ושוטפת את העיניים בכחול צהוב הזה ומוצאת מזור לנפשי. כל כך רציתי את הדבר האמתי – להגיע לסיני, אפילו עם הילדים. היה איזה רגע שהחלטתי להתעלם מהאזהרות ולנסוע, הרי כל כך הרבה חברים היו ולא קרה כלום. אבל רגע אחרי ההחלטה נמלכתי בדעתי, כי הבנתי שלא אוכל ליהנות בחופשה שכזאת.

 

"את לא מבינה כמה אנשים עושים פה קמפינג עם הילדים. זה נפלא. יש פה אנשים שנמצאים פה כבר חודש", אומרת לי אימי היקרה שהתקשרה מחוף בצפון הארץ בהתפעלות.

 

"אמא, את יודעת שאני צריכה תנאים בסיסיים. אני לא הטיפוס שייזרק ככה", אני מסבירה לה בפעם האלף.

 

"נכון, לכן ביררתי לך טלפון של חברה שמקימה מאהל גדול הכולל בתוכו כל מה שאת צריכה. זאת ממש זולה. תתקשרי תבררי", היא הפצירה בי.

 

למחרת התקשרתי. המחיר לא היה הגיוני אז ויתרתי, אבל כבר למחרת המזכירה של החברה התקשרה ושאלה אותי אם אני מעוניינת במאהל על הים במקום אחר. המחיר נשמע הגיוני – כמו בקמפינג בכל מקום אחר אבל על הים, מבודד ובלי אנשים מסביב. אידיאלי מבחינת צניעות בשבילנו, וגם עונה על הצורך של הפרטיות שחשוב לנו.

 

ארזנו את הפקלאות והגענו לחוף ים בתולי ומקסים. קילומטרים של חוף שהעין לא יכולה להכיל. התיישבתי על הפוטון המצויד במזרנים וכריות והרגשתי שהגעתי לסיני, אבל חופשה בסיני משודרגת – סיני בארץ ישראל. היה מקסים ואפילו הצלחתי ליהנות גם בקונסטלציה הנוכחית של משפחה מרובת ילדים. בסוף, כשעזבנו, אמר לי ילדי בן השלוש: "תודה אמא שהבאת אותנו לפה. היה כיף". הוא חימם את ליבי בתודה הקטנה והפשוטה הזאת. עצם העובדה שהכיר לי טובה ריגשה ושמחה אותי.

 

"תודה אבא שהבאת אותי לפה" הוספתי תפילה חרישית, "היה ממש כיף".

 

 

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה