מה, אין בית מקדש?

מדי שנה, כשתקופת בין המצרים מגיעה, אנו מרגישים אי נוחות ואפילו קצת בבעיה. איך נוכל 'לחיות' את הצער והאבל של תקופה זו, ובעיקר, איך מעבירים לילדים את המסר של "כאילו חרב בימיו".
 
לרגע, נדמה לנו שהבעיות שלנו מסתכמות באוברדרפט בבנק או לאן נוסעים בחופשה הקרובה, ואילו הרגשת האבל בתקופה זו נדחקת לפינה.
 
זה לא שאנחנו לא צמים ביום יז בתמוז, או לא נוהגים מנהגי אבלות בשלושת השבועות. אדרבה, כולנו נמנעים משמיעת מוסיקה ומתאבלים כל אחד כפי מנהגי אבותיו על חורבן בית המקדש. ולא רק, ביום תשעה באב אנו צמים, לא נועלים נעלי עור ומגיעים לבית הכנסת לקרוא קינות ומגילת איכה.
 
אבל מדי שנה, בעוד החזן מדבר על הצרות הרבות ועל בית המקדש שחרב, אנו מתנתקים מהמציאות הזו לחלוטין וחושבים בליבנו ש'הכל בסדר, לא צריך לדאוג', החזן מדבר על משהו שקרה פעם, לא על משהו שקשור אלינו כאן ועכשיו.
 
מיד לאחר הקינות אנו שוקעים בענייני היום ומתכננים את חופשת הקיץ (אוויר לנשימה, מי לא צריך את זה?!) ומתפללים שהצום יעבור בקלות ושהמזגן ימשיך לעבוד בתפוקה מלאה.
 
בואו נודה באמת, קצת קשה לנו להתאבל באמת על דבר שקרה לפני אלפיים שנה, על אסון שמעולם לא ראינו ושלא כל כך חסר לנו בחיי היומיום. וכאשר החורבן לא כואב לנו, איך נרגיש אותו? איך נעביר את המסר לדור הבא? איך נרגיש שאנחנו כל כך עמוק בגלות, וכיצד נוכל לצעוק להשם 'עד מתי?'…
 
הרשו לי לשתף אתכם בסיפור נפלא שקראתי, אותו מספרת מורה שלימדה את ילדי העולים מאתיופיה שהגיעו לארץ ב"מבצע שלמה":
 
בתחילת שנות העשרים של חיי עבדתי כמורה ומדריכה באתר הקרוואנים "בת חצור" הממוקם ליד גדרה. באתר היו 700 קרוואנים שאכלסו אלפי עולים חדשים מאתיופיה.
 
זה היה זמן קצר לאחר "מבצע שלמה" שהביא בכנפיו קרוב ל-15 אלף יהודים מאתיופיה ברכבת אווירית. ניכר היה שהם יהודים. הם שמרו שבת, הכירו את רוב החגים, שמרו על המסורת היהודית באופן הדוק ושמרני, אך ברור היה שלא הכל ידוע להם. כנראה נתק של שנים השפיע על עולם המסורת שלהם.
 
הם לא ידעו מה עבר על עם ישראל במאות השנים האחרונות, ואפילו בחג הפורים או חג החנוכה. נראה כי אירועים היסטוריים אלו התרחשו לאחר הניתוק בינינו ובינם, לכן הם לא שמעו על האירועים או על ההלכות שנגזרו כתוצאה מכך לאורך כל הדורות.
 
אביב הגיע, פסח בא…
 
ראש חודש ניסן הגיע, והחלטתי להתחיל ללמד את הילדים בכיתה על חג הפסח.
 
בכיתה היו 20 תלמידים בכיתות ג-ו (הם שובצו על פי רמת הקריאה שלהם ולא לפי גילם). התכנון שלי היה, תחילה, לקשור את חג הפסח לחגים האחרים, כך אזכיר להם את נושא שלושת הרגלים, שלושת המועדים בשנה בהם נהגו עם ישראל לעלות לבית המקדש שבירושלים. התכוונתי לקצר בהקדמה, רק לתת תזכורת קטנה, ומיד לפתוח בנושא חג הפסח.
 
"היום ראש חודש ניסן. זהו החודש שבו אנו חוגגים את חג הפסח", פתחתי את השיעור. "פסח הוא אחד משלושת הרגלים. בפסח נהגו כל היהודים לעלות לירושלים, לבית המקדש". בשלב זה אחד התלמידים קטע את דבריי: "המורה, היית פעם בבית המקדש?" הוא שאל.
 
חייכתי אליו, מתוך הבנה שהוא קצת מבולבל, "לא, מה פתאום, זה היה ממש מזמן".
 
התלמיד התעקש, ואליו נוספו כמה זוגות עיניים שתהו בעניין: "כן, בסדר מזמן, אבל את היית שם? היית בבית המקדש פעם מזמן?"
 
שוב חייכתי, הפעם קצת מבולבלת, חשבתי לעצמי שאולי הוא לא מבין, אולי העברית שלי קשה לו… החלטתי להסביר לו בבהירות: "לא, מה פתאום, זה היה ממש ממש מזמן, לפני הרבה מאוד שנים. לפני הרבה מאוד זמן", קיוויתי שהפעם הבהרתי את עצמי כראוי.
 
אבל כעת שאר התלמידים הצטרפו אליו ושאלו בהמולה ביחד: "המורה, איך זה להיות בבית המקדש? איך נראה בית המקדש? למה אף פעם לא היית שם?"
 
"שקט בבקשה", ניסיתי להרגיע את הרוחות. "תקשיבו, אין בית מקדש! היה לנו בית מקדש לפני הרבה מאוד שנים, אבל היום אין! הוא נחרב! נשרף! אני לא הייתי  שם, אבא שלי לא היה שם, סבא שלי גם לא היה שם! כבר אלפיים שנה שאין לנו את בית המקדש". כך חזרתי על המילים שוב ושוב. מה הסיפור? זו מציאות שכולנו נולדנו לתוכה, למה הם כל כך מוטרדים מזה?!
 
ההמולה בכיתה רק התגברה עוד יותר, כשכעת הם התחילו לדבר ביניהם באמהרית, מתווכחים, מתרגמים, מסבירים, צועקים ואני כבר לא מצליחה להשתלט על הסדר בכיתה. עוד לפני שהפעמון צלצל, הם אספו את חפציהם במהירות ורצו הביתה ואף אני יצאתי מבית הספר מותשת ומבולבלת לגמרי.
 
למחרת…
 
בבוקר שלמחרת שמתי פעמיי לבית הספר כשאירועי יום האתמול כמעט ולא הטרידו אותי. למעשה, כמעט שכחתי מכל הסיפור. תכננתי היום ללמד מקצועות כמו חשבון והנדסה, כך שלא חשבתי על נושאים אחרים.
 
האוטובוס הגיע לתחנה. ירדתי והתחלתי לצעוד בשלווה לכיוון שער בית הספר. השומר שעמד בשער קיבל אותי פניי במבט קצת מבוהל. "תגידי", הוא פנה אלי, "מה קורה פה היום? יש לך מושג?"
 
ניסיתי להיזכר אם יש איזו פעילות מיוחדת, או טקס מסוים ששכחתי ממנו, אך לא הצלחתי להיזכר במשהו חריג.
 
"למה?" שאלתי, "מה קרה?"
 
הוא לא ענה ורק הצביע לכיוון פתח בית הספר.
 
הסתכלתי לכיוון אליו הצביע וראיתי התקהלות לא קטנה של עולי אתיופיה מבוגרים, כנראה הורי התלמידים. מה הם עושים פה? ולמה הם צועקים? ניגשתי אליהם, מנסה להבין מתוך מעט האמהרית שהבנתי על מה כל הרעש. כשהתקרבתי אליהם שקט השתרר. אחד המבוגרים שידע עברית ברמה טובה שאל אותי: "את המורה של הילדים שלנו?"
 
"כן, מה קורה פה בבקשה?" שאלתי בנימוס.
 
"הילדים חזרו אתמול הביתה ואמרו לנו שהמורה שמלמדת אותם סיפרה להם שאין בית מקדש בירושלים. מי יכול להגיד להם דבר כזה?!" הוא הביט על במבט כועס, ויחד איתו כל ההורים שהיו שם.
 
על מה את מדברת?
 
"אני אמרתי להם. דיברנו על בית המקדש, הרגשתי שהם קצת מבולבלים, אז הבהרתי להם שבית המקדש נשרף לפני אלפיים שנה ושהיום אין לנו שום בית מקדש. זה הכל. על מה כל המהומה?"
 
הוא הביט בי במבט לא מאמין. "על מה את מדברת?!"
 
עכשיו הייתי יותר מבולבלת. "אני לא מבינה. על מה כל הכעס? פשוט הזכרתי להם שבית המקדש נחרב, אינו קיים עוד".
 
האיש פנה לשאר חבריו ותרגם עבורם בגמגום ובקול רועד את דבריי. פתאום ההמולה התחדשה, אך בטונים גבוהים יותר מהקודמים. הנציג שלהם השתיק את רעיו ושוב פנה אלי. "את בטוחה?"
 
לא הבנתי על מה הוא מדבר. "מה בטוחה? אם בית המקדש חרב? ברור שאני בטוחה!" לא הצלחתי להסתיר את החיוך מעל פניי. איזו סיטואציה מוזרה, חשבתי לעצמי.
 
האיש שוב פנה אל חבריו, ובטון דרמטי תרגם את דבריי.
 
נראה היה שבשלב הזה סוף סוף הובן המסר, אלא שכעת התחיל מחזה שונה שמעולם לא ראיתי או חוויתי: אישה אחת נפלה על הרצפה, השנייה פרצה בבכי קורע לב, גבר שעמד לידם הביט בי כלא מאמין. קבוצה של שלושה גברים התחילו לדבר ביניהם בשקט, מילים מהירות, מבולבלות ומתקשות להאמין, הילדים עמדו בצד, הביטו במתרחש במבוכה ניכרת, עוד אישה פרצה לפתע בבכי נרגש והחלה לקונן וליילל בקול בוכים.
 
עמדתי מולם, המומה ומאובנת על מקומי.
 
הרגשתי כאילו בישרתי להם בשורת איוב, בשורה קשה מנשוא. כאילו בישרתי להם על מותו של אדם אהוב. בפעם הראשונה בחיי, עמדתי מול קבוצת יהודים שממש התאבלו על חורבן בית המקדש בירושלים. המחזה היה קשה, לא שלטתי ברגשותיי ואף אני פרצתי בבכי מרטיט.
 
באותו רגע הבנתי…
 
עברו כמה חודשים, ושוב הגיע תשעה באב. הגעתי כמו בכל שנה לבית הכנסת, כולם כבר ישבו על הרצפה (כפי שנוהגים בבית האבלים) וקריאת מגילת איכה החלה.
 
כשקראתי את הפסוקים הראשונים: "איכה ישבה בדד… הייתה כאלמנה… בכה תבכה בלילה… ודמעתה על לחיה… אין לה מנחם על אוהביה, כל רעיה בגדו בה, היו לה לאויבים…" דמעות של צער הציפו את עיניי. לא יכולתי שלא להיזכר באותו ראש חודש ניסן. במבטים של הילדים הכועסים, בצעקות של ההורים, בבכי של האימהות, בשקט האומלל של הגברים, בהלם שהשתרר לשמע בשורה כל כך קשה. כאילו הם רואים את החורבן בעיניים גשמיות.
 
באותו רגע הבנתי מה לא היה מובן לי כשפרצה המהומה בכיתה כשההורים בכו וזעקו על החורבן.
 
 
* * *
הרב יצחק אבוחצירא הינו יועץ בתחום חינוך ילדים, מטפל בשיטת "מוח אחד" (בוגר מכללת שלם) ומחנך בתלמוד תורה "שלום בניך" של הרב שלום ארוש שליט"א. כתובת לפניות: abuhazira148@gmail.com