כב בסיון תשע"ט / יום שלישי 25 יוני 2019 | פרשת השבוע: קרח
 
dot  הוסף למועדפים   dot  הפוך לעמוד הבית  
 
   
    הירשם    |    התחבר
  
    החשבון שלי     מעקב הזמנות     עזרה
 
 
  המדינה שלי:  
  ארצות הברית   
 
   שפה:  
  עברית   
 
   המטבע שלי:  
  דולר ארה"ב   
 
   
עמוד הבית ברסלב יהדות משפחה וזוגיות חגים ומועדים רוחניות חברה סיפורים מהחיים
   סיפורים אישיים     אור חוזר             
 
  הצג את כל הקטגוריות...  
 
 
 
סיפורים אישיים  
 
דף ראשיסיפורים מהחייםסיפורים אישייםמי רוצה להניח תפילין
 
  חיפוש מתקדם
   מאמרים
 
   חיפוש
 
            
 

מי רוצה להניח תפילין    

מי רוצה להניח תפילין



"נו, ר' מנחם", סידרתי את התפילין בקופסאותיהם, "מה תספר על פוניבז'? עד שאסיים, אספר לך סיפור על רבה של פוניבז', רבי איצ'לה פונוביז'ר..." הבעה של חיוך עלתה על פניו, ידו נעה בביטול...

 



"נו, ר' מנחם", סידרתי את התפילין בקופסאותיהם,
"מה תספר על פוניבז'? עד שאסיים, אספר לך סיפור
על רבה של פוניבז', רבי איצ'לה פונוביז'ר..." הבעה
של חיוך עלתה על פניו, ידו נעה בביטול, "אתה תספר
לי על רבי איצ'לה?!", הפתיעני, "על רבי איצ'לה אני
זה שאספר..."
 
 
מנהג של חסד הנהיג לעצמו איש יקר מירושלים, הרב שמואל גוטפרב זצ"ל: לצאת בקביעות לבית החולים "שערי צדק" ולהניח תפילין לחולים שאינם יכולים לעשות זאת מעצמם.
 
"אינם יכולים לעשות זאת מעצמם" – או מחמת מוגבלות פיזית, יד מחוברת למכשירים או משותקת, לא עלינו, או מחמת מוגבלות רוחנית, הנובעת מחוסר ידע ומודעות.
 
בעלי מוגבלות פיזית מסתדרים איכשהו בדרך כלל מכוחות עצמם, בכח הרצון יגברו על הקשיים. לעומתם בעלי המוגבלות הרוחנית הם הזקוקים ליתר תמיכה וסעד בשעה כזאת. דווקא על ערש חולי, כאשר סערת הגוף שוככת קמעה והאדם נוכח לראות מקרוב עד כמה תלוי הוא בידי מרומים – נמוגות הרבה מחיצות-הסתר וקול הנשמה נשמע שוב ביתר חדות. לעת כזאת מנצל היה רבי שמואל את הזדמנות-הפז ומגיע להיות ליד הנשמה, להאירה עם התפילין וקריאת "שמע ישראל".
 
לעת שעקר בית החולים את מיקומו, וגם שנותיו של רבי שמואל נתנו בו אותות, עברה המצווה אל אחיו ולעיתים נטלו בה חלק גם שאר בני המשפחה. ימשיכו מאז בחלקם אשר זכו בו, לזכות את הרבים, ויחוללו גדולות. בשקט ובחשאי יגיעו שוב לעטר נשמות בתפארת.
 
מפי אחד מהם, יקר ונכבד, שמילא את מקומו של האח, שמעתי את הסיפור הבא.
 
***
"מי רוצה להניח תפילין?" – הדהד קולי ברחבי המחלקות. הקריאה קבועה ומוכרת, רבים נענים לה.
 
בהיכנסי לאחד מחדרי הטיפולים ניגשתי אל כורסא שישב בה אדם מבוגר גלוי ראש, שאלתי אותו אם היה מעוניין בהנחת תפילין. "נו, נו", השיב. תשובה שיש בה הסכמה עקרונית.
 
עודי מיישר את הרצועות שאלתי לשמו והתעניינתי בו.
 
"מנחם סעראל", ענה במבטא רוסי כבד.
 
"מהיכן?"
 
"עיר מולדתי בפוניבז', אחרי חורבנה השתקעתי בווילנא. עליתי ארצה לפני שנים אחדות וכיום אני גר בירושלים".
 
את כריכות התפילין כרכתי בעצמי על זרועו, נכחתי לראות שאינו יודע את פשר הפעולה, כנראה לא עשה אותה מימיו. את הסידור שהנחתי לפניו לקריאת שמע, הניח בצורה הפוכה. הבנתי מכך כי גם אינו ידוע לקרוא את האותיות העבריות.
 
התיישבתי לידו והתחלתי אומר "שמע", והוא אחרי. "ישראל", ישראל. מילה אחר מילה אבטא ברורות ומנחם אחרי. פיו מדבר את המילים, ידו וראשו עטורים בתפילין הקדושות, נשמתו מרווה את אסמיה הצחיחים – צמאונה הוא שגרם לו להסכים להנחה, אך עיניו יבשות, ליבו אדיש. אינו יודע את מעשיו.
 
"נו, רבי מנחם", סידרתי את התפילין בקופסאותיהם, "מה תספר על פוניבז', על ווילנא – הערים הידועות? האם שמעת על גדולי ישראל שחיו בהם? הנה, עד שאסיים, אספר לך סיפור ששמעתי על רבי יצחק, רבה של פוניבז' הידוע בכינויו – רבי איצ'לה פונוביז'ר..."
 
הבעה של חיוך עלתה על פניו, ידו נעה בביטול – "אתה תספר לי על רבי איצ'לה?!", הפתיעני, "על רבי איצ'לה פונוביז'ר אני זה שאספר..."
 
ופתח היהודי, בן עם הסגולה שאינו יודע את התפילין ואת ה'שמע', לספר בפשטות ותמימות חוויה מרגשת מחייו, ספוגה כולה באותה לחלוחית יהדות נצחית, הנותרת קיימת בשיתי נשמות זרע אברהם יצחק ויעקב, לא תכבה בנהרות גלות, לא תכווה בלהבות ניכר.
 
***
ור' מנחם החל מספר:
 
נהגתי לצאת עם יהודי ווילנא יוצאי פוניבז', אחת לשנה, לעיר הולדתנו פוניבז', כדי להתייחד עם זכרם של הורינו ובני משפחתנו שנרצחו בה, ונקברו בקבר אחים הגדול שבבית הקברות. עליה חד-שנתית זו היתה הקשר היחיד שהיה לי עם הורי היקרים הי"ד.
 
באחת הפעמים שהגענו, פגשנו בשלט ענק מטעם העיריה המקומית, המתנוסס על פתחו של שטח בית הקברות: "כל הרוצה לפנות את יקיריו, יעשה זאת בתוך שישים יום. לאחר תקופה זו יחרש השטח כולו. כאן עומד לקום מגרש בילויים ענק ורחב ידיים".
 
נחרדנו!
 
זכרם של ארבעים ושתיים הקדושים שנרצחו כאחת על היותם יהודים, כמו זעק אלינו לעשות משהו לזכרם, לבל יפוזרו עצמותיהם כדומן על פני השדה. התחלנו מדברים בינינו לבין עצמנו, יזמנו החלטה כי ביום ראשון הקרוב, בו איננו עובדים, נגיע לכאן עם משאית ועליה ארגזי עץ חזקים שנבנה במיוחד לשם ההעברה. נתגבר על הרעד והפחד ונפתח את קברי האחים, נעבירם למקום מבטחים בעיר ווילנא הרחוקה.
 
אדם תלוש הייתי, ללא הורים וללא שאר ומודע מכל בני משפחתי, אולם חשתי בליבי כי את זאת עלי לעשות, זה תפקידי בעולם ועבורו נותרתי חי. על אף הרתיעה החשנו עניינים הלכה למעשה. הארונות הוכנו והונחו על המשאית המיועדת. ביום ראשון הגענו לפוניבז' והתחלנו עוסקים במלאכה בלב שסוע ומורתח..."
 
מנחם פסק לרגעים.
 
הבטתי בו ותהיתי: הזה היהודי שלא ידע כיצד לסדר כריכות תפילין? הזהו שלא ידע 'שמע ישראל' מהו? הרי עיניו בורקות באור שכולו יהדות, ארשת פניו מה יהודית היא. ניב-יהודי אידשאי מצטלצל מפיו, נושרים מנשמתו מילים על 'תפקידי בעולם', על 'קדושים'...יכול הייתי להעלות בדמיוני כי הנה יושב לפני פונוביז'אי עסיסי, ווילנאי טיפוסי מספסלי בית הכנסת...
 
והמשיך ר' מנחם:
 
"בעודנו מעבירים את אחרוני הקדושים, לפתע פונה אני לחברי ומדבר את שעלה במוחי: "היתכן להעביר את ההורים והאחים, את החברים והשכנים, ולהותיר כאן את רב העיר? ההורים יינצלו מפגיעה ורב העיר יוותר חשוף לטרקטורים העולים כאן במהלך הימים הקרובים?"
 
החבר החביט בשעונו, הסכים להתקרב עימי לציונו (קיברו) של רבה הנודע של פוניבז', רבי יצחק אייזיק רבינוביץ, רבי איצ'לה פונוביז'ר...
 
בהתרגשות רבה ייחדנו על המשאית מקום של כבוד לארון המיוחד שנשאנו ברטט. שבנו לרגעים אל רגבי העפר – ואז הבחנו כי לצד קברו של רבי איצ'לה זקורה מצבה משנת ת"ר הנושאת את השם "הרב רבי יעקב בהרב רבי יצחק הלוי" ששימש אף הוא כרבה של פוניבז' לפני למעלה ממאה שנה.
 
ממחשבה למעשה ניגשנו אל האדמה עתיקת היומין להוציא ממנה גם את רבה הקדום של פוניבז' ולהעבירו להיטמן אחר כבוד בווילנא העיר הגדולה.
 
המשאית יצאה לדרך הארוכה בזהירות רבה. קבוצתנו ישבה בקידמתה מכונסת בתוך עצמה, רצוצה נפשית מן המאורעות. חשתי צמרמורת חופפת...הרי את הרב בעצמו מעבירים אנו עתה...
 
בווילנא הכנו קברים חדשים לכל הקדושים הי"ד. פסעתי לצדדים עם חברי, נשאנו יחד את ארונו של רבי איצ'לה, ואחריו את ארונו של הרב הקדום. בסמיכות מקום לקברו של הגאון מווילנא, ממש קרוב לרבי חיים עוזר – והטמנו אותם ברעדה וכיסינו אותם עד לתחיית המתים".
 
קולו של מנחם נחלש מעט. לעולם לא אבין כיצד תשתלב כאחת התרחקותו המופלגת מן התורה והיהדות, עם אותו מעשה מופלא שזכה בו – להציל את מקום מנוחתם של גדולי פוניבז'. אומנם דיבר על העניין ביובש, אך הרגשות והתחושות היהודיות ביצבצו בכח בין המילים, גאו מבלי שהוא עצמו שם לב אליהן וידע לזהותן...
 
החיוך המר שב לזוויות שפתיו: "הוא שאמרתי...על רבי איצ'לה אני זה שאספר...". סברתי שהסתיים סיפורו המרתק. בדרך אגב החל פולט המשך קצר לעניין, דיבר טרם-סיום, עוד השתלשלות ואני משתומם.
 
***
"אחרי תקופה, בחלוף כמה שנים מן ההעברה, התקשר אלי יהודי שהציג את עצמו בשם רב פנחס טייץ, רבה של אליזבט בארה"ב. נו, בכבוד גדול:
 
"עושה אני רבות למען הצלת קבריהם של קדושי ליטא ורבניה", אמר זה הרב פנחס, "במסגרת עבודתי זו שמעתי אודות פועלך הגדול להעברת קברו של רבי איצ'לה פונוביז'ר. באמתחתי מלגת הוקרה נכבדת מיוחד, פרס כספי גדול, כאות הוקרה עבורך"...
 
"איני מוכר מצוות", אמרתי מיידית, "תודה רבה...איני מוכר את המצווה בעד כל סכום שבעולם, אם אכן עשיתי דבר גדול, ישלם לי הבורא את שכר עמלי ודי לי בזה, איני חפץ במתנת בשר ודם".
 
הרב טייץ נאלם לרגעים, לזאת לא ציפה, אולם התעשת ואמר: "לכל הפחות אבקש לפגוש אותך. האוכל לבוא לבקר בביתך?"
 
נו, לא אני שאטריח רבנים להגיע אלי – האזרח הפשוט. ביררתי את מקום שהותו במלון בווילנא, הבטחתי לו להגיע. רצונו של אדם הוא כבודו. רבנים, כפי שאמרתי, אני מכבד מאוד...
 
נסעתי אליו עם זוגתי ועם בני הבוגר. ישבנו יחד בבית המלון והרב טייץ האריך עימנו שיחות על דא ועל הא. היה זה נחמד מאוד. אחרי ככלות הכל, לא בכל יום יש לי את הזכות לפגוש רבנים..."
 
***
ניצלתי את ההפוגה, הבטתי בר' מנחם בעיניים דומעות. לא ידעתי את נפשי מול יקרת נפשם של בני א-ל חי. תינוק שנשבה הוא זה היושב לפני, כה עמוק שביו – עד כי אינו יודע צורת אות בלשון הקודש, אולם עקרונותיו כובשים לב: "איני מוכר מצוות...לא אטריח רבנים...אדם פשוט..." – כינור ליבו הפיק צלילים יהודיים שהתנגנו באוזני רוחי וכבשו את ליבי.
 
נפשו של יהודי הינה יצירה פילאית המורכבת משניים: מעצם טבעה כפי שהיא, נשמת קודש על שלל אורותיה, ובנוסף, מעשותה בנאמנות את המוטל עליה על פי התורה. אף אם גרמה הגלות המרה לר' מנחם דנן להיות ניצב הרחק-הרחק מכל הקשור לחלק המעשי של יהדותו, אולם החלק הראשון שבו הנה עומד במלא טהרתו, ניצב במלוא יופיו והדרו. כיצירת טבע שלא פגע בה אדם מעולם...
 
עיניו של ר' מנחם נותרו תקועות ברצפת המחלקה, כמהרהר, ואחר כך אמר: "עוד המשכנו לשמוע עליו, על אותו רב פנחס טייץ".
 
כמעט קמתי כבר ללכת מן המחלקה, אלא שעוד היו מילים אחרונות בפי ר' מנחם והיוו להפתעתי את עיקר הסיפור.
 
***
"בני הבוגר, אשר הקים בית ואף זכה לילד חינני, החל שוקע עם השנים בלימודי רפואה. כדי להשלים את לימודיו היה עליו להעביר תקופת השתלמות באוניברסיטה גבוהה בארה"ב, באליזבט...
 
לשם כך עקר מווילנא עם משפחתו ועבר להתגורר משך אותה תקופה באליזבט. בטיילו ברחובה של עיר באחת השבתות, פסעה מולו פמליה נכבדת של יהודי העיר ובמרכזה רבם.
 
עיניו של הרב נחו על פניו של בני. לפתע, לא פחות ולא יותר, יצא הרב מן הפמליה, עזב אותה וקרב אל בני תוך כדי הושטת יד וקריאה ידידותית: "שלום עליכם מיסטר סעראל". הרב הנכבד הציג את עצמו: "רב פנחס טייץ".
 
בני המופתע, הנבוך מעט מן הכבוד, לא הכירו, אך הרב הזכיר לו כי פגש אותו לפני שנים אחדות בהגיעו עם אביו לביקור בבית המלון בווילנא. עד מהרה עלה נושא העברת הקברים ושיחה ערנית התפתחה ביניהם. הרב הזמין אותו להגיע, יחד עם בני משפחתו, לביקור במעונו.
 
ביקור זה גרר עוד אחריו, דמותו של הרב טייץ כבשה את בני מאוד. אט-אט החל בני הופך את חייו מן הקצה אל הקצה. בראותי אותו בפעם האחרונה – אחר שנים אחדות שלא ראיתיו – מצאתיו והנה כיפה גדולה לראשו וציצית בבגדו, זקנו מגודל בהדר וכל חזותו מעידה על ביתו שהפך יהודי למהדרין. זכותו של הרב טייץ שלבנתיים נפטר ע"ה.
 
שמחתי על צעד זה...הרי כך צריך להיות...ובנו הילד, נושא בצידי ראשו פיאות ארוכות ומסולסלות..שיינע לאנגע פייאלעך...לומד בתלמוד תורה מקומי ואף הוא יגדל פעם ויהיה רב".
 
***
מבע של אושר האיר את פניו של ר' מנחם, "האין זה מעניין? העברתי פעם קברים, בעקבות כך מתגלגל מהפך שכזה בחייו של בני ומשפחתו...האין זה מעניין? והרי כך צריך להיות...זה מה שטוב, לא כך?!"
 
נרעש כולי קמתי נלהב, פתחתי לפניו את הסידור והקראתי לו נרגשות את הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, אשר אחד מהם הוא לווית-המת. הסברתי לו את משמעות המשנה ור' מנחם הבין היטב.
 
"את שכר מצוותך שזכית בה", רטט קולי, "תקבל בעולם הבא, שם שמורה לך הקרן. כפי שאמרת ש'אינך מוכר מצוות'...אולם חפץ הקב"ה להאכילך בנוסף גם את הפירות שבעולם הזה. מי ידע כבשונו של עולם? אולי עמדה לך זכות הקדושים? אולי הרעישה עבורך במרומים זכותם הגדולה של רבני פוניבז' – לזַכות את דורותיך אחריך בשמירת תורה ומצוות...הרי כפי שאמרת 'זה מה שטוב...כך צריך להיות..."
 
"נו, נו", נע ראשו של ר' מנחם סעראל, גלוי ראש, מיהודיו של הקב"ה, אשר אף עליו ועל כמותו נכתב בתפילין של מלך העולם: "מי כעמך ישראל..."
 
(מתוך "נפלאותיו לבני אדם" מאת הרב ברוך לב).




תגובה למאמר    תגובה למאמר
   הצג מאמרים נוספים של הרב ברוך לב
   חזור לדף הבית של סיפורים אישיים




לראש המאמר    לראש המאמר       שלח לחבר    שלח לחבר          שתף       גרסת הדפסה    גרסת הדפסה


 הצטרפו לרשימת התפוצה הצטרפו לרשימת התפוצה
 
 
  
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו כדי לקבל מדי שבוע את רשימת המאמרים החדשים באתר. המנוי חינם וניתן לביטול בכל עת. הקליקו את כתובת הדואר האלקטרוני שלכם.

   

 מאמרים נוספים בנושא זה מאמרים נוספים בנושא זה
 
 

 
סושי סורפרייז               תודה שאני כאן               גלי, תחזרי!
 
 סושי סורפרייז  תודה שאני כאן  גלי, תחזרי!


  0 תגובות למאמר זה     

הוסף תגובההוסף תגובה    הוסף תגובה    

 
 
  
יעמדו על הברכה    ולהבדיל לע"נ:
  
 
מה אנחנו עושים ואיך אתם יכולים לעזור?
 
אין אנו פועלים לשום מטרות רווח ואיננו נתמכים משום גוף או ארגון.
כל פעילות האתרים נועדה אך ורק כדי לזכות את הרבים ולעזור לכל הפונים אלינו.
 
לחץ כאן כדי להיות שותף
  
 
 
 מבצעי היום בחנות מבצעי היום בחנות
 
 
 
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 
 
  •  
     
  •  
  •  
     
  •  
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 הכי מדובר הכי מדובר
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 הכי נקרא הכי נקרא
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 Facebook Facebook
 
 
 
 רשימת תפוצה רשימת תפוצה
 
 
 
הכניסו כתובת:   
 
   
 

 
 



  
 
 
פתח ארגז כלים