י"ג בתמוז תשע"ט / יום שלישי 16 יולי 2019 | פרשת השבוע: פנחס
 
dot  הוסף למועדפים   dot  הפוך לעמוד הבית  
 
   
    הירשם    |    התחבר
  
    החשבון שלי     מעקב הזמנות     עזרה
 
 
  המדינה שלי:  
  ארצות הברית   
 
   שפה:  
  עברית   
 
   המטבע שלי:  
  דולר ארה"ב   
 
   
עמוד הבית ברסלב יהדות משפחה וזוגיות חגים ומועדים רוחניות חברה סיפורים מהחיים
   הכרות ונישואין     הורים וילדים     משפחה ובריאות     ברסלב ילדים             
 
  הצג את כל הקטגוריות...  
 
 
 
הורים וילדים  
 
דף ראשימשפחה וזוגיותהורים וילדיםנגמרה לי הסבלנות
 
  חיפוש מתקדם
   מאמרים
 
   חיפוש
 
            
 

נגמרה לי הסבלנות    

נגמרה לי הסבלנות



בדור שלנו אנו רגילים לחפש לכל דבר פתרונות חיצוניים, מיידיים וחזקים, ומה יותר קל מאשר להרים את הקול או לכעוס? פשוט, לאבד את הסבלנות?

 



בדור שלנו אנו רגילים לחפש לכל
דבר פתרונות חיצוניים, מיידיים וחזקים,
ומה יותר קל מאשר להרים את הקול
או לכעוס? פשוט, לאבד את הסבלנות?


כל הורה עושה עבור ילדיו את הכי טוב שהוא מבין. אבל לא פעם, מגיע למצב של רגשי האשמה וייסורי המצפון, דבר שיש להורים רבים כל כך, ואומר: 'אני הרסתי את הילד', 'כל מה שקורה לו זה בגללי', 'אם רק הייתי נוהג אחרת – חייו היו טובים יותר' וכדומה.

אבל האמת היא שונה. כי גם אם ההורה טועה, אין לו כוונה רעה. לכן חובה עליו ללמד זכות על עצמו ולא להתעסק יותר מדי בייסורי המצפון שאינם מביאים שום תועלת. יתירה מזו, מסתרי הנהגת הבריאה הוא סוד הבחירה האנושית. כאשר עומדת בפני האדם הבחירה לנהוג כך או אחרת, עליו להשתמש בשיקול דעתו ולהתאמץ לבחור בטוב. לאחר מעשה, אם הוא מגלה שטעה, כמובן שצריך להביע חרטה ולהצטער על הטעות, וזוהי הרי מצוות התשובה. אבל מעבר להבעת חרטה וחשבון נפש על מה שעשה, צריך לדעת שלאחר מעשה, גם הבחירה השגויה שלו נכללת מעתה במעשה השם. וכעין זה אמרו חז"ל: "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן" (גיטין מ"ג). לכן, כמובן רק לאחר מעשה, גם הטעויות שעשינו בחינוך ילדינו, הם חלק מהנהגת הבורא את חייהם, ורצונו הוא שדווקא מתוך המצבים הללו, כולל כל הטעויות שנעשו ודווקא משם יתמודדו ילדינו עם ניסיונות חייהם ויתקרבו אל תכליתם.

נמצא, שגם ייסורי המצפון ורגשי אשמה הם סוג של אחריות יתר על גורל ילדינו ועל תוצאות טעויות החינוך שלנו. אך האמת היא שמה שהיה היה. אם הבעתי חרטה כלפי הבורא וכלפי מי שפגעתי בו, מעתה ואילך אין לי עוד שום אחריות על התוצאות. כעת זהו העניין של השם. אני יכול כמובן להתפלל עבורם ועבור הצלחתם, אבל לא מתוך המקום המיותר של אשמה.

כשלא רוצים לסבול קצת (נגמרה לי הסבלנות)

נדמה, כי אין יותר מתאים מאשר סוגית חינוך ילדים, לדבריו של רבי נחמן מברסלב: "לפעמים, כשלא רוצים לסבול קצת – סובלים הרבה" (שיח שרפי קודש א, ו) יש צער בגידול ילדים, יש התמודדות וקושי. אבל כאשר אדם מתמרד ובועט בייסורים, זה בעצמו גורם לו לסבול יותר.

דיברנו על אחריות יתר, אבל כמו כל דבר ביהדות, אם נוטים יותר מדי לצד אחד אפשר לטעות גם לצד השני. ואם מתרפאים מאחריות יתר אפשר לחלות בחוסר אחריות.

לפעמים נוח יותר לחשוב שמוטב שילדינו יתנהלו כרצונם, העניינים כבר יסתדרו מאליהם. גם אם הם מאבדים כיוון, רבים או משתוללים יותר מדי, קל מאוד לומר לעצמנו "יש להם יצר הרע" או "ככה זה ילדים", אבל לפעמים זה פשוט בריחה שלנו מלקיחת אחריות. לפעמים אנחנו צריכים להיכנס לתמונה. לשים להם גבולות, לתת להם כיוון, לשחק איתם או ללמד אותם להעסיק את עצמם. הרבה פעמים אנחנו תוהים ומשתוממים איך ילדינו "לא מבינים דבר כל כך פשוט". זה יכול להיות איך לסדר את החפצים שלהם, איך לשחק עם חברים, איך לדבר למבוגרים, איך לאכול או כל דבר אחר. אבל התשובה לשאלה "איך הם לא מבינים?" היא מאוד פשוטה: אף אחד לא לימד אותם. יכול להיות שמה שנראה לנו פשוט ובסיסי ממש לא ידוע להם. הם לא נולדו עם מאגר מידע מושלם איך להתנהג בעולם. מישהו צריך ללמד אותם. והמישהו הזה יכול להיות רק ההורים שלהם.

במקום לכעוס על בורותם ולהנחית עליהם הוראות, אנחנו צריכים, הרבה לפני שחמתנו עולה, לשבת איתם בשקט ולהסביר להם את כללי המציאות וההתנהגות. לא פעם ולא פעמיים, עד שיתרגלו ויפנימו. גם אנחנו לא מבינים כל דבר בפעם אחת, וקוצר רוח יכול להועיל רק לדבר אחד – שהם יחושו מאוימים ואשמים במה שאינם אשמתם כלל, ויפתחו התנגדות וקושי ללמוד את מה שאנו רוצים ללמד אותם. כמו שברור לנו שצריך ללמד תינוק איך לאכול עם כלי אוכל ולא עם הידיים ואנחנו לא כועסים עליו שהוא לא מבין את זה ברגע, כך בדיוק צריך ללמד כל ילד את כל סוגי מיומנויות החיים. לא לעשות את זה בכלל או לחשוב שזה אמור להשפיע תוך פעם אחת – זה חוסר אחריות.

למה אנחנו מאבדים סבלנות או חסרים אותה מלכתחילה? כי ההתמודדות עם יצור קטן וחסר דעת, שמעשיו בלתי צפויים ולרוב מטרידים – גורמת לנו צער. איש אינו רוצה לסבול ולכן באופן אוטומטי וללא מחשבה אנחנו מנסים לפתור במהירות את מקור הסבל. אבל על השגיאות שנעשה כאן מחוסר סבלנות, נאלץ חלילה לסבול אחר כך הרבה יותר.

ההכנעה לרצון השם, לסבל המוטעה של לקיחת אחריות, תחסוך מאיתנו סבל רב יותר בעתיד. מי שמוכן לסבול מעט, אינו סובל הרבה.

איך יודעים מתי צריך לקחת אחריות ומתי אנו באחריות יתר? היה מאוד נוח אם היה לנו מכשיר כזה, שאפשר היה לגשת אליו כמו למודד חום, ולבדוק מה המצב אצלנו. והאמת היא שיש לנו מכשיר כזה. המציאות עצמה היא מכשיר כזה. אם ילד זה או אחר מתנהג בקביעות שלא כראוי – הנה המדד שמשהו בהנהגתנו אינו מדויק. קל יותר להאשים את טבעו או יצרו הרע או את חבריו או השפעת הרחוב וכדומה, אבל אם נעשה בדק בית תמיד נגלה שמקור הזיוף הוא גם בנו. אם הילד מפונק, חושב את עצמו יותר מדי או פוגע באחרים – כנראה קיבל מנת יתר של תשומת לב, וזה גרם לו לגאווה. ואם הילד מסוגר, בודד ואבוד, יתכן שחסרה לו התייחסות ותשומת לב. לא לקחנו עליו מספיק אחריות.

כמובן שיש מקרים רבים שהזיהוי אינו פשוט. ילד כעסן או ממורמר בודאי גם הוא תמרור על חוסר דיוק שלנו, אבל זה יכול להיות בגלל אחריות יתר ובאותה מידה גם בגלל חוסר אחריות.

מה עושים?

קודם כל לא מאשימים את עצמנו. כידוע, אנחנו לא מושלמים, גם לנו יש יצרים רעים ובלבולים וגם עלינו עובר מה שעובר. ולכן, השלב הראשון הוא ללמד זכות על עצמנו, שמצידנו היינו רוצים לעשות את הדבר הכי נכון ואם שגינו זה לא נבע מתוך רצון רע אלא מתוך חוסר הבנה של המציאות. אין לנו מה להלקות את עצמנו וגם הקב"ה איננו מלקה אותנו או מצביע עלינו באצבע מאשימה. כאשר מופיעים תמרורי חוסר הדיוק – הלא הם ההתנהגויות הלא ראויות של ילדנו, לנסות לאט לאט לזהות את חוסר הדיוק אצלנו, וזה כמובן בעיקר על ידי תפילה והתבודדות, ולבקש עזרה משמים לדייק יותר. להסיר אחריות במקום שצריך ולקחת אחריות במקום שצריך. כולנו יודעים היטב, שגם ברגע שנדע מה נכון לעשות, עדיין אנחנו עלולים להגיב מתוך הרגל וטבע בצורה שגויה. גם אנחנו לא משתנים ביום אחד ובאמת גם לא מצפים מאיתנו לשינוי כזה. כמו שאנו זקוקים להרבה סבלנות עם ילדינו, אנחנו זקוקים באותה מידה, לפחות, לסבלנות עם עצמנו.

סבלנות – היא תוצר לוואי של אמונה, לא רק עניין של החלטה. ואמונה היא הפרי המתוק של ריבוי תפילה.

לתת הכל לילדים או לא לתת להם כלום הם בעצם שני פנים של אותה בעיה – חוסר מודעות עצמית וממילא חוסר דיוק. לתת הכל – אחריות יתר. לא לתת כלום – חוסר אחריות. והאות לכך שמדובר בעצם בבעיה אחת, היא העובדה שמי שחוטא באחריות יתר, כאשר כבר הוא עצמו "שבע" מההזדהות המוגזמת הזו ומאבד את עצמו לגמרי – הוא נופל לחוסר אכפתיות ואכזריות, כי כבר אינו יכול לשאת את העומס שגרם לעצמו (וכמובן יאשים את ילדיו בחוסר אכפתיות ובדרישות אינסופיות וכדומה). וכמו כן בדיוק מי שחוטא בחוסר אחריות, עשוי להיתקף בייסורי מצפון ולפרקים להעניק לילדיו פיצוי מלאכותי של תשומת לב מוגברת ומוגזמת, אך כמובן זמנית ובלתי מספקת ואינה משיגה את מטרתה כלל, כי ממילא יחזור לטבעו ולחוסר האכפתיות, והרי זה כמי שמשקה את ילדיו הצמאים מים מלוחים.

בדור שלנו אנו רגילים לחפש לכל דבר פתרונות חיצוניים, מיידיים וחזקים, ומה יותר קל מאשר להרים את הקול או לכעוס? אבל תוקפנות אינה עוצמה. וטבעה של תוקפנות היא, שלא זו בלבד שאיננה פותרת בעיות ואיננה מכניעה את הסוררים, אלא שהיא מולידה תוקפנות נגדית. גם אם כרגע אין לה ביטוי, היא תמצא את ביטויה בדרכים משלה. ילד שצועקים עליו, יצעק על אחיו הקטנים או על חבריו. ילד שמאיימים עליו ילמד שאיום הוא צורת תקשורת, וגם אם לא יפנה אותה לעולם בגלוי נגד הוריו (מה שבכלל לא בטוח) יש סיכוי סביר שיפנה אותה בעתיד אל בן זוגו וילדיו שלו. וגם הם יפנימו את המסר הרע וינהגו כמותו.

פחד מוליד תוקפנות. אמונה מולידה עוצמה.

אבל איך עוצרים את גלגל האימה הזה? איך קונים אמונה ואיך מסלקים את הפחד? איך שוברים את טבענו?

גם לשאלה הזו נמצאת, בעצם, אותה תשובה – ריבוי תפילה. מי שרגיל בתפילה כבר לא מנסה להכניע. הוא מוכן לסבול קצת. הוא מחובר לאמונה. יש לו כוחות אחרים. בלי זה באמת אין לו כוח.


(מתוך אבק לזהב מאת המחבר)





תגובה למאמר    תגובה למאמר
   הצג מאמרים נוספים של הרב ארז משה דורון
   חזור לדף הבית של הורים וילדים




לראש המאמר    לראש המאמר       שלח לחבר    שלח לחבר          שתף       גרסת הדפסה    גרסת הדפסה


 הצטרפו לרשימת התפוצה הצטרפו לרשימת התפוצה
 
 
  
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו כדי לקבל מדי שבוע את רשימת המאמרים החדשים באתר. המנוי חינם וניתן לביטול בכל עת. הקליקו את כתובת הדואר האלקטרוני שלכם.

   

 מאמרים נוספים בנושא זה מאמרים נוספים בנושא זה
 
 

 
לאהוב בלי ריטלין               ילדים מושלמים               הפעמון כבר צלצל
 
 לאהוב בלי ריטלין  ילדים מושלמים  הפעמון כבר צלצל


  0 תגובות למאמר זה     

הוסף תגובההוסף תגובה    הוסף תגובה    

 
 
  
יעמדו על הברכה    ולהבדיל לע"נ:
  
 
מה אנחנו עושים ואיך אתם יכולים לעזור?
 
אין אנו פועלים לשום מטרות רווח ואיננו נתמכים משום גוף או ארגון.
כל פעילות האתרים נועדה אך ורק כדי לזכות את הרבים ולעזור לכל הפונים אלינו.
 
לחץ כאן כדי להיות שותף
  
 
 
 מבצעי היום בחנות מבצעי היום בחנות
 
 
 
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 
 
  •  
     
  •  
  •  
  •  
     
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 הכי מדובר הכי מדובר
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 הכי נקרא הכי נקרא
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 Facebook Facebook
 
 
 
 רשימת תפוצה רשימת תפוצה
 
 
 
הכניסו כתובת:   
 
   
 

 
 



  
 
 
פתח ארגז כלים