ט בתמוז  / שבת 19 יוני 2021 | פרשת השבוע: חקת
 
dot  הוסף למועדפים   dot  הפוך לעמוד הבית  
 
   
    הירשם    |    התחבר
  
    החשבון שלי     מעקב הזמנות     עזרה
 
 
  המדינה שלי:  
  ארצות הברית   
 
   שפה:  
  עברית   
 
   המטבע שלי:  
  דולר ארה"ב   
 
   
עמוד הבית הילולת הצדיקים ברסלב יהדות משפחה וזוגיות חגים ומועדים רוחניות חברה
   סודות השבת     סיפורים לשולחן השבת             
 
  הצג את כל הקטגוריות...  
 
 
 
סודות השבת  
 
דף ראשישבתסודות השבתסעודה שלישית אצל גברת שטיין
 
  חיפוש מתקדם
   מאמרים
 
   חיפוש
 
            
 

סעודה שלישית אצל גברת שטיין    

סעודה שלישית אצל גברת שטיין



השבוע, ליד מדף הפתיתים והפסטה הסכמתי. אינני יודעת למה השבתי בחיוב, אבל סעודה שלישית עם גברת שטיין הצליחה לשלוף אותי מתוך הבועה המוזרה שחייתי בה...

 



השבוע, ליד מדף הפתיתים והפסטה
הסכמתי. אינני יודעת למה השבתי בחיוב,
אבל סעודה שלישית עם גברת שטיין
הצליחה לשלוף אותי מתוך הבועה
המוזרה שחייתי בה...


בקבוק מיץ תפוחים ריק התגלגל תחת השולחן, והמפה החגיגית הייתה משוכה ברישול. כיסוי ניילון דביק ומחורר ועליו פזורות פרוסות חלה יבשות וקופסאות סלטים. הילדים שלי מקפצים סביב בין תלוליות המשחקים. נראה היה שכל תכולת ארגז הצעצועים מכסה את רצפת הסלון.

ישבתי בתנוחת אין אונים על הספה מביטה באדישות מאולצת בשיירת הנמלים החרוצות שחלפה ליד רגלי השולחן. 'המון עבודה יש להן כאן, ממש סעודת מלכים', חשבתי לעצמי. "א-מ-אאאא", קטעה את מחשבתי על עיסוקן של הנמלים צעקה מחרידה, "תגידי לו הוא מושך לי בקוקו...!", "תגידי ל----ה, היא מפרקת לי את המשחק". זהו? ממש לא. "אמא! שמוליק פתח את הברז באמבטיה!" ו"בואי מהר שרהל'ה נפלה מהכסא..."

התכווצתי על מקומי וסירבתי לזוז, אזלו הכוחות. אני לא מסוגלת לשמוע עכשיו שום יללה, דרישה או הלשנה סדרתית. בכל זאת, משהו באינסטינקט האימהי שלי המריץ אותי אל חדר האמבטיה, השפופרת מוטלת הפוכה מתיזה סילוני מים אדירים לצהלת הילדים. סוגרת את הברז וממהרת אל אתר החירום הבא, שרהל'ה שבוכה במטבח. שקית של במבה מרגיעה אותה, ואלישבע נזכרת שהיא רוצה חלה עם טונה. "נגמר הטונה?" היא שואלת ברוגז. "שאלתי אותך לפני שנתתי לשמוליק, אמרת שאת לא רעבה", אני משיבה, כמה שאפשר בנחת. "אבל עכשיו אני כן רעבה!" ושולחת יד אל מגירת החטיפים ושולפת חטיף בייגלה.

הצצתי בשעון בגניבה, חשתי שוב את הבושה. לא נעים לי להודות אבל ספרתי את הדקות, ממתינה בקוצר רוח ליציאת השבת. אז אסתער על הבית, אמיין את ערימות הצעצועים ואעביר ניגוב על הסלון הדביק, וגם, להכין את השיעורים למחר.

"אמא, דופקים", מעירים אותי הילדים מהמחשבות על הסדר והניקיון.

"תפתחו", אני אומרת להם.

אף אחד מ'הגדולים' לא מתרומם. רק שרהל'ה בת השנה וחצי מדדה אל הדלת. הדפיקות ממשיכות, עדינות וקצרות, זה קצת עורר את תשומת ליבי. זה לא צוקרמן שבאים בבהילות לבקש פותחן או מפיונים, בודאי לא החברים של שמוליק, שדופקים כמו גדוד של שוטרים הבא לעצור פושע מסוכן. "זו גברת שטיין" ניתרתי ממקומי, מחפשת בבהילות את נעלי הבית שנדחקו אי שם. 'איך שכחתי!...' נעל אחת מאחורי עגלת הבובה, השנייה מציצה מתחת לספה. הילדים רואים את הבהלה שלי ומתקבצים סביב הדלת. פתחתי את הדלת כשפניי לוהטות מבושה, כן זו היא העומדת שם בלבוש שבתי מטופח ונאה. "שבת שלום" אמרה גברת שטיין והושיטה את ידה בחביבות שלווה. "אוי, אני כל כך מתנצלת", גמגמתי, "לגמרי פרח מזיכרוני, את מבינה, מיום רביעי עבר עלי הרבה בעבודה", לא מצאתי את המילים.

גברת שטיין פגשה אותי ממש לא מזמן, והזמינה אותי לעלות אליה לסעודה שלישית. לא התלהבתי במיוחד. אין לי חשק להלביש את כל החבריה שוב פעם, שעתיים לפני צאת השבת. אין לי גם אנרגיה לטפס עם העגלה שתיים וחצי קומות, כדי לרדוף אחרי הקטנים שלא יגעו ולא יקלקלו את הדירה המסודרת. אמנם, היא אישה נעימת שיחה ונחמדה, והחלפתי איתה תמיד מילות נימוס בלתי מחייבות על הילדים שגדלים כל כך מהר ועל מחירי הירקות. גברת שטיין כבר ביקשה מספר פעמים, ותמיד מצאתי דרך להתחמק. אבל השבוע, ליד מדף הפתיתים והפסטה הסכמתי. אינני יודעת למה השבתי בחיוב, אולי מצב רוחי היה טוב מתמיד בגלל היום החופשי. פניה של גברת שטיין ממש הוארו והיא הוסיפה מיד קילו קמח וחפיסת שוקולד לעוגה שתכין לכבוד הילדים. כמה דקות אחרי שנכנסתי הביתה נדחקה הבקשה לירכתי זיכרוני. אולי מפני שלא הגיתי בה די זמן, פשוט נפלה לה ההזמנה לאי שם ונמוגה עם עוד הרבה זיכרונות קטנים ובלתי חשובים.

"את באה?" שאלה גברת שטיין, מסרבת להישמע לתנועת ידי הרומזת לה להיכנס.

"בסדר, נבוא", שמעתי את עצמי. "ילדים", הכרזתי בדרכי להתלבש, "תתארגנו. אנחנו הולכים לבקר את הדודה". הילדים מקפצים משמחה ומנתרים בפרוזדור ושאגות האושר שלהם מתגלגלות אל חדר המדרגות דרך הדלת הפתוחה. צריך להזדרז, עוד מעט השקיעה וגברת שטיין הכינה כיבוד שמחכה בעצב לאורחים שלא הגיעו. הכל היה מהר כל כך, הילדים יצאו כמו שהם. 'אוי, אל תסתכלי' אמרתי לעצמי תוך כדי החשת צעדיי. הגענו. גברת שטיין פותחת את הדלת וכל כולה ממש זורחת. השולחן ערוך במלכותיות, סרוויס פורצלן חגיגי, מזלגות עוגה קטנים, פירות ותופינים, סלסילת לחמניות ביס חמודות – כל אלה מחכים על השולחן. הילדים עטים על השולחן כאילו לא חיסלו כל אחר הצהריים שקיות גדושות חטיפים. גברת שטיין לוקחת את שרהל'ה על הברכיים ומאכילה אותה בכפית עוגת קרם.

הבטתי מסביב – סלון נקי ומאוורר, מרוהט בטוב טעם בלי שום ריח של נפתלין וסימן של אבק. מעל הספה תמונה קטנה ממוסגרת של אדון שטיין שנפטר לפני שבעה חודשים. שניהם ניצולי שואה ואין להם ילדים. 'איך היא מחזיקה מעמד ויש לה עוד רצון לטפח ולארח בחיוך ובאהבה?' שאלתי את עצמי.

"קחי מותק", פנתה אלי גברת שטיין, בזמן שסקרתי את הסלון והרהרתי לעצמי, ותחבה לידיי סידור קטן בכריכה ירוקה. "אמרת לי פעם שאין לך זמן אפילו לתפילה בשבת. לכי תכנסי פה לחדר, ליד המנורה הקטנה, אני אשגיח עליהם".

"אני חוששת", התנערתי מופתעת, "את לא מכירה אותם".

"זה בסדר", התעקשה גברת שטיין, "תתפללי את המנחה במנוחה". נכנסתי אל החדר, ממלמלת חרישית את מילות התפילה. בסלון מספרת להם ה'דודה' סיפור הסוכר את הפיות של הקטנים, רק שקשוק מזלגות בצלחות החגיגיות ופטפוטיה של שרהל'ה הקטנה נשמעו. כדור כתום גולש לאיטו מאחורי הבניינים, שולח קרניים מאובקות אל החדר האפלולי. פסעתי לאט לאחור, מתקשה להינתק מהתחושה הטובה שנתנה לי התפילה הקצרה. זה נפלא מכדי שאחזור על כך כל שבת. גורם ההפתעה יתפוגג והילדים יזדקקו להשגחה מדוקדקת יותר. אני מכירה את שמוליק שלי מספיק טוב כדי לדעת שבפעם הבאה הוא יצא למחקר פרטי בדירה החדשה ולא יסתפק בטעימת עוגות.

"אולי תבואי אלי?" שאלתי, "יהיה לי יותר קל".

"בשמחה", משיבה גברת שטיין כשהיא מנקה את הפרצוף החמוד של הקטנה במפית נייר. "אבל תרשי לי להביא דברים טובים, נכון?" שאלה. "בטח", מכריזה אלישבע בפה מרוח בקרם. "ממילא לא יהיו לנו עוד הרבה הזדמנויות לביקורים בשבת", היא מפתיעה אותי. "בעוד חודשיים אני עוברת לדיור מוגן בקצה השני של העיר".

"למה?" נדהמתי. דיור מוגן בשבילי הוא שם נרדף לקשישים שמצבם הגופני ירוד ואינם יכולים לתפקד בכוחות עצמם. זקנים וזקנות שיושבים בצפיפות בחדר אוכל שמזכיר בית חולים, ומאזינים למקהלה הרועשת שבאה 'לשמח' אותם.

"קשה לי לבד", היא אומרת בפשטות, בלי דמעה, בלי רעד. "כל החיים נאבקתי להיות בשמחה. כשבעלי היה חי היה לי הכל, בישלתי שיהיה לו טעים, ניקיתי שיהיה לו נעים. ביחד הצלחנו, אפילו בשבת כשהשולחן היה ריק ונקי, כשמכל הבתים שמענו זמירות מתוקות של ילדים". גברת שטיין דיברה בהשלמה שגרמה לי צמרמורת. "סעודה שלישית הייתה יותר קשה מהכל, בעלי היה צריך להזכיר לי כל פעם מחדש: 'אסור להיות בצער בשבת', אבל הדמעות עמדו לי פה" והניחה יד על ליבה. "תמיד חשבתי אז על ה'עולם הישן, בבית של אבא ואמא... אחיות שלי הנשואות היו מתאספות, עם כל הילדים בבית שלנו..."

הקשבתי כשכולי נרעדת. גם הילדים שותקים, כאילו מבינים את גודל השעה וחדלו מפטפוטיהם.

"עם בעלי, זיכרונו לברכה, הצלחתי להתגבר. הוא היה אומר: 'תשמחי במה שיש, ברוך השם זכינו לעלות לארץ, זכינו לראות את עם ישראל עולה מתוך השריפה, חצרות מלאות בילדים, בתי כנסת לאין ספור, ישיבות קדושות... תחטפי מה שאפשר, אל תבכי על התפוחים שהתגלגלו ואבדו. כך השם רצה, אנחנו נשמח עם מה שהוא רצה'. חצי שנה אני משתדלת לומר את המילים לעצמי וכשיש ילדים מסביב יותר קל לי". שרהל'ה טיפסה על ברכיה וזו אספה אותה בחיבוק אימהי. "השכנות הצעירות", המשיכה, "נסעו השבת. חברה שלי שגרה כאן מאושפזת כבר שלושה שבועות. חברה אחרת עברה להתגורר ליד בתה. גם אני חייבת לעזוב... השכונה נעשית צעירה ואני צריכה למצוא מקום שתהיה לי בו חברה באופן קבוע".

רציתי לומר שיותר היא לא תהיה לבד, היא מוזמנת ו... פתאום התמלאתי בושה. 'למה רק עכשיו? מדוע עד היום סירבתי להזמנות בנימוס?' שום תירוץ אמיתי לא היה לי. חייתי בתוך בועה של ילדים, עבודה, מעגל אינסופי של מטלות בלי לעצור ולהקשיב... לא, גברת שטיין לא דיברה בטון מאשים. כלל לא הרגישה שמישהו חייב לה דבר. היא זקוקה לחברה, עליה לדאוג לעצמה. "ליד בית האבות מתגוררות שתי בנות דודות של בעלי ז"ל", המשיכה לספר לי, "כל הילדים שלהן גרים באזור. יש לי איתם קשר טוב, כמו סבתא. זה לא יהיה פשוט, אבל עדיף לעשות את המעבר כשאני בכוחות פיזיים ולא מתוך הכרח".

היה לי קשה לעכל את העוצמה, פשוט ללקט את תפוחי הנחת המתגלגלים גם אם הם צמחו רק בחצרה של בת הדודה. התפעלות מילאה אותי מול הפשטות של האישה המפלסת לה שביל בתוך ים העצב הפנימי כדי 'לחטוף' את מה שאפשר. גברת שטיין התחילה לשיר עם הילדים. פעם ראשונה ששבת יצאה לה חרש בלי ששמתי לב. לאחר ברכת המזון עזרתי לה לפנות את השולחן ואספתי את הילדים ליציאה. בחוץ היה קר ומכוניות של הממהרים לצאת כבר שועטות בכביש, מפרות את שלוות השבת של הצועדים, מזכירות להם שצריך ללכת הביתה. בשעה כזו בדרך כלל אני כבר באמצע האמבטיות. אחרי שטיפת הכלים ממתינה לי ערימת מבחנים לבדיקה, ועכשיו היו לי המון מחשבות מעיקות המצריכות גם הן בחינה ועיון.

חלפו חודשיים, גברת שטיין עוד הספיקה להתארח אצלנו פעמיים לפני שעזבה. הדירה הושכרה לזוג צעיר ורענן, ובחבלי הכביסה לא תלו עוד מפות מעומלנות עם רקמת שם הנעורים של גברת שטיין. התריסים היו סגורים כל היום ורק טרטור המזגן הישן סימן שמישהו מתגורר שם.

בשבת בצהריים שוב ישבתי על הספה בתנוחה עייפה. מתחת לשולחן התגוללו כוסות חד-פעמיות וזנבות של ביסלי. שמוליק ואלישבע התכתשו, בחוץ ירד גשם ואי אפשר היה לצאת לטייל. שמים מעוננים משרים אווירה מלנכולית. אפשר היה לחשוב שכמעט יצאה השבת אם לא השעון שהורה על השעה שלוש ושמונה דקות.

דפדפתי בלי משים בספר התהלים שלפניי. ופתאום חשבתי על גברת שטיין היושבת לה שם בחדר מטופח בבית האבות... גוון הוילון תואם בודאי לדוגמת המצעים אך אינו מכסה את הקדרות הנושבת. מה היא אומרת לעצמה שם לבד?! לא, היא בודאי יצאה ללובי לפטפט ולהעביר את הבדידות. אבל השבת הלובי כנראה ריק, הרוח שורקת, מניסה כל אדם אל ביתו מבצרו.

"תשבי עם ה'מעיינה של תורה'", אמרה לי גברת שטיין בביקור האחרון, תחטפי משהו קטן שיעשה לך מתוק בנשמה. 'מעיינה של תורה' היה מונח על מדף גבוה מדי בארון. לפני הרבה שנים, בכיתה של המורה אביבה היו חייבים להכין פירוש לפרשת השבוע. מאז לא דפדפתי בחמשת הספרים הדקיקים. באותו רגע היה למעלה מכוחי הנפשי לטפס על כיסא. דפדפתי בין דפי העלון מחפשת מזון מהיר לנשמה היתירה. וכך היה מודפס שם כחול כהה על גבי לבן: "ואני תפילתי לך השם עת רצון" (מתפילת מנחה של שבת). ובטעם הדבר איתא (כתוב), היות שבריאת העולם היה הולך ליום א' (יום ראשון), והזמן שעלה ברצונו יתברך לברוא העולם היה בעת סעודה שלישית בזמן מנחה, והיה אז עת רצון. ולכן בכל שבת במנחה מתעורר כביכול הרצון הקדום (שהיה בשעת הבריאה) ולזה אנו מתפללין במנחה "עת רצון", שיתגלה הרצון שהיה להיטיב לברואיו בעת הזאת שעת מנחה" (זרע קודש, פרשת חקת). בספר ברכת דוד כתב: "שבת היא בחינת כלה מלכתא, ובפרט בשעת מנחה שאז היא רעווא דרעווין (רצון הרצונות) יכולים על ידי שמחה אמיתית בנקודת הלב, להשפיע כל טוב בבני חיי ומזוני ולהשפעות שלעתיד לעולם הבא" ('מבואו ועד צאתו', על פי בני יששכר בשם רבי מנחם מנדל מרימנוב).

זהו, יותר לא הספקתי. לשרה'לה אבד המוצץ, ואלישבע רוצה להקריא לי מתוך 'המסורה' של שמוליק. צריך היה לתת עוד קרקר לדיני ולהכין שתייה לשרהל'ה העייפה. אבל עכשיו בתוך ערבוביית המטלות מצאתי עצמי מבקשת בלי מילים, מתחברת בלי נוסח. כי אמא לא צריכה דווקא סידור ורגליים צמודות להתפלל. ידיה עסוקות ברוך השם ואין היא יושבת בכורסת לובי הדורה לבד...

הצלחתי, למרות הכאב, לחטוף משהו קטן, 'ממתק' רוחני. 'סוכרייה' שהזרימה בי אנרגיה להתמודד עם הקטנים המותשים והבלגאן. ליד ערימות הכלים והצעצועים הספקתי בכל זאת לקחת מה שאפשר.





תגובה למאמר    תגובה למאמר
   הצג מאמרים נוספים של ל. לנדאו
   חזור לדף הבית של סודות השבת




לראש המאמר    לראש המאמר       שלח לחבר    שלח לחבר          שתף       גרסת הדפסה    גרסת הדפסה


 הצטרפו לרשימת התפוצה הצטרפו לרשימת התפוצה
 
 
  
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו כדי לקבל מדי שבוע את רשימת המאמרים החדשים באתר. המנוי חינם וניתן לביטול בכל עת. הקליקו את כתובת הדואר האלקטרוני שלכם.

   

 מאמרים נוספים בנושא זה מאמרים נוספים בנושא זה
 
 

 
נרות שבת - האור והשלום               ממקום של אהבה               מתכוננים לשבת
 
 נרות שבת - האור והשלום  ממקום של אהבה  מתכוננים לשבת


  0 תגובות למאמר זה     

הוסף תגובההוסף תגובה    הוסף תגובה    

 
 
  
יעמדו על הברכה    ולהבדיל לע"נ:
  
 
מה אנחנו עושים ואיך אתם יכולים לעזור?
 
אין אנו פועלים לשום מטרות רווח ואיננו נתמכים משום גוף או ארגון.
כל פעילות האתרים נועדה אך ורק כדי לזכות את הרבים ולעזור לכל הפונים אלינו.
 
לחץ כאן כדי להיות שותף
  
 
 
 מבצעי היום בחנות מבצעי היום בחנות
 
 
 
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 
 
  •  
     
  •  
  •  
  •  
     
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 הכי מדובר הכי מדובר
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 הכי נקרא הכי נקרא
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 Facebook Facebook
 
 
 
 רשימת תפוצה רשימת תפוצה
 
 
 
הכניסו כתובת:   
 
   
 

 
 



  
 
 
פתח ארגז כלים