ערבות אואל - פרשת השבוע אחרי מות קדושים

פרשת אחרי מות – קדושים

"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא"

מראשית ימי העם מצאנו "ישראל ערבים זה לזה (בזה)". עוד טרם כניסת העם לארץ בערבות מואב מקבל העם על עצמו את המחויבות הזאת, שהיא מוחלטת, כעין ערב כספי המקבל עליו את החובה לעמוד במקום הלווה באם לא יפרע הלוואתו.

על פי כלל זה מבאר מחבר הפרוש "כלי יקר" על התורה את אחת המצוות בפרשתנו: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא". עליך לדאוג כי כל אדם מישראל ימלא חובתו לאלוקיו ככל שיוכל. ואין מקום לאמירה: "מה זה עסקך" או "חיה ותן לחיות". כלומר, אני אחיה חיי כהבנתי וכרצוני, אתה עשה כל העולה על ליבך, רק לא נפריע זה לזה, ולא יוכל אי מי להעיר לי על מעשי, שכן אני חי את חיי ללא מחויבות לאיש!

לא ולא!

כולנו אגודים וקשורים בברית, וזה גורם לכך שמעשיו של חברי מאוד חשובים ומשמעותיים עבורי, שהרי אם ינהג שלא כראוי, אני נענש, וגם להיפך. אם כן, נושא התוכחה מקבל היבט מזווית שונה. [אגב, גם בחוק הכללי, כאשר אדם יכול למנוע נזק או פגיעה בזולת, ואינו עושה זאת, הוא עובר על החוק, ויֵענש].

לכן מבאר ה"כלי יקר": כשם שאדם מלווה לחברו, והלווה מעמיד ערב קבלן (אוּאַל) את פלוני. כעבור זמן נודע לערב כי הלווה מבזבז את כספו, ומפזר הון רב על דברים חסרי ערך. סביר להניח שהוא ימצא את הלווה במהירות, ויוכיח אותו על כי הוא מפזר כספו לכל רוח. ואם ישאלהו הלווה: "מה זה עסקך? האם אסור לי לעשות ברכושי כרצוני"? יענהו הערב: "אתה יכול לעשות הכל, אבל לא על חשבוני, שהרי אלי יגיע המלווה, כיון שאתה עושה עכשיו הכל שיגבו ממני הערב"!

כך אומר הכתוב: "הוכח תוכיח את עמיתך, ולא [אם לא] תישא עליו חטא". אתה תשלם ותיענש על החטא שיעשה כי אתה ערב, וממך יגבו.

דברים אלו יכולים להסביר את עמדת שומרי המצוות בסוגיות ציבוריות. "מה עסקכם"? שואלים אותם. התשובה: "אנו ערבים, ואיננו רוצים לשלם את הערבות בגלל התנהגותכם הלא נכונה". ויהי רצון שיקויים בנו: "אם בחוקותי תלכו ונתתי שלום בארץ".