פרשת השבוע ויגש – להסתכל על המציאות

זכה יהודה בן יעקב יותר משאר אחיו, שכל עם ישראל נקראו על שמו – יהודים! וכן זכה שנס החנוכה נמשך ממנו על ידי יהודה המכבי, כי ליהודה תכונה ייחודית - עוצמה כפולה של בעל תשובה, שמחד יודע לעמוד מול העובדות ולומר טעיתי, ועל פי הודאתו לשנות כיוון תנועה, ומאידך, להיות בעל אומץ לומר את האמת גם במקום בו הוא עלול להסתבך.   

כך נהג מרדכי היהודי שלא כרע ולא השתחווה להמן, למרות שהמן יכול היה להזיק לו, וכך גם יהודה המכבי שעמד בגבורה מול מנילאוס ומול כל מלכות יוון. כי אצל יהודי אמיתי, האמת יותר חזקה מהפחד. יהודי אמיתי מסתכל על העבר בעיניים מפוכחות ולוקח אחריות מלאה, ובהווה מתרחק מכל תקינות פוליטית, כל זאת משום שהאמת נר לרגליו בכל זמן.

זו ייחודיותו של יהודה בן יעקב, שהודה בטעויות העבר ונלחם בכל עוז על האמת בהווה, וניסיון גדול היה לו בזה כי בבית הדין לענייני משפחה ישבו יצחק ויעקב אבותיו, אנשים צדיקים ומכובדים, והוא הודה בפניהם שממנו התעברה תמר ולא בוש. ודווקא על ידי זה זכה שתצא ממנו מלכות בית דוד ושמשיח יהיה מזרעו. אך יותר מכל, זכה שכל עם ישראל נקראים על שמו, יהודים! זה יהודי אמיתי - אחד שעומד מול העובדות ומודה: 'כך וכך עשיתי, זה ממני!'.

אמנם זה נכון שעל פי הפשט שמם של היהודים הוא על שם ממלכת יהודה שנותרה לבדה אחרי חורבן בית המקדש. אך כיהודים אנחנו אף פעם לא מסתפקים בפשט, מתוך ידיעה שלמציאות כמה גוונים. והטעם הפנימי להיותנו נקראים יהודים הוא בגלל שיהודה הודה גם כשהייתה לו בזה בושה.

וזו גדולת האדם - להיות בעל תשובה, לעשות תשובה על תשובה, להשיב תשובות חדשות ואמתיות למציאות, כי הנטייה של האדם היא להתקבע במוכר והידוע לו. אולם יהודי אמיתי חי כמו יהודה - מודה באמת ונלחם עליה. זו מהותו האמיתית של היהודי, היותו בעל תשובה תמידי, מחבר העבר והווה במידת אמת.

כך עשה אדון הנביאים, משה רבינו, שהודה לדברי בנות צלופחד שהעמידו אותו על טעותו. הוא לא גער בהן ולא סתם להן פיות, הוא בפשטות הודה ואמר, אתן צודקות. שהרי על פי משה, ירושת הארץ וחלוקתה נעשתה לפי בתי אב. ההלכה קבעה שרק הבנים יורשים והבנות נישאות ועוברות לגור בנחלת הבעל. על זה טענו בנות צלופחד, שההלכה לא מכסה את המצב בו האב לא השאיר בנים, וכאשר יש לאב בנות בלבד תאבד המשפחה את הנחלה. ומשה, למרות מעמדו, התייחס בכובד ראש לדבריהן ולאלתר הכיר בצדקת טענתן - "ויקרב את משפטן לפני ה'", וחזר עם חותם אמת של מעלה - "כן בנות צלופחד דוברות", ועשה תיקון בחוקה על פי טענת הבנות.

כך צריך לנהוג כל יהודי, הן ביחס למקרים בהווה והן ביחס לעבר. כי לפעמים, צריכים לחזור אחורה ולהסתכל על המציאות פנים בפנים, בלי הצטדקות ובלי התגוננות, ולומר 'נכון, זה הכל ממני, זה אני שעשה כך וכך', בלי לעקוף את ההתעמתות, בלי להתחמק עם "עובדות", רק לגעת בעבר הכואב ולאחד אותו עם מי שאני היום.

והניסיון מוכיח, שכאשר לא מתעמתים מול העבר בכנות נוקבת הוא תוקף שוב ושוב בהווה, גורם לאדם לחזור על אותן טעויות ולפעול באותם דפוסי התנהגות החוזרים על עצמם ולא לטובתו.

לכן, הרוצה לזכות באורו של יהודה - ישחרר את העבר שלו בעמידה מולו ויאמר 'זה לא ההוא ולא ההיא ולא ההם, זה ממני!'. זאת שלמות היהודי.