י"ג בתמוז תשע"ט / יום שלישי 16 יולי 2019 | פרשת השבוע: פנחס
 
dot  הוסף למועדפים   dot  הפוך לעמוד הבית  
 
   
    הירשם    |    התחבר
  
    החשבון שלי     מעקב הזמנות     עזרה
 
 
  המדינה שלי:  
  ארצות הברית   
 
   שפה:  
  עברית   
 
   המטבע שלי:  
  דולר ארה"ב   
 
   
עמוד הבית ברסלב יהדות משפחה וזוגיות חגים ומועדים רוחניות חברה סיפורים מהחיים
   סיפורים אישיים     אור חוזר             
 
  הצג את כל הקטגוריות...  
 
 
 
סיפורים אישיים  
 
דף ראשיסיפורים מהחייםסיפורים אישייםפשוט תתפללו
 
  חיפוש מתקדם
   מאמרים
 
   חיפוש
 
            
 

פשוט תתפללו    

פשוט תתפללו



בכל מקום בעולם בו אתם נמצאים, או בכל דבר בו אתם עוסקים – עצרו לרגע, ופשוט תתפללו. זכרו ש"גם מעט זה טוב"...

 



בכל מקום בעולם בו אתם נמצאים,
או בכל דבר בו אתם עוסקים – עצרו
לרגע, ופשוט תתפללו. זכרו ש"גם
מעט זה טוב"...


זה די מצחיק. כאשר גרתי בלונדון שמרתי שבת, כשרות, הפרשתי מעשר לצדקה ושלחתי את ילדיי לבית ספר יהודי דתי, אבל בקושי היה לי קשר עם השם.

אני לא כל כך בטוחה איך הגעתי למצב הזה. כשהייתי צעירה, שוחחתי עם השם כל הזמן, אבל לא בצורה רשמית. אך ככל שעבר הזמן והחיים התמלאו במאמצים ומתחים רבים (במיוחד כאלה שאנו מייצרים מתוכנו), השיחות עם השם פשוט פסקו.

אפילו אז בלונדון, ידעתי שאני מתגעגעת אל השם, אבל מחסום בלתי נראה שלא יכולתי להתגבר עליו עמד שם בדרך, ביני לבין השם.

אחרי שמתבוננים בדברים, ומסיקים מסקנות מכל מה שקורה לנו, הבנתי שהלבנים הגדולות בקיר הזה, שהונחו שם על ידי בין אם ידעתי או לא, היו תוצאה ישירה של הגאווה שהייתה בי. הצלחתי בכל דבר שנגעתי בו בחיי, תודות לעבודה הקשה והמאמצים הרבים שהשקעתי, ובזכות החכמה והיכולות בהן ניחנתי (נשמע מוכר?).

טעיתי כאשר חשבתי שהצלחתי להגיע לכל מקום ולהשיג כל דבר בזכות הכוח שלי והמאמצים שאני, בכוחותיי שלי, השקעתי. "ההצלחה שלי" וה"כוחי ועוצם ידי" עלו בעוד כמה רמות בכל פעם ששקעתי במחשבה שזה אני. ללא ספק, גורם עם משקל כבד להפסקת השיחות עם השם.

אז השם, בטובו וברחמנותו הרבה, עשה עמי סדרת חסדים, שלאט אבל בטוח פירקו את קיר הגאווה שבניתי סביבי. הוא עצר את הצלחתו הכלכלית של העסק שלי, וגרם לכך שבעלי איבד את מקום עבודתו, ומנקודת חיים גבוהה, מה שנקרא פסגת החיים, בה יכולנו להשיג כל מה שרצינו ולעשות כל דבר, הגענו למצב שבקושי הצלחנו לסגור את השבוע עם מצרכים בסיסיים.

הוא אף בודד אותנו מבחינה חברתית, כך שלא הייתה לי שום כתף לבכות עליה חוץ ממנו. הוא בלם את תוכניות הגדלת המשפחה שלנו, וזה היה הרמז החזק והמשכנע ביותר שקיבלתי – שלא אני זו שמנהלת את חיי וקובעת את מה יהיה היעד שלי, או בכל מה שהאמנתי כשהייתי בלונדון.

והוא גם הכריח אותנו למכור את הבית שלנו כדי שנוכל לשלם את החובות, דבר שהוביל אותנו לגור בקהילה שהייתה 15 דקות נסיעה מהכותל, או 10 דקות נסיעה מקבר רחל אמנו, או 20 דקות נסיעה ממערכת המכפלה בחברון – מקומות בהחלט נפלאים.... לדבר עם השם.

היו עוד כמה חסדים, אבל הבנתם את התמונה. כתוצאה מכל זה, והיה זה שנה מאז שעלינו לארץ ישראל, הרגשתי כל כך קטנה, כל כך נלעגת, וכל כך לא ראויה. החיים שלי נראו כמו בלגאן אחד גדול.

מאדם בעל מעמד, כזה שידו נגעה ב'הצלחה' ומעבר לה, הפכתי למפסידנית 'פירסט קלאס' בכל תחומי חיי – וזה, קוראים יקרים, היה הדבר הכי טוב שקרה לי אי פעם בחיי! רק כך קיבלתי את התמריץ לו נזקקתי באמת כדי להתגבר על היצר הרע, ובאמת להתחיל לדבר עם השם.

בהתחלה, זה היה מאוד קשה. הצלחתי לדבר במשך חמש או עשר דקות פה ושם. הכרת הטוב בשיחות אלה הייתה מעטה מאוד, אבל יללות של כאב, כעס ואכזבה תפסו את רוב הזמן.

אבל להשם יתברך יש סבלנות. אט-אט, עם הזמן, השיחות שלי ארכו ונעשו יותר שמחות. תוך שבוע מאז שהתחלתי, הרגשתי שמטען במשקל של טונות מפנה את מקומו מהלב שלי. למרות שנסיבות החיים, כפי שהזכרתי, רק החריפו, ההתמודדות איתן הייתה עם הרבה יותר כוחות והיה לי יותר קל.

התחלתי להרגיש את ניצוץ התקווה, שהאחד שיצר את כל המצב הזה מההתחלה – השם יתברך – יכול להפוך אותו כהרף עין, ברגע שהתוצאה הנכספת שלו תושג.

כל מה שהייתי צריכה לעשות זה רק לדבר עם השם.

דברים שונים קורים לאנשים שונים. ואני, כאמא עובדת עם שני ילדים קטנים, מצאתי שהזמן הכי טוב לי לדבר עם השם היה כשהדחתי את הכלים. הילדים בדרך כלל הניחו לי – אפילו ילדים קטנים יכולים לראות באמת ובתמים כשאת עסוקה בעבודות הבית – וכשידיי עסוקות, המילים זרמו לי מהפה בקלות.

בחודשים הראשונים, הצלחתי להגיע לעשרים דקות בתפילה האישית עם השם, בנוסף לדיבורים פה ושם של דקה שתיים עם השם, וזה קרה בכל פעם שהרגשתי צורך דחוף לדבר אתו. ברגע שעברנו דירה והתחלתי ללכת לעיתים קרובות יותר למקומות הקדושים לנו, ההתבודדות שלי הגיעה ל-45 דקות – ושם נתקעה, במשך שנתיים.

רבי נחמן מברסלב כותב שעלינו להתבודד במשך שעה שלמה, אבל לא הצלחתי, הרגשתי אי נוחות, מתיחות ועצבים. לא יכולתי להתבודד מעבר ל-45 דקות, וזה היה מייסר.

אבל יותר מכל דבר, סבלנות, תפילה והתמדה – הן המפתח להצלחה. הפריצה הגדולה בעניין זה הייתה במהלך מלחמת עזה האחרונה, מבצע "עופרת יצוקה". ישבתי בקברו של שמואל הנביא ע"ה, ובדיוק שמעתי על התקרית העצובה שבה נהרגו 13 חיילים מאש כוחותינו בטעות. בדרך כלל אינני קוראת עיתונים, אבל ראיתי את הכותרות של אותו יום, וקראתי את מה שנאמר בקצרה על כל אחד מחללי האסון הזה, כולל על החייל שהתחתן לא מזמן ובדיוק נולדה בתו הראשונה.

בכיתי על קברו של שמואל הנביא בגלל שהחייל הזה לא יזכה לראות לעולם את הילדה שלו גדלה. בכיתי על אשתו, על הילדה, ועל כל הניסיונות והקשיים שעם ישראל עובר.

ודיברתי עם השם במשך שעה שלמה, בפעם הראשונה בחיי.

מאז, הפכתי את התודה וההודאה להשם יתברך להרגל (טוב ב"ה). הודיתי לו על כך שהוא מאפשר לדבר אתו בכל יום וביקשתי שיעזור לי לעשות זאת גם מחר, כי למרות שקל לעשות זאת, עדיין, קשה לבצע. היצר הרע שלי יודע כמה שמחה, שלום, שלווה ונחת זה מעניק לי, אז הוא צץ עם כל המיליון ואחת סיבות שלו ואומר לי למה לא: אני עייפה מדי. אני עסוקה מאוד. אין לי מה לומר. אני לא יכולה לעשות את זה כמו שצריך. אל תפריעו לי בבקשה...

בימים שאני מקשיבה ליצר הרע, אני תמיד מתחרטת על זה. אם אני מרגישה שהיום עומד לחלוף בלי שעת התבודדות, רמת החרדה שלי מתחילה לעלות באופן אוטומטי לרמות גבוהות, ואז אני נעשית עצבנית, מוטרדת ו... ו...

ואז, בדרך כלל אני לוקחת את כוס התה שלי ומתיישבת על 'כסא ההתבודדות' שלי בגינה, מכוונת את השעון של התנור שיצלצל בעוד שעה, ואומרת לילדים שלי שאני עכשיו מדברת עם השם, אז בבקשה אל תפריעו עד שתשמעו את צלצול השעון.

תשע פעמים מתוך עשר, הילדים מאוד שמחים להניח לי ולאפשר לי להתבודד, מכיוון שגם הם רואים את השינויים שההתבודדות עושה לי, הרבה מאוד במידת הסבלנות שלי אליהם ועוד הרבה דברים שמשמחים אותם.

ברוב הימים, יש לי מה לומר בדרך כלל ב-50 דקות הראשונות, אבל ב-10 דקות האחרונות - שתיקה.

יכול להיות שזה יישמע מוזר, אבל אני חושבת (ואפילו מרגישה) שבעשר דקות אלה טמון כוח רב יותר מכל זמן ההתבודדות. למה? כי אני מתבודדת במשך שעה שלמה כי כך ציווה רבי נחמן מברסלב. עשר דקות שעוזרות לקיים ציווי זה.

אם אתם בתחילת הדרך ואתם רוצים (לנסות) לדבר עם השם, או שבכלל לא הרחקתם לכת כל כך והגעתם לזה – אבל זכרו דבר אחד תמיד: ש"גם מעט זה טוב", כפי שאומר רבי נחמן. אפילו אם הצלחתם להתבודד דקה אחת, או אמרתם משפט אחד שהכתובת שלו היא השם יתברך - זה עדיף מכלום, ואם אתם מתעקשים ומתמידים בזה – אז זה יוביל אתכם לקשר עמוק יותר עם השם.

השם מעריך כל מאמץ שאנו עושים, לא רק את התוצאה. תתחילו, בקשו את עזרתו של השם, ובכל מקום בעולם בו אתם נמצאים, או בכל דבר בו אתם עוסקים – עצרו לרגע, ופשוט תתפללו.


ספר הדרכה מומלץ בנושא זה – בשדי יער, מאת הרב שלום ארוש.





תגובה למאמר    תגובה למאמר
   הצג מאמרים נוספים של רבקה לוי
   חזור לדף הבית של סיפורים אישיים




לראש המאמר    לראש המאמר       שלח לחבר    שלח לחבר          שתף       גרסת הדפסה    גרסת הדפסה


 הצטרפו לרשימת התפוצה הצטרפו לרשימת התפוצה
 
 
  
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו כדי לקבל מדי שבוע את רשימת המאמרים החדשים באתר. המנוי חינם וניתן לביטול בכל עת. הקליקו את כתובת הדואר האלקטרוני שלכם.

   

 מאמרים נוספים בנושא זה מאמרים נוספים בנושא זה
 
 

 
תרפא את הילדה שבי               בעיר הגעגועים               כניעה מתוקה
 
 תרפא את הילדה שבי  בעיר הגעגועים  כניעה מתוקה


  0 תגובות למאמר זה     

הוסף תגובההוסף תגובה    הוסף תגובה    

 
 
  
יעמדו על הברכה    ולהבדיל לע"נ:
  
 
מה אנחנו עושים ואיך אתם יכולים לעזור?
 
אין אנו פועלים לשום מטרות רווח ואיננו נתמכים משום גוף או ארגון.
כל פעילות האתרים נועדה אך ורק כדי לזכות את הרבים ולעזור לכל הפונים אלינו.
 
לחץ כאן כדי להיות שותף
  
 
 
 מבצעי היום בחנות מבצעי היום בחנות
 
 
 
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 
 
  •  
  •  
     
  •  
  •  
     
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 הכי מדובר הכי מדובר
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 הכי נקרא הכי נקרא
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 Facebook Facebook
 
 
 
 רשימת תפוצה רשימת תפוצה
 
 
 
הכניסו כתובת:   
 
   
 

 
 



  
 
 
פתח ארגז כלים