ריפרש
נכון לעכשיו הבלגאן חוגג ואין לי שמץ של מושג איך יוצאים מזה. אבל אני לא דואגת כי הקב"ה יכול לגרום לזה להיעלם, וזהו. בינתיים, אני עושה ריפרש.
גלשתי עם האצבע על המסך המעומעם. גלגל החיצים הסתובב, מרענן את המסך ומציף אותו בהצעות חדשות – אוכל, בגדים, פעילות בגני ילדים ותיאורי נוף של מקומות מדהימים. גלגלתי וגלגלתי וגלגלתי, לוחצת בספונטניות על התמונה שתופסת את תשומת ליבי, ואז שוב מגלגלת.
לא חיפשתי משהו מיוחד. או שכן חיפשתי משהו מאוד ספציפי – כזה שיסיח את דעתי מלחשוב.
ריפרש. שוב.
הגעתי לסוף ההצעות שמוצגות על המסך.
היה מאוחר, מאוחר מאוד יחסית לשעה בה אני מניחה את הראש על הכרית לשנת הלילה שלי. נדודי שינה?! מי יודע. בכל אופן, כשהעפעפיים התחילו להרגיש קצת כבד, ידו של בעלי שנגעה בכתפי כמו משכה אותי החוצה, מתוך השינה אליה התחלתי להישאב. "אני הולך" הוא אמר, "רוצה להספיק עוד כמה דברים כדי שביומיים הבאים אשאר כאן בבית, איתך ועם הילד".
מאמרים נוספים בנושא:
פרצתי בבכי על כתפו לזמן קצר, ומיד אחר כך אספתי את עצמי כדי לתת לו בקבוק מים שיהיה לו לנסיעה ושוב פרצתי בבכי. "אל תדאגי" הוא אמר לי, "המצב הזה עוד מעט ייגמר". ואז, בפקודה מצחיקה שרק הוא יודע לתת, הוא אמר לי ללכת לישון.
כן, לישון.
יש רק בעיה אחת, כשאני מניחה את הראש על הכרית המחשבות שאני לא רוצה לחשוב מציפות לי את הראש. רציתי להעביר את כל הבלגאן הזה לטיפולו של בורא עולם ולשכוח מזה, אבל ידעתי עמוק בתוכי שזה לא מה שהקב"ה רוצה. זאת לא התוכנית שלו, לפחות לא עכשיו. יש כאן מסר, איזה שיעור מתוק ממנו שאני צריכה ללמוד.
ניסיתי לאכול. ולא, אני לא מאכלני שעות הלילה המאוחרות. ויודעים מה, אני גם ממש לא טובה בזה. אבל באותו לילה זה מה שהיה בתפריט שלי: מלפפון חמוץ גדול, קצת שוקולד, פופקורן מצופה בקרמל, מנה גדולה של חומוס עם חטיפי צ'יפס תירס, ואז דידיתי שוב למיטה.
שאלות ה"למה?" על המצב התחילו לרקוד הורה מסביב לראש שלי. ידעתי גם ידעתי שאין מנוס אלא מלדבר על כל המשקל-המחשבתי העודף הזה עם האחד והיחיד שיכול לתת לי את הפתרון הכי טוב. ידעתי שהפתרון הכי טוב מתחיל בלשפוך את הלב בפניו בשיחה האישית שלי איתו (תפילה אישית, או התבודדות כפי שמכנה אותה רבי נחמן מברסלב) ופשוט לבקש אמונה שתשחרר אותי מהשליטה הדמיונית על המצב. הבעיה היחידה היא, על מנת שאוכל לעשות את זה, אני צריכה לחשוב על המצב כולו (והחלק שלי בו) וממש, אבל ממש, לא רציתי לעשות את זה. לא רציתי לחשוב אז חזרתי למסיח הדעת המוכר – האייפון והיכולת לרענן את המסך כשהגעתי לסוף הרשימה שהוצעה שם.
ההעדפה להתחבא מהמצב, היא בדיוק הסיבה לכך שהקב"ה הראה לי פוסט מעניין תוך כדי הגלישה שנכתב לצד תמונה מתאימה, "את/ה לא יכול להתעלם מזה!". לפני חודשיים, כשנתקלתי בסטטוס הזה מיד פניתי לבורא ואמרתי לו, "תראה, אני לא אוהבת את המצב ואת איך שהדברים נראים, אבא יקר, לכן את כל הסיטואציה הזו אני מגלגלת אליך להסיר כל דאגה מליבי".
בטח.
האם אמרתי לכם פעם שאני ממש, אבל ממש, שונאת עימותים? בשבילי הם כמו מגיפה קשה שמכה ללא רחמים. פעם אפילו קפצתי לכביש, מתמרנת בין הרכבים, רק כדי לברוח לצד השני של הרחוב, לתוך כניסה של הבניין הראשון שהגעתי אליו, בגלל קולגה מהעבודה שלא רציתי להתעמת איתה (לימים, התברר שהפעולה הייתה נכונה והכרחית, כך נמנע ריב מיותר. כן, לפעמים צריך גם לאמץ אסטרטגיה כזאת כדי להשיג את המטרה המיוחלת).
זו הסיבה שאני נמנעת מלהתעמת עם עצמי, ועם הקב"ה.
שעה וחצי של התעלמות, העיניים הרגישו כאילו הן תיכף עפות מהחורים שלהן מרוב הסתכלות על מסך מואר בחדר חשוך. אבל אני עדיין עייפה ומבינה עוד יותר שאין מנוס מלדבר עם הבורא על העניין הבוער הזה. הבנתי גם, שאם הייתי מעבירה את השעה וחצי שעברו בשיחה עם השם על כל המצב הזה, מן הסתם, עכשיו כבר הייתי אדם הרבה יותר שמח.
בסוף זה קרה, ויחד עם זה באו התובנות.
אולי גם זה יעניין אתכם:
הראשונה היא, שיש לי הרגל איום ונורא לקבל החלטות בלי להתפלל עליהן תחילה, בלי להתייעץ עם מי שהכניס אותי לכל מצב שאני חווה, כלומר בורא עולם. אחרי כל החלטה שאני מקבלת אני מסמנת 'וי', ואם דברים טובים יוצאים ממנה אז אני גם מודה לבורא עולם. אם לא, אני נוטה בדרך כלל לסמן 'לטיפולך! לי אין שליטה על כלום!' ומעבירה את זה לבורא עולם.
אני חושבת שהגישה הייתה די נכונה, יחסית לתחילת מסע שכזה. אולי ממקום פחות רצוי, אבל ההתחלה טובה – הקב"ה בתמונת חיי על בסיס קבוע. אבל עכשיו, אני חושבת שהקב"ה אומר לי שהגיע הזמן ליישם את כל מה שלמדתי על בסיס יומי.
המצב הנוכחי הזה, קשר עסקי שעלה על שרטון, התחיל בלי תפילה. את החוזה סיימנו לפני חודשיים, גם כן בלי תפילה. אם אני מבינה נכון את המסר שהשם מעביר לי, אז זו בדיוק הבעיה.
נכון לעכשיו, הבלגאן במצב הזה חוגג ואין לי שמץ של מושג איך יוצאים מזה. אבל אני כבר לא דואגת. השם יכול לגרום לזה להיעלם. פוף! וזהו. ואם זה לא מה שהוא רוצה לעשות, אז יש לי עוד מה ללמוד וזה יהיה רק לטובה. הדבר הכי טוב שאני צריכה. אמן!
עכשיו אני מפוקסת על הריפרש שאני צריכה לעשות – על ההתחלה החדשה שבאופק, התחלה טובה ומרעננת. לשנות את דרך החשיבה וקבלת ההחלטות שלי. והפעם, זה יהיה בדיוק כמו שזה צריך להיות – עם תפילה! עם העזרה של אבא היקר שבשמים, ובעיקר, שיעזור לי לזכור שאני צריכה לבקש את עזרתו על כל צעד ושעל בדרך הזאת.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור