שונים ואוהבים

קראתי את ספרו החדש של הרב והסופר ליאור אנגלמן "קשורה בנפשו". האמת היא, שאני משוחדת, כי למדתי אצלו שתי סדנאות כתיבה ואני מעריכה אותו מאוד (הוא לא אוהב שאני משתמשת בפועל "הערצה" – אומר שזה לא נהוג במחוזותינו שאישה מעריצה גבר ועוד רב…). אבל מלבד הכתיבה המופלאה שלו, הנושא שהוא בחר לעסוק בו מראה על אומץ רב.

בשנים האחרונות, בעקבות התרבות ערוצי ודרכי התקשורת, הפך השיח הציבורי למורכב מאי-פעם. לפעמים, נדמה שמרוב שיש את האפשרות להשמיע דעתנו, לא נותרה בנו עוד אפשרות לשמוע. מרוב דיבורים כבר אי אפשר לראות את היער, וכל אחד מרגיש שהשני כלל לא מבין אותו.

הילדות הגדולות שלי כבר מתחילות לגבש זהות ועצמאות, ואחד הדברים שהכי חשוב לי להנחיל להן בשלב הזה (את כל הכללים והאמרות הן יודעות בעל פה ואין להן סבלנות למחזר) הוא – להיות רגיש לאחר.

נכון, זו עוד קלישאה שנמצאת תחת הקטגוריה "לראות את השונה". אבל אני ממש עושה להן סימולציות ספציפיות, בזמן המשבר עם המורה/ החברה/ המנהלת. אני משתדלת לשקף להן את העולם מהעיניים של הצד השני, לגרום להן להבין שרוב המצוקות נובעות מחוסר תקשורת, מנקודת המבט שמסתכלת על העולם מזווית אחרת משלך, שהשני הוא רק מראה שאתה לא באמת יודע מה היית עושה במקומו.

מאמרים נוספים בנושא:

הגלגל מסתובב

תגובות

מילה טובה או תרופה?

מילה של מאמן

מילה, לא מסכה

הכובע של מירי

חלון יפה

לאמץ את ג'וי

אין כמו מחמאה

הגישה המנצחת

מכה עוברת, אבל מילה נשארת

מתי בפעם האחרונה נתקלנו במשהו שהרגיז אותנו מאוד וניסינו להבין, להכיל ולקבל? הרי המציאות כל כך מורכבת ומלאה במיליוני גוונים של אפור, ועד שהאור הגדול יאיר את הלבן ויבדיל אותו מהשחור, אנחנו חייבים לצאת מנקודת הנחה שייתכן מאוד שאנחנו טועים, או שלא כל האמת נמצאת אצלנו, ושאפילו אם אנחנו צודקים וזה פוגע במישהו אחר – אז אנחנו כנראה טועים.

קחו, למשל, את בקשתה של רונה רמון ז"ל לא להיקבר בקבורה יהודית. אין ספק שהאישה היקרה הזו תרמה את תרומתה למדינה ולעם ישראל. אין ספק שהיא סבלה לא מעט בחייה. אין גם ספק שהייתה לה את מערכת היחסים שלה עם דרך החיים היהודית ועם אלוקים. אין ספק שבקשתה נבעה מהרצון לשמור ולהקל על משפחתה, ומתוך הסבל שנגרם לה כשנאלצה להתמודד עם קבורת שלושה מיקיריה. כלומר, החלטתה נבעה מתוך הניסיון האישי שלה, וזוהי כמובן זכותה המלאה.

אך מהצד השני, אין צורך להסביר למי שמאמין שזו טעות גורלית עם השלכות חמורות על נשמתה של המנוחה. אין ספק שכל מי שהתנגד להחלטה שלה עשה זאת מתוך רצון להיטיב עמה. אין גם ספק שהרב שטרח והלך למשפחה להתריע על כך, התכוון לטוב. אבל בסופו של דבר ,כל הרצון הטוב הזה הפך לשנאה יוקדת, להאשמות הדדיות, להשלכת סיסמאות שנהוג כיום לזרוק לאוויר ולתחושת החמצה ופספוס.

כמו תמיד, האהבה מנצחת את האידיאולוגיה! אבל קודם, עלינו לאהוב גם את מי שלא חושב כמונו…

נדמה, לעיתים, כאילו שיש דעות שאסור בתכלית האיסור להשמיע, שהן חוסר אחריות של ממש, שעצם ההיגוי שלהן עלול למוטט את החברה הישראלית. הדעות הללו מגיעות משני צדי המתרס, וכל צד מרגיש שהשני מחלל את ציפור נפשו כשהוא משמיע אותן.

בכך עוסק הספר של אנגלמן.

הוא לקח שתי דמויות משני צדי המפה הפוליטית, התעקש להקצין בסטריאוטיפ, ולאורך כל הספר ניסה להסביר ולהעמיק, במגוון דרכים ורגשות, את שני הצדדים. בסופו של הספר הוא הרגיש חובה להפגיש ביניהם, כמשל לפגישה שלנו, החברה הישראלית, וכפתח לתקווה לשיח פתוח. הפתרון לא היה לו קל. הוא היה חייב שיהיה מאוזן, שאף צד לא יקריב על חשבונו, ולא על חשבון השני.

בסופו של דבר, כמו תמיד, האהבה ניצחה את האידאולוגיה. אבל זה קרה ויקרה, רק אחרי שאנחנו נסכים להודות ולהכיר באהבה שלנו לכל מי שלא חושב כמונו.

* * *

שרון רוטר, מוסיקאית יוצרת זמרת וכותבת, מקדמת נשים יוצרות. רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com