כו בכסלו תשע"ח / יום חמישי 14 דצמבר 2017 | פרשת השבוע: מקץ
 
dot  הוסף למועדפים   dot  הפוך לעמוד הבית  
 
   
    הירשם    |    התחבר
  
    החשבון שלי     מעקב הזמנות     עזרה
 
 
  המדינה שלי:  
  ארצות הברית   
 
   שפה:  
  עברית   
 
   המטבע שלי:  
  דולר ארה"ב   
 
   
עמוד הבית ברסלב יהדות משפחה וזוגיות חגים ומועדים רוחניות חברה סיפורים מהחיים
   על פרשת השבוע     פרשת דרכים     פרשה ולעניין     שולחן דוד             
 
  הצג את כל הקטגוריות...  
 
 
 
על פרשת השבוע  
 
דף ראשיפרשת השבועעל פרשת השבועשניים תביא אל התיבה - פרשת השבוע נח
 
  חיפוש מתקדם
   מאמרים
 
   חיפוש
 
            
 

שניים תביא אל התיבה - פרשת השבוע נח    

שניים תביא אל התיבה - פרשת השבוע נח



פרשת השבוע נח - טוב אחרית דבר מראשיתו - לכל מעשה יש "ראשית" – כך גם לכל יום ולכל שנה, לכל "סדר" ולכל "זמן". ימי הילדות אף הם נחשבים ל"ראשית" החיים, ולחיי הנישואין גם...

 



פרשת נח
 
טוב אחרית דבר מראשיתו
 
לכל מעשה יש "ראשית" – כך גם לכל יום ולכל שנה, לכל "סדר" ולכל "זמן". ימי הילדות אף הם נחשבים ל"ראשית" החיים, ולחיי הנישואין גם כן יש ה"ראשית" שלהם. גם ייסוד עיר, הקמת ישיבה או חנוכת בית, מהווים "ראשית" להמשך ולאחרית הבאים בעקבותיה. היחס הנכון למונח "ראשית", יש בו כדי לקבוע במידה רבה את קיומו, הצלחתו ואופיו של ההמשך עד האחרית. בתלמוד ירושלמי (חגיגה ב, א) אנו מוצאים את דברי אלישע בן אבויה, התולה את אחריתו המרה בפגם, הנראה לנו כמזערי, שהיה ב"ראשית" שלו. בכך אישר הוא עצמו את דרשתו של ר' עקיבא של הפסוק "טוב אחרית דבר מראשיתו" (קהלת ז) – טוב אחרית דבר בזמן שהוא טוב מראשיתו, כלומר, הצלחת "אחרית דבר" מותנית בכך שה"ראשית" שלו תהיה טובה.
 
מספר אלישע בן אבויה על הפגם: "אבויה אבא, מגדולי ועשירי ירושלים היה. ביום שבא למוהלני, קרא לכל גדולי ירושלים והושיבן בבית אחד, ולרבי אליעזר ולרבי יהושע בבית אחר. אמר רבי אליעזר לרבי יהושע: עד שהם עוסקים בשלהם (אכילה, שתיה וריקודים), נעסוק אנו בשלנו. וישבו ונתעסקו בדברי תורה, מן התורה לנביאים מן הנביאים לכתובים, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם. אמר אבויה: רבותי, מה באתם לשרוף את ביתי עלי? אמרו לו: חס ושלום, אלא יושבים היינו וחוזרים בדברי תורה, מן התורה לנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני וכו'. אמר להם אבויה אבא: רבותי, אם כך היא כוחה של תורה, אם נתקיים לי בן הזה, לתורה אני מפרישו! אך לפי שלא היתה כוונתו לשם שמים, לפיכך לא נתקיימה באותו האיש".
 
לכאורה אפשר להתפעל מהכרזתו של אבויה, שכן מדברים אלו אפשר להבין שבעצם הוא לא ראה את עתיד בנו בעולמה של תורה. אולי ראה אותו כשותף וממשיך דרכו בעסקיו, אולם משנוכח לדעת מה גדול כוחה של תורה, שינה את דעתו ומיד הפריש את בנו ללימודה. אכן היה זה צעד נכון הראוי להערכה. בכל זאת נקבע מעשה זה כתמרור אזהרה לדורות, לאמור: ראו מה נוראות הן תוצאות הפגם הדק שב"ראשית". הנה, "לפי שלא היתה כוונתו לשם שמים" – התפעלותו מכוחה של תורה ומעלתה היתה בגלל גורם חיצוני – "לפיכך לא נתקיימה באותו האיש!"  - כל זאת ללמדנו שאחרית טובה, תיתכן רק כאשר ה"ראשית" טובה, כי כל סטיה ביסוד מערערת את הבנין שנבנה עליו.
 
כוחה של התחלה טובה
 
אחרי שהבנו את גודל השפעת פגם ההתחלה על הסוף (ראשית – אחרית), נוכל להבין את העוצמה של התחלה טובה. תארו לכם מה היה קורה אילו היה נעמד יהודי אלמוני בלב ליבה של עיר גדולה כפריז, ניו-יורק או לונדון ומכריז: "עוד ארבעים יום והעיר נהפכת!" – האם היה מישהו פונה לדבריו? האם היתה העיר נעצרת אפילו לרגע ממהלכה? האם מישהו היה מתייחס לקול הקורא? ברור שלא! קרוב לודאי שהיו שמים את האיש ללעג ולקלס, ואין ספק שלא היו משנים את התנהגותם לאור הקול הקורא במדבר. כיצד אם כן, יהיה ניתן להבין את הנאמר בספר יונה, על אודות ההתעוררות העצומה שבאה בעקבות דברי יונה הנביא: "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת"?
 
יתכן שהתשובה נמצאת בדברים שהתחוללו כתשע מאות שנה לפני בוא יונה לנינוה. מדובר בדור הפלגה, כאשר קם נמרוד נכדו של חם (בנו של נח), ויצא למרד גלוי בהנהגת בורא עולם. נמרוד היה יכול לשמוע מסבו, חם, תיאורים חיים ממה שהתרחש בעולם ערב המבול. חם בודאי סיפר לו על ההידרדרות המוסרית שפקדה את העולם, ועל הסבא-רבא נח שבנה תיבה והתריע על המבול הקרב ובא. כמו כן יש להניח שסיפר לו על העונש הנורא של חורבן העולם מחד גיסא, ועל נס ההצלה בהשגחה פרטית מופלאה שנח ובני ביתו זכו לה, מאידך. אך כל זה לא מנע את נמרוד מלעמוד בראש בני דורו במרידה הגדולה במלכות שמים, ולבנות עיר ומגדל שראשו בשמים. כיצד אפשר ליישב סתירה זו? מצד אחד שמע נמרוד מכלי ראשון על ידו הגדולה של הקב"ה, ובכל זאת העז למרוד בו!
 
חז"ל מבהירים את התמונה. המסקנה המתבקשת שיש דין ויש דיין וכמו כן ההשקפה שהעולם מתנהל על פי גזירת עליון, לא היו מקובלות על נמרוד ואנשיו. הם חיפשו הסבר "מדעי" לתופעת המבול, ואכן היו בטוחים שמצאוהו. "מחקרם המעמיק" העלה ש"אחת לאלף ותרנ"ו שנים הרקיע מתמוטט", וזה גורם להצפת העולם. אותם "חוקרים" אף הציעו פתרון מעשי למניעת תופעה זו בעתיד: בניית סמוכות לשמים כדי שלא יתמוטטו. מגדל בבל היה אמור להיות אחד העמודים שיתמכו בשמים, וימנעו את התמוטטותם.
 
גישה זו היתה מקובלת על "כל הארץ", כדברי הפסוק "ויהי כל הארץ שפה אחת... ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים" (בראשית יא, א). למרות זאת היה ביניהם אחד ויחיד מבני שם ושמו אשור, שלא נסחף אחר דעת ההמון. ודברים אלה מתבארים מדברי רש"י: "מן הארץ ההיא יצא אשור" (בראשית יא) – כיון שראה אשור את בניו שומעים לנמרוד ומורדים במקום לבנות המגדל, יצא מתוכם (בראשית רבה). הוא היחיד שיצא בגלוי נגד המרידה במלכות ה'. אמנם לא התייצב כנגד נמרוד כאברהם אבינו, אך הוא פעל כדי להרחיק את בניו מהשפעת המורדים. הוא האמין שיש דין ויש דיין, ויש מנהיג לבירה המנהל את העולם. הוא השכיל להבין שהמבול לא היה "אסון טבעי" אלא עונש על חטאי בני האדם. ברוח זו חפץ לחנך את בניו וכשראה שהם מושפעים מרוחות הכפירה שנשבו בעולם, החליט לבנות עבורם עיר מקלט, "ויבן את נינוה...העיר הגדולה".
 
אבן הפינה של העיר הזאת היתה מחאה בכופרים והרמת קרן האמונה והאדרתה. עצם הקמת העיר הביעה אמונה בבורא עולם ובהנהגתו, והכרה בהיותו "גומל טוב לעושי רצונו ומעניש לעוברי רצונו". חלפו שנים ודורות באו והלכו, עד שברבות הימים חטאו ופשעו צאצאי אשור עד כי עלתה רעתם לפני בורא עולם, ויונה הנביא נשלח להזהירם. עם הגיעו לשם הוא משמיע את הקריאה שאמר לו ה' ומיד – "ויאמינו אנשי נינוה באלוקים, ויקראו צום...".
 
לעיר המושתת על יסודות של אמונה, יש השפעה מכרעת על יושביה לדורי דורות. לכן, גם אם אחרי מאות שנים יסרחו בני העיר וירחקו מעל ה', יש בכח קריאה של אדם אלמוני בטבורה של עיר ללבות את ניצוצות האמונה ללהבה אדירה. דברי חיזוק מביא ה"חזקוני" בשם המדרש: מה ראה הקב"ה להעמיד נביא להוכיח את נינוה יותר מכל שאר האדמה? אלא, בזכות אשור שהיה צדיק, שבנה את נינוה, כדכתיב: "מן הארץ ההיא יצא אשור" – מן העצה היא יצא אשור, שלא הסכים עם דור הפלגה, דור המבול, וצדיק היה. זוהי דוגמא טובה להיענות לקול הקורא, אף אם הוא פנימי, אודות גודל הכוח של התחלה טובה.
 
היסודות להתחלה טובה
 
היסוד - "טוב אחרית דבר מראשיתו" – סוגייה זו נידונה בהרחבה על ידי הגר"י לוינשטיין זצ"ל, שהרבה לדבר בנושא זה ומבית מדרשו ניתן ללמוד על כוחה של "ראשית", ובעיקר על הדרך ליצירת התחלה טובה.
 
התחלה טובה, אינה עניין של לכתחילה בלבד, אלא מדובר כאן בדבר שהוא לעיכובא גם בדיעבד. ובביאור הדבר: שמחשבת ראשית היא מציאותו האמיתית של הדבר. כלומר, כאן נקבע עומק הכנת המעשה העתיד להעשות ואופיו. כל מה שחושבים ועושים בהמשך מצטרף למעשה ההתחלה, אך לא משנה את עיקר תכונתו. לפיכך הכל תלוי בהתחלה טובה.
 
ההצלחה – בתורה ובחז"ל מבואר שלא ניתנה תורה לישראל עד שהכינו את עצמם הכנה מרובה. מזה לומדים אנו שלכל עניין רוחני הקשור לתורה ומצוות, מהווה ההכנה תנאי הכרחי להצלחתנו. לפיכך, הכלל הראשון הוא, שהצלחת ההתחלה תלויה בהכנה ראויה לקראתו, שכן עלינו לשנן לעצמנו שבעניינים הרוחניים אין ניתנות מתנות לאדם. על כן הכרח הוא שההתחלה תבוא מצד האדם. מהי התחלה? הכנה.
 
הרמב"ן מצביע על פסוק מפורש המורה לעשות הכנה לפני שניגשים לעשות מצווה: "קום עלה בית אל ושב שם ועשה מזבח". אומר הרמב"ן: לא ידעתי מהו "ושב שם", ואולי ציווה "ושב שם" לפנות מחשבתו לידבק באל".
 
יש בדברים אלה מקום להתעוררות גדולה, שכן האבות הם הם המרכבה העליונה כידוע, והם לא פסקו מדביקות בקב"ה. אף על פי כן כאשר יעקב בחיר האבות ניגש לדבר מצווה, מצווה אותו הקב"ה לערוך הכנה מיוחדת למצווה. עבודת ההכנה למעשה, נכללת לתורה ולמצוות במצוות עשה ו"בחרת בחיים", שהיא מן המעלות העליונות שהאדם נברא בעבורן, וצריך הוא להצליח בעשייה זו.
 
ההכנה – אומר "המסילת ישרים": "צריך שתדע שכמו ששייך טהרת המחשבה במעשים הגופניים, אשר הם עצמם קרובים ליצר, לכשיתרחקו ממנו ולא יהיו משלו, כן שייך טהרת המחשבה במעשים הטובים הקרובים לבורא יתברך שמו לשלא יתרחקו ממנו ולא יהיו משל היצר...והוא עניין שאיננו עובד לשם עבודה כלל, אלא לרמות בני האדם ולהרוויח ממון או כבוד. וזה שאמרו בו, נח לו שנהפכה שלייתו על פניו... הוא מה שדוד מזהיר את שלמה בנו: 'כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות הוא מבין'. אמרו חז"ל: 'רחמנא ליבא בעי'. אין די לאדון ברוך הוא במעשים לבדם שיהיו מעשי מצווה, אלא העיקר לפניו שהלב יהיה טהור לכוון בה לעבודה אמיתית. ונכתב: "תנה בני לבך לי! ", על כן צריך להכין ליבו ומחשבתו לעשייה בקדושה.
 
טהרת המחשבה – נדרשת לא רק כדי לרומם את המעשים הגופניים, אלא גם למעשים הטובים נדרשת טהרת המחשבה, דהיינו: לעשות את המעשים בלב טהור ומתוך כוונה לעבודה אמיתית ולא לשם מטרות אחרות. מוסיף "המסילת ישרים": ומן המעשים המדריכים את האדם לבוא לידי מידה זו, הוא ההזמנה לדבר העבודה והמצוות. שלא יכנס בקיום המצווה בפתע פתאום, שאין דעתו עדיין מיושבת עליו ויכול להתבונן במה שהוא עושה. אלא יזמין עצמו לדבר, ויכין לבו במתון עד שיכנס בהתבוננות, ואז יתבונן...והנה מפסידי מידה זו יבינו שמיעוט ההכנה גורם לסכלות הטבעי, הבא מצד החומר, שלא יגורש מתוכו, והרי הוא מבאיש את העבודה בסרחונו". על דברים אלה מוסיף הגר"י לוינשטיין באומרו משפט נוקב: הכל מובן, כי בעבודה ללא הכנה, לא יתעלה האדם! התעלות מותנית בהכנת עצמו לעבודה!
 
יוזמה – אין להסתפק ברצון רדוד וחיצוני, אלא לבקש שלמות, לנקוט יוזמה בעשיית המצווה ובהכנה לקראתה. לקיום הרצון צריך שמחה הבאה מבפנים, לעורר את הצורך בהרחבת העבודה ולהזדרז ולא להסתפק במעט. ונמחיש זאת בעזרת סיפור קטן: שניים נתבקשו להתנדב לפעולת חסד מסויימת. שניהם נענו, אלא שהאחד נענה מיד, בשמחה וברצון, ואילו חברו היסס מעט ורק בראותו את חברו נענה והתנדב אף הוא. בסופו של דבר ביצעו שניהם את הפעולה בשלימות, אלא שהראשון עשה אותה בשמחה, כאמור, ואילו השני לא גילה סימני שמחה והתלהבות.
 
מסיפור זה נוכל להבין את ההבדל שבין עשיית מצווה עם הכנה ונקיטת יוזמה לבין עשייתה באופן שנעשתה ללא יוזמה והכנה. אם נשאל את המון העם לגבי הבדלים דקים אלה, תהיה תשובתם בודאי מקום להפרש קל בשכר, אך בשום אופן לא יותר מזה. אך הבה נראה מה דעת התורה בעניין זה:
 
בפרשת נח מסופר על הבדל קטן בין שניים שהשתתפו יחד בקיום מצווה, ואומר הפסוק: "ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחורנית ויכסו את ערוות אביהם". המדייק בלשון הפסוק יתמה מדוע נאמר כאן "ויקח" בלשון יחיד, בשעה שמדובר על לקיחה של שם ויפת? מסביר רש"י: אין כתיב ויקחו אלא ויקח, ללמד על שם שנתאמץ במצווה יותר מיפת.
 
דברים אלה מעוררים תמיהה רבה, שכן מהי מידת ההתאמצות שאנו יכולים לתאר לעצמו, בפעולה כל כך פשוטה של נשיאת שמלה וכיסוי ערוות אביהם? למרות זאת ראתה בכך התורה מספיק כדי לפרסם זאת לדורי דורות – שם התאמץ יותר מיפת!. רש"י ממשיך להפליא אותנו עם הסברו באומרו: לכך (לפי שנתאמץ שם יותר במצווה), זכו בניו לטלית של ציצית, ויפת זכה לקבורה לבניו, שנאמר: 'אתן לגוג מקום שם קבר'. ישנו פער עצום, המתבטא בכמה נקודות, בין השכר שקיבל שם שנתאמץ ונקט יוזמה לקיום המצווה, לבין השכר שקיבל יפת שעשה אבל לא התאמץ ויזם.
 
בספר "אוזניים לתורה" של הגר"ז סורוצקין נכתב:
 
א. אמנם שניהם זכו שינהגו עמהם במידה כנגד מידה, הם כיסו את אביהם ובשכר זה יזכו גם כן בכיסוי. שכן כאשר מובטחת לשם מצוות ציצית, יש בזה גם הבטחה שיהיו לו בגדים שיוכל להטיל בהם ציציות. באותה מידה יזכה גם זרעו של יפת לקבורה, שהיא כיסוי הגוף. אולם בוא וראה את ההבדל: שם שהיה "הרוח החיה" בקיום המצווה יזכה בבגד בעודו בחיים שהרי במצוות ציצית, מתחייב רק אדם חי. לעומתו, יפת שנגרר אחריו בקיום המצווה, יזכה לכיסוי עפר הנועד למתים שיובאו לקבורה.
 
ב. משך הזמן שיצטרכו שם ויפת להמתין עד קבלת שכרם: מצוות ציצית ניתנה לשם הזריז, בזריזות יחסית. כאשר עמדו בני בניו למרגלות הר סיני, קבלו את מצוות ציצית בתוך שאר תרי"ג המצוות. כנגד זה, יפת לא קיבל את שכרו עד עצם היום הזה, כי מלחמת גוג עדיין לא היתה. כבר היום אפשר לומר שמדובר בהפרש זמן של למעלה משלושת אלפים שנה.
 
ג. נקודה נוספת הממחישה את היתרון העצום בין שכר שם לשכרו של יפת היא, נאמר: "יפת אלוקים ליפת ושכון באוהלי שם". מפרש רש"י: אף על פי שיפת אלוקים ליפת, שבנה כורש, שהיה מבני יפת, בית שני – לא שרתה בו השכינה. והיכן שרתה? במקדש ראשון שבנה שלמה המלך, שהיה מבני שם. כאן רואים אנו את ההבדל בשיאו: בית מקדש עם שכינה לעומת בית מקדש בלי השראת השכינה. יחי ההבדל הקטן, שנתאמץ שם במצווה יותר מיפת.
 
רואים אנו עד כמה כדאי להיות בעלי יוזמה ולהתאמץ בקיום המצווה. נאמר במסכת בבא קמא (לח:) "אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, אפילו שכר שיחה נאה". התורה ודברי חז"ל מלמדים אותנו לא לזלזל בהבדל הקטן. אין מדובר כאן במי שאינו מוכן לעסוק כלל בתורה ובמצוות, אלא במי שעושה, אבל אינו נותן ליבו לעשייה בשלימות. הוא מוכן לעשות את הניתן לעשות בקלות, אך אינו מוכן להתאמץ או להזדרז וליזום, כי עיקר עבודת ה' זוהי העבודה הנעשית מתוך התגברות ומתוך מאמץ. ואפשר לראות שאפילו על ידי מאמץ קל, יחסית, אפשר לזכות לתואר עובד ה'. מאידך גיסא, בהעדר המאמץ הקל, מקבלים את התואר "לא עבדו".
 
השפעת מעשי אבות על בנים
 
"טוב אחרית דבר מראשיתו" – ראוי לגעת בנקודה נוספת הקשורה למשפט זה. בסוף פרשת נח, פרשה שלימדה אותנה על גודל כוחה של ה"ראשית" בבניית העיר נינוה, מוצאים אנו את ראשית סיפורי האבות בספר בראשית. מעשי האבות משמשים עבורנו ציון דרך לעבודה, ואכן נצטוינו "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותי". אך כשלומדים אנו ממעשי אבותינו, תוהים ושואלים אנו: האם יש בכוחנו לעלות בהר הגדול הזה ולנגוע בקצהו? כאן בא סיפורה של העיר נינוה ואומר לנו: "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה" – כיצד?
 
אומר הרמב"ן בכמה מקומות בספר בראשית, שמעשי אבות הינם יצירה לבנים. כלומר: לעבודת ה' הגדולה של אבותינו שהם "ראשית" האומה, ישנה השפעה לדורות, והיא סוללת את הדרך לעבודת הבנים. כמו שאומר הגאון רבי חיים מוולאז'ין על המשנה "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו": כאן אמר אברהם אבינו, ובמקום אחר אמר 'מנח ועד אברהם', ולא אמר 'אבינו'. ירצה בזה על פי מה שכתוב 'מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו' (משלי כ). כי כמה מידות שהצדיק טרח ויגע להשיגם, לבניו אחריו המה כטבע מוטבע, ובקצת יגיעה יגיעו לזה. כמו שנראה בחוש שרבים מעמי ארץ מהיהודים מוסרים את עצמם על קידוש השם, והוא מוטבע מאברהם אבינו שמסר נפשו לאור כשדים על אמונתו. וכן כל העשרה נסיונות, היו להישיר הדרך לפנינו.
 
חשיבות רבה ונשגבה לומדים אנו מדברים אלו על ה"ראשית". אם נסגל לעצמנו את היחס הנכון לכל ההתחלות ונכין את עצמנו אליהן כראוי, נוכל לבנות עליהן את בניין חיינו. בעבודתנו נקצור גם את פרי עמלם של אבותינו, אשר סללו את הדרך בפנינו. ממעשיהם נלמד, ועל היסודות שיצקו ניבנה ונבנה. ובכל עת נזכור ונקיים בעתו – "טוב אחרית מראשיתו".
 
          
 
אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים – (ליקו"מ ח"א, סו)
 
לצדיק יש שתי רוחות: רוח עילאה – עליונה, ורוח תתא – תחתונה. ולכן נאמר "אלה תולדות נח נח". נח לעליון ונח לתחתון, כמו שנכתב בזוהר (דף נט:) על פסוק זה: "למה נח תרי זמנא, אלא כל צדיק וצדיק די בעלמא אית לה תרין רוחין: חד בעלמא דין, ורוחא חד בעלמא דאתי...", כלומר שיש לו בחינת חיות למעלה וחיות למטה, והרח והחיות של מעלה הוא גדול מאוד מאוד.
 
"ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם" – (ליקו"מ ח"א, ז)
 
זהו בחינת ציצית, ועל ידי ציצית ניצול האדם מעצת הנחש ומנישואין של רשע שהם בחינת ניאוף, כי ציצית היא שמירה לניאוף.
"וערוות אביהם לא ראו" – ציצית מכסה עריין, אבל חם שהוא יצר הרע, המחמם את גוף האדם לדבר עברה, הוא ארור, כמו שכתוב: "ארור כנען" (בראשית), בדומה למה שנכתב על הנחש: "ארור אתה מכל הבהמה" (בראשית ג).
השמלה שהיא הציצית, היא שמירה מעצת ומזוהמת הנחש, וזה בחינת "בן פורת עלי עין" (בראשית מט), וכן "מציץ מן החרכים" (שיר השירים) שעל ידי זה זכה (יעקב) לבן פורת בעקבות שנשמר מנישואין של נחש ומזיווג של סיטרא אחרא וזכה לזיווג בקדושה. פורת – לשון זיווג על כן: "פרו ורבו".
עיקר הניאוף תלוי בעיניים כמו שנאמר (סוטה ט:) "שמשון הלך אחר עיניו", לכן ציצית היא בחינת עיניים ושמירה מהנחש, כתיב: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר טו).
 
"צוהר תעשה לתיבה" – (ליקו"מ ח"א, יט)
 
כשאדם עומד להתפלל באות לו מחשבות זרות וקליפות המסבבין אותו ואינו יכול להתפלל. על כן נשאר בחושך ולא יכולה תפילתו, שעומדת ברומו של עולם, לעלות מעלה. אך דע, שישנם הרבה פתחים כדי לצאת משם, כמו שאמרו חז"ל (יומא לח:) הבא ליטמא פותחין לו.
 
דע, שיש פתחים הרבה כדי לצאת מהחושך, אך האדם הוא עיוור ואינו יודע למצוא את הפתח, אך על ידי האמת ימצא את הפתח כי עיקר האור המאיר הוא הקב"ה שהוא "אורי וישעי", ועל ידי האמת ישכון עימו הקב"ה: "קרוב ה' לכל קוראיו" (תהלים קמה), וכשהקב"ה נמצא עימו הוא מאיר לו את הדרך החוצה מהחושך המונע אותו בתפילתו, וזה: "צוהר תעשה לתיבה" – מפרש רש"י: יש אומרים חלון ויש אומרים אבן טוב. והחילוק בין השניים הוא שלחלון אין אור בעצמו, אלא דרכו נכנס האור, וכשאין אור- אין מאיר. אבן טוב, אפילו כשאין אור מבחוץ, הוא מאיר בעצמו.
 
כך יש בני אדם שדיבורם הוא חלון ואין להם כח להאיר בעצמם ואמירתם: ונעשה חלון. אך יש אנשים שאמירתם: נעשה אבן טוב ומאיר. ודע, שהכל לפי גודל האמת ולפי גודל ההשתוקקות אל האמת, אל הקב"ה.
 
חשוב שידע האדם שדיבוריו שיצאו מהפה יהיו אמת, כי ע"י האמת חומד הקב"ה מלמעלה לשכון עם האדם ולכן: "פתח התיבה בצידה תשים" – היינו התיבה היוצאת באמת, הוא תשים לך פתח בחושך שאתה ניצוד בו. בצידה: היינו הקליפה (טומאה) הצד את הצייד. על ידי שיוצא מתוך החושך ומתפלל היטב, ע"י זה מתקן האדם תחתיים שניים ושלישיים, כלומר את העולם השפל, עולם הגלגלים ועולם השכל. כמו כן, מזכה לעורר אחרים ולהוציאם מהחושך ומהגלות שהם אסורים שם, והפתח שעושה זה לעורר ולפתוח ליבם.
 
"קינים תעשה לתיבה" – (ליקו"מ ח"א, יד)
 
במדרש נאמר – קינים מטהרים את המצורע, אף תיבתך (תפילתך) מטהרתך.
 
המצורע – עליו נאמר: "נירגן מפריד אלוף" (משלי טז), מפריד בין איש לאישתו ועל ידי זה ישב בדד (ערכין טז), אך קינים מטהרים אותו. אף התיבה שהיא התפילה מתקנת את המחלוקת ועושה שלום בין העולמות, היינו בין הגוף שהוא העולם הגשמי השפל, לבין הנשמה שהיא העולם הרוחני העליון, כמו שכתוב (תהלים נ): "יקרא אל השמים מעל" – אל הנשמה, "ואל הארץ" – הזה הגוף. וכשזוכה להשכין שלום ביניהם נעשית תפילה.
 
"וראיתיה לזכור ברית עולם" -  (ליקו"מ ח"א מד)
 
המחשבות הזרות המבלבלות את האדם בזמן תפילתו נקראות מבול. ותיקון לכך שיתן צדקה לארץ ישראל ועל ידי צדקה זו הוא נכלל בארץ ישראל אשר עליה נאמר: "ארץ לא גושמה ביום זעם" (זבחים קיג), בכך ניצול ממחשבות זרות, אשר תיקונם על ידי ארץ ישראל. גם "אוירא דארץ ישראל" מחכים ומזכך את מוחו ומחשבתו של האדם.
 
על כן נאמר: "ראיתיה לזכור ברית עולם": ראיתיה – על ידי בחינות ארץ ישראל נתעורר ונתתקן ברית עולם, בחינות תפילה.
 
ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ"  -  (ליקו"מ ח"א נז)
 
"מוראכם וחתכם" – אינו אלא על ידי הצלם אלוקים שבפני האדם, ועל ידי הצלם, אדם הוא אדם, וכשסר הצלם אזי יוצא האדם מגדר אדם ועובר לגדר בהמה ואז סר מוראו. ועיקר הצלם המאיר בפני האדם הוא חכמת הבורא שנתן לאדם יתרון בכך על הבהמה, ואותה חכמה מאירה בפניו, כתיב: "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח), אבל על ידי כעס יכולה חכמתו להסתלק ממנו ואז צילו סר ופניו נופלים. כשאין לו פני אדם גם מוראו סר ממנו ונמשל כבהמות וצריו מצרים לו, כי על ידי הכעס נתעוררים ומשתלשלים מקטרגים וצרים למטה על האדם הכועס, ושולטים עליו ואינם יראים מפניו, כי על ידי הכעס נדמה כבהמה, כי עיקר המורא שמתייראים מהאדם הוא בחינת "מוראכם וחתכם", בחינת הצלם האלוקי שעל פניו.
 
"כי השחית כל בשר את דרכו" -  (ליקו"מ ח"א, קיב)
 
עיניינים גבוהים יש לתפילה וכל אחד כפי מדרגתו. בנושא זה נכלל העניין של כוכבים ומזלות, והדרך בה הם נעשים בבחינת התפילה הנותנת שפע לכל דבר, ואמרו חז"ל: אין לך כל עשב שאין לו כוכב, כי הוא משפיע לכל בדיבוריו האמיתיים.
 
לעניין נוסחאות התפילה:
 
יש שניים- עשר שערים כמספר השבטים כל אחד צריך להעלות תפילתו לשער השבט שלו, כי אם יגיע לשער שבט אחר לא תוכל התפילה לעלות, לכן נאמר: "כי השחית כל בשר דרכו".
אבא בנימין הצטער כל ימיו על כך שתפילתו תהא סמוכה למיטתו, כי איש למטה אבותיו תשלחו – התפילה צריכה להגיע למטה אבותיו, אל השבט אליו משתייך האדם.
שתהא סמוכה למיטתו – על מיטתו שתהא נתונה בין צפון לדרום, כי אמרו חז"ל: הרוצה להחכים ידרים, הרוצה להעשיר יצפין, וכל דבר טוב עדיף שיהיה בממוצע בחינת: טוב שתהיה התורה עם דרך ארץ! היינו, שחכמה ועשירות בין צפון לדרום ולא לצד אחד, והתפילה היא מיטתו – שתהא התפילה דיבורי אמת שיעלו לשער שאליו היא צריכה להגיע.
 
"ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו" – (ליקו"מ ח"ב, א)
 
צריך האדם לצאת משלוש עבודות שבגללן מפסיד את עבודת התפילה והן:
א. אל תהי בז לכל אדם – לא לבזות שום אדם. כמו שמצאנו באחי יוסף שביזו אותו ולא האמינו שיהיה מלך, על ידי זה נפלו לעבדות ואמרו לו: "הננו לך לעבדים" (בראשית ג).
ב. עבודה זרה – ואפילו קילקול האמונה, כי כשאין האמונה בשלמות אז הוא בחינת עבודה זרה. כמו שכתוב: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ) – מצרים מלאה בגילולים ועבודה זרה, ועל כן נקראים בית עבדים.
ג. שמירת הברית – מי שאינו שומר בריתו כראוי. מי שפוגם את הברית הוא גם כן בחינת עבד, בחינת חם בנו של נח שנאמר בו: "ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו".
 
עבודות אלה הם בחינת עבודות של הסיטרא אחרא - הטומאה, ועל ידי כך מפסיד את עבודת התפילה. אולם כשיוצאים מעבודות אלו זוכים לעבודת התפילה ואז יכול האדם להתרפא בכל דבר שבעולם, אפילו בלחם ומים ובתנאי שלא יעסוק בעבודות אלו.
 
"את האלוקים התהלך נח"  (ליקו"מ ח"ב, סז)
 
בראשית = ראש בית. בחינת בעל הבית של העולם, היינו צדיק האמת שהוא היופי והפאר של העולם שהוא בחינת יוסף הצדיק, ועל ידו מתקיימות דירות ישראל, וכשנתגדל שם הצדיק שהוא ראש-בית, על ידי זה נפקחות עיני ישראל.
 
הספד על סילוק הצדיק – בראשית הוא הספד על נח, כי כשנסתלק הצדיק אין לו הפסד כלל, כי בהסתלקותו מהעולם הזה זוכה לפאר בעולם של מעלה, בחינת: "את האלוקים התהלך נח" – אבל על הדור היתום שנשאר ועל התולדות והבנים שנשארו, הוא הרחמנות הגדולה. ועליהם נאמר כמקונן: אלה תולדות נח, אלה הם התולדות והבנים של הצדיק, כלומר נח, שנסתלק ואלה הם התולדות היתומים שנשארו.
 
דע, שכל הדורות כולם נמשכים כולם מן הצדיק שהוא הראש, וכשיש ראש אז כל בני הדור כולם בחינת בני בית. אולם ברגע שמסתלק הצדיק מהעולם מתגברים, חס ושלום, שמות הטומאה של החיצוניים על ידי מפורסמים של שקר הגורמים להתגלגל בחוצות. ישראל הקדושים מתגלגלים, חס ושלום, בראש כל חוצות ככתוב: "תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות, בני ציון היקרים המסולאים בפז" (איכה ד). 




תגובה למאמר    תגובה למאמר
   הצג מאמרים נוספים של מערכת ברסלב ישראל
   חזור לדף הבית של על פרשת השבוע




לראש המאמר    לראש המאמר       שלח לחבר    שלח לחבר          שתף       גרסת הדפסה    גרסת הדפסה


 הצטרפו לרשימת התפוצה הצטרפו לרשימת התפוצה
 
 
  
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו כדי לקבל מדי שבוע את רשימת המאמרים החדשים באתר. המנוי חינם וניתן לביטול בכל עת. הקליקו את כתובת הדואר האלקטרוני שלכם.

   

 מאמרים נוספים בנושא זה מאמרים נוספים בנושא זה
 
 
 
 
  
יעמדו על הברכה    ולהבדיל לע"נ:
  
 
מה אנחנו עושים ואיך אתם יכולים לעזור?
 
אין אנו פועלים לשום מטרות רווח ואיננו נתמכים משום גוף או ארגון.
כל פעילות האתרים נועדה אך ורק כדי לזכות את הרבים ולעזור לכל הפונים אלינו.
 
לחץ כאן כדי להיות שותף
  
 
 
 מבצעי היום בחנות מבצעי היום בחנות
 
 
 
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 
 
  •  
  •  
  •  
     
  •  
  •  
     
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 הכי מדובר הכי מדובר
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 הכי נקרא הכי נקרא
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 Facebook Facebook
 
 
 
 רשימת תפוצה רשימת תפוצה
 
 
 
הכניסו כתובת:   
 
   
 

 
 



  
 
 
פתח ארגז כלים