תיק אישיות

זה היה כשעמדתי בתור של הצ'ק-אאוט. חיפשתי בתוך מה שנראה כמעמקים האינסופיים – החור השחור, או משולש ברמודה אם תרצו, שנמצא לו ממש באמצע התיק שלי, המקום אליו נשאבים כל הדברים החשובים שאני צריכה.

אני עומדת בתור כשאני אוחזת בידיי את ילדי הקטן שלא מפסיק לזוז, ומחפשת את כרטיס האשראי שלי שאני כל כך צריכה. ובמקביל, מתנצלת בפני שאר העומדים בתור תוך כדי שאני ממלמלת לעצמי "אני יודעת שהוא כאן איפשהו…", וזה עוד בלי להזכיר את המבטים הזועפים וההצצות החטופות לעבר התיק לאורך כל התהליך הזה מצד העומדים בתור, שהחלו לאבד את סבלנותם.

מאמרים נוספים בנושא:
משחק אישיות
חתול חמאת בוטנים
פגישה עם הנשמה שלי

ממתי התיק שלי הפך למכונית שלי? הוא מלא בכל כך הרבה דברים שאני כבר לא יכולה למצוא שם כלום! בכל פעם שאני רוצה להוציא את פנקס-השיקים, מלא קבלות עפות להן מהתיק, כמו ציפורים מתוך כובע קסמים. בכל פעם שאני מחפשת את רישיון הנהיגה שלי, אני מרגישה כאילו אני נמצאת באתר חפירות ארכיאולוגיות, חופרת ומסננת, ושוב פעם חופרת… וזה לא תיק כזה גדול! תארו לעצמכם.

במבט לאחור על חיי, אני רואה איך התיק שלי התפתח יחד אתי, שינה צורה ואישיות. בכל שלב של חיי, התיק שלי בעצם ייצג את מי שהייתי ואת מי שנהייתי. התכולה שלו, כך גיליתי, התאימה לזהות שלי בכל שלב בחיי.

הזיכרון הראשון של תיק בראשי הוא כשהייתי בערך בת חמש. הוא הכיל את כל הפריטים החשובים של ילדה-אמא בת חמש. אודם מפלסטיק, בקבוק של בובה, ולרוב – את מפתחות הרכב של אמי.

בשנים בהן למדתי בבית ספר יסודי אני לא כל כך זוכרת שהייתי צריכה תיק. בגיל חטיבת הביניים, למשל… אה, זה כבר סיפור אחר. אני בטוחה שהוא היה מלא בפתקים ומכתבים מחברות, תמונות של חברות, מספרי טלפון של חברות, וכמובן, חבילת מסטיק. אני בטוחה שהיו שם גם מלא כרטיסי קולנוע, שמות של חנויות של מוסיקה, וכמה שמות של מסעדות סיניות.

בתיכון, התיק שלי הגיע לגבולותיו. התיק, הכיל בית שלם – ומפתחות של רכב. התיק הזה ייצג את העצמאות שלי. רישיון נהיגה. טונות של כרטיסי קולנוע. עוד שמות של חנויות של מוסיקה. עוד שמות של מסעדות לא כשרות. כרטיס לקונצרט. התיק התקרב למילה שהגדירה אותי, וכמעט כל בן/בת נוער – אנוכי, בדיוק כמו בעליו.

כשהייתי סטודנטית בקולג', התיק שלי התבגר במידה מסוימת. עדיין היו לי בו כרטיסי קולנוע, אבל לא הרבה. היו בו עכשיו כרטיסי טיסה, מכיוון שטסתי לקולג' ובחזרה. מפתחות של המעונות בהן התאכסנתי. פעם ראשונה שפנקס-שיקים נכנס לתיק שלי היה בתקופה הזו, וכך גם תחילתה של תביעה לאחריות. כרטיס בלוקבאסטר. היו שם הרבה פתקים עם רישומים שונים. בכל מקרה, בשלב הזה התיק שלי התחיל לאמץ טון קצת יותר רציני.

כשהתחתנתי, התיק שלי כבר לא היה אני או שלי. היו בו דברים – של שנינו. את מפתחות הדירה שלנו. מפתחות הרכב שלנו. החשבונות שלנו. פנקס-השיקים שלנו. כרטיסי האשראי שלנו. ולמרות שאני זו שסחבתי אותו, הוא כבר לא היה שלי לבד.

אולי גם זה יעניין אתכם:
רזומה של אמא
הלהטוטן
העגלון

האימהות שינתה את הסטטוס-קוו של התיק לחלוטין! וראשית לכל, במובן הדתי. התיק שלי, פתאום, כאילו חזר בתשובה. כבר לא התעופפו ממנו פתקים עם מקומות בילוי לשבת אחרי צהריים. גם לא מסטיקים לא כשרים. את מקומם של הפתקים עליהם נרשמו שמות של מסעדות לא כשרות תפסו פתקים עם שמות של מסעדות כשרות למהדרין. היו גם פתקים עם מספרי טלפון, בעיקר של רבנים. כך גם מצאו את דרכם החוצה כל כרטיסי הקולנוע ושמות החנויות של מוסיקה. גם כרטיס הבלוקבאסטר, והטלפון של הספר שלי. התיק שלי פתאום נהיה קדוש!

אבל – ואולי בעיקר – התיק שלי כבר לא היה שלי יותר. הוא הפך לרכושו של כל אדם שהספיק לזהות את חשיבותו. אז כשעמדתי בתור לצ'ק-אאוט, מחפשת את כרטיס האשראי שלי, הוצאתי מתוכו מלא כרטיסי ביקור של הפיצה של שרה. כרטיס ביקור של רשת המזון בה אני קונה. טיטול. גרב אחת. שקית עם קרקרים מעוכים. פנקס-שיקים, שמישהו (בטח הילדים) קשקש עליו את יצירותיו. צדקה. עוד כרטיסי ביקור של מסעדות כשרות. מרשם ישן שרופא הילדים נתן לי פעם לטיפול בנזלת של הילד. ציור. ספר טלפונים (ואם תגיעו לאות ר' תמצאו לפחות עשרים מספרי טלפונים של רבנים). קבלה על הרכישה שעשיתי לדוד משה. פתק מצווה. ו…. כן, כרטיס האשראי שלי.

יהי רצון שנזכה להגיע לזמן בו התיקים של נשים יהודיות בכל מקום בעולם ימצו את הפוטנציאל הקדוש שלהם. זמן בו נלך בגאווה ברחובות ירושלים, עם התיקים שלנו על הכתפיים שלנו, בארץ שהובטחה לנו עוד מימי קדם, במהרה בימינו, אמן.