תעצרו את זה!

לאחרונה שמתי לב שאני לא מסוגלת סתם לשבת ולבהות. זה נכון שתמיד יש מה לעשות ואין לי רגע דל. אבל בכל זאת, כשאני מבקשת קצת מנוחה, הפסקה לגוף ולנפש, אני מוצאת שבתוך ההרף מתחבאת תחושה של ריקנות. וזה ממש מטורף. כי למרות כל מה שיש לי לעשות, ברגע של שקט אני עדיין מרגישה משועממת ממש כמו שהרגשתי כשהייתי בת שש. אני לא באמת אוהבת להיות לבד, אבל עצם העובדה שיש סביבי כל הזמן איזה ילד או שניים או חמישה שרוצים ממני משהו כל הזמן, מייצרת בי תחושה שכזאת.

האבסורד הוא, שברגע שהרצון מתממש ואני אכן לבדי, אני מרגישה קצת אבודה, כאילו אני חייבת איזה תוכן שימלא את הכלום הזה. אולי זה בגלל כל רעשי הרקע שסובבים אותי, שלא נותנים להתרגל להיות רק עם עצמי. ואולי אף פעם לא ידעתי באמת להיות לבד. אבל אם להודות על האמת, נדמה לי שהסיבה היא אחרת, כזו שכואב להודות בה כי היא בעצם התמכרות חמורה בתחפושת של אלף תירוצים.

אני מתכוונת לסלולרי החכם.

כן, זה התמים שאנחנו משתמשים בו "בעיקר" לעבודה. זה התמים שמחבר בינינו ובין העולם ובלי לשים לב אני כבר לא יכולה בלעדיו. לא יודעת מה מצבכם, אבל אני שמתי לב שמרוב שהתחברתי לעולם בפייסבוק, בוואטסאפ, בפורטלי החדשות ובכל צורות ההתקשרות, כך התנתקתי מעצמי ומבני ביתי. נכון, זאת בריחה נעימה, במיוחד כשכולם סביבי בוכים וצורחים ואני מרוכזת בכמה הודעות מאוד חשובות שקשורות לעבודה, או בתזכורות מהכיתה של הילדה.

מאמרים נוספים בנושא:

מלכודת אלקטרונית

אגודלים מכורים

המכורים
וידוי של מכור לשעבר
מכורים! חומר אמיתי למחשבה!

מכור ל…בוץ!

שורדי הפייסבוק

התמכרת לאינטרנט?

אבל מרוב שכל פרק זמן קצר אני מרימה את עיניי לבדוק איפה השארתי את הטלפון, כבר שכחתי איפה אני נמצאת. "יש סוללה?" אני שואלת בבהלה כשאני נזכרת שהילדה צריכה להתקשר שאאסוף אותה מחברה, או סתם מלהיות לא מחוברת לעולם למשך שעה. אבל מעבר לאובססיה שיש לי אליו, הצרה האמיתית היא שאיבדתי את היכולת פשוט להיות עם עצמי בלעדיו. כי אולי תחושת הריקנות והשעמום נובעים מהצורך להיות מחוברים כל הזמן? לדעת, להיות מעודכן, למלא את המוח באינפורמציה – סרטונים מצחיקים מלמדים ובעלי משמעות, בדיחות וחידות ובקשות לתפילות, קישור לקליפ החדש של ההוא, לסרט שיצא ולפעילות ממש שווה עם הילדים בחופש. שרשורים שלמים של שמונים הודעות המתלבטות – מה להביא למורה מתנה לסוף שנה? ומי לוקח או מחזיר לחוג? ומי יודעת איפה אפשר למצוא חוטי סריגה בסביבה? ומה לא?!?

והעיקר שאני מחוברת ועוזרת, מציעה וחולקת בנטל. אני שם בשביל כולם, רק לא בשביל עצמי. כי באותו רגע של שקט שבו יש הזדמנות להאט את גלי התודעה, לפגוש את עצמי ואת בוראי, שם אני מרגישה חסרת ערך, שם אני לא מצליחה פשוט להיות.

כשהילדה הבכורה שלי יושבת עם הטלפון שנתנו לה במיוחד לזמנים שהיא עושה בייביסיטר לאחיה הקטנים (כי למי עדיין יש טלפון בבית היום?), אני מרגישה שאין לי ממש זכות להעיר לה להניח את הטלפון בצד, בעיקר בגלל שאני כל כך תפוסה ברעה החולה הזאת. זה נכון שאפשר להעיר, להאיר, להגביל ולהעניש עד מחר, אבל חינוך הוא הרי דוגמה אישית, ואיזו דוגמה אני נותנת לה? איזו דוגמה כל העולם שסביבה מציג לה?

אפילו במפגשי חברות, מפגשים מהנים מאין כמותם, גם שם אנחנו לא מפסיקות לבדוק הודעות כל כמה דקות, עד שיכול להיווצר מצב שבו כולן יושבות יחד אבל כל אחת לחוד (עם הטלפון שלה). אני יודעת כמה זה תופס אותי, כמה קשה להשתחרר, אבל אין לי אומץ לחזור לטלפון טיפש. מה עם כל העדכונים בוואטסאפ? גם אלו החשובים מהגן, מהמעון, מבית ספר, מהמושב  ואפילו מהמשפחה? מה עם האפשרות לעבוד מכל מקום? אפילו מחוף הים? או להתעדכן ברכבת האחרונה? איך נדע?…

בינתיים, כדי להתחיל את הגמילה לאט לאט, יצאתי מכמה קבוצות וואטסאפ חופרות במיוחד. החברות שלי כמעט הרגו אותי כשעשיתי את זה. הן נעלבו עד עמקי נשמתן. "דווקא אותנו את מדללת? את לא אוהבת אותנו?" שאלו ברצינות תהומית. "אני מתפלאת עליכן" עניתי, "כולנו מנסות לעבוד על מידות הנפש שלנו ומודעות לאחיזה של היצר הרע בנו דרך המכשיר הזה, ובמקום להבין ולתמוך בי על מהלך כזה אתן נעלבות? הרי לא עזבתי כי אני לא אוהבת אתכן, עזבתי כי אני לא יכולה לא לקרוא את כל התכתובות שלנו, גם אם הטלפון על 'השתק' וגם אם ביטלתי את ההתראות. אני תפוסה, מכורה ואני חייבת להתנתק בשביל למצוא את עצמי שוב", פייסתי את חברותיי.

אבל אני לא בטוחה מה אומרות עלי האימהות בשבט של בני עקיבא, במיוחד אחרי שעזבתי את הקבוצה. הרי זה ממש לא מקובל. אולי כדאי לחזור???

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com